שו"ת בית דוד צח

שיכוונו התוס' לזה והיינו משום דאף אם נאמר דגם במצאו בעצמו איכא חששא דשאלה או כדברי הריטב"א או היכא שאינו אומר קים לי והוא מסופק בעצמו וכמש"כ מ"מ הך דכיס וארנקי לא מושלי אינשי וודאי דלא שייך לגבי עצמו דבשלמא הש"ס שאחר סברא זו לגבי אינשי דעלמא שייך שפיר למימר כיון שאין מדרך העולם להשאיל כלים כאלו לכך לא חיישינן לשאלה אבל הוא לגבי עצמו איך שייך לחלק בין כיס וטבעת לשאר כלים הא איהו ידע בנפשי' מה שהוא דרכו להשאיל ומה שאין דרכו להשאיל ואי קפיד ע"ז ואי לא קפיד וא"כ לגבי עצמו לא שייך כלל לחלק בין כלי לכלי ומדברי הריטב"א אין ראי' דס"ל דגם לפי האמת אית לן לפלוגי לגבי עצמו בין כיס וטבעת לשאר כלים משום דהריטב"א לא אמר למלתי' רק בסברת המקשה במאי דפריך וניחוש לשאלה ולא משני דמיירי במצאו בעצמו משום דלגבי עצמו נמי שייך חששא דשאלה שמא השאיל ושכח אבל לכוס מאי דמשני הש"ס כיס וארנקי לא מושלי אינשי תו לא מוקמינן לה דמיירי במצאו בעצמו רק במצאו אחר ובזה שייך שפיר לפלוגי בין כיס וטבעת לשאר כלים אבל להתוס' דצריכינן למימר דגם לפי האחת במצאו בעצמו נמי יש חילוק בין כוס וטבעת לשאר כלים משום דזה מושלי אינשי וזה לא מושלי זה וודאי דבר שאין לו שחר וכד כתיבנא ולכך ליכא ליישב תירוצא קמא דהתוס' עד"ח שכתבנו

ובהכרח נ"ל דהתוס' לא איכפת להו בהך קושיא שהקשינו מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ולא נחתי להכי כלל רק שבאו ליישב הברייתא דמצא קשור בכיס לפי האמת להך לישנא דסי' דרבנן והכין משמע נמי מפשט לשונם (במס' גיטין כ"ז ע"ב) בד"ה מצא קשור עיי"ש וכן מוכח להדיא מדבריהם במס' בב"מ ד"ה וניחוש לשאלה שלא הביאו בדבריהם שם רק תירוצא קמא דהתוס' דשוו דשמעתין מיירי במצאו בעצמו וא"כ אי ס"ד דנחתי התוס' להך מלתא א"כ האי תירוצא לא מצי קאי רק לפום מאי דידעינן מהך סברא דכיס וארנקי לא מושלי אינשי א"כ בסוגיין דב"מ דקיימינן בדברי המקשה דפריך וניחוש לשאלה דאכתי לא ידע מהך שינויא דכיס וארנקי לא מושלי אינשי דהא זהו שחידש לו התרצן שם א"כ איך כתבו להך תירוצא דמיירי במצאו בעצמו כיון דהך תירוצ' ל"ל בתרא רק לבתר דידעינן מהך סברא דכיס וכו' לא מושלי אינשי אלא ע"כ צ"ל דלא נחתי התוס' להך מלתא ולא איכפת להו כלל בהך קושיא שהקשינו דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר וכיון שכן שוב אין להביא ראי' מדבריהם לשיטת הב"ש ואזדא לה הראי' שכתבנו להב"ש מתירוצם השני של התוס' דכיון דהוכחנו דהתוס' לא איכפת להו בהך קושיא א"כ ליכא לאכותי להא מלתא מדבריהם כלל

ואם באנו ל להוכיח מעצמינו מתוך סוגית הש"ס בכדי ליישב הך קושיא דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר משום דבאמת היא קושיא אלימתא אף שהתוס' לא שתו לבם ע"ז והגם דמצינו בשבת (דף מ' ע"א) מתקיף לה כו' טריחותא למיסר המיינא ועוד ליקו הכי ולבלי ומשני הכון לקראת אלהיך ישראל ולא חש לתרץ קושיא הראשונה וכן כתבו התוס' בב"ב (קע"ב ב) סוף ד"ה אבל עיי"ש מ"מ זה אינו רק היכי שהמקשה בעצתו פריך משני דברים ומשום דמסתמא גם עיקר קושיית המקשה הוא שסמך על השני' אבל שלא להשיב כלל על דברי המקשה זה צא מצינו כלל אך מי הוא המכריחינו לתרץ בתירוץ הב' של התוס' דמיירי בעדים ולאוכוחי חניה כדברי הב"ש טפי אית לן למימר כתירוצא בתרא של התוס' דחשיבי כיס וארנקי סי' מובהק דבהכי מתיישבא סוגיין דשמעתין טפי וכמו שכתבנו דהמקשה לא הוי ידע לחלק כלל בין סי' לסי' אבל לבתר דחדית לן רבא דסי' מובהק ביותר לכו"ע הוי דאורייתא תו לא קשיא כלל מברייתא דמצא קשור בכיס משום דהוי סי' מובהק ביותר ותירץ זה הוא פשוט ומבואר בסוגיין טפי מתוך דברי ההלכה מכפי מה שכתבנו לתירץ השני של התוס' וכן יש להוכיח מסוגיא ד דשמעתין דבבא מציעא דהעיקר כתירץ בתרא של התוס' דפריך התם ג"כ אלא הא דתניא מצא קשור בכיס ניחוש לשאלה והקשו ע"ז בתוס' דאמאי לא פשיט מיני' דסי' דאורייתא ומה שתירצו דמיירי במצאו בעצמו כבר הקשה ע"ז במהרש"א ש"א דא"כ גם קושיית וניחוש לשאלה לק"מ ועוד קשה אמאי לא פריך ממתניתן דגיטין דמצאו בתפיסה כיון דאותו המקשה בב"מ לא איכפת לי' בהך דיוקא דמ"ש כיס וארנקי מדאוקי לה במצאו בעצמו וא"כ טפי ה"ל להקשות ממתניתן אבל לתירוצא בתרא של התוס' ניחא הכל משום דשפיר מצינן למימר ברווחא דגם אותו המקשה בב"מ ג"כ נחית להך דיוקא דמ"ש כיס וארנקי דנקיט רק דאותו המקשה כבר ידע לחלק ג"כ בין סי' לסי' וידע דסי' מובהק ביותר וודאי דהוי מדאורייתא וכיס וארנקי חשיבי סי' מובהק ביותר כמש"כ התוס' בתירוצא בתרא ובזה הוי ניחא לי' מאי דנקיט הברייתא כיס וארנקי דווקא ולכך לא מצי למפשט מיני' דסי' דאורייתא רק דמקשה דמה בכך דהא סי' מובהק ביותר אכתי ניחוש לשאלה ואתי שפיר הא דלא מקשה ממתניתן דגיטין משום דמתניתן ידע שפיר דאיכא לאוקמי במצאו בעצמו וקים לי' שלא השאילו אבל ברייתא דנקיט כיס וארנקי ע"כ משום סי' נקטי' וא"כ מסתמא מיירי במצאו אחר כיון דצריכינן לסי' דבמצאו דעצמו מסתמא אית לי' טב"ע בגווה ולא צריך לסי' א"כ נהי דהוי סי' מובהק ביותר וליכא לאוכוחי מניה דסי' דאורייתא מ"מ מקשה שפיר דניחוש לשאלה ובזה מתיישבא כולי סוגיא דב"מ בלי שום גמגום וא"כ מוכח מסוגיין דב"מ דהעיקר כתירוצא בתרא של התוס' דחשיבא כיס וארנקי סי' מובהק ועוד יש להוכיח כן גם מסוגיא דיבמות ממאי דפריך ורמינהו מצא קשור בכיס וארנקי ומאי קושיא דאימא דמיירי בסי' מובהק ביותר וקושיא זו הקשה המהרש"א בגיטין (כ"ז ב') בד"ה סימנים עיי"ש ולפי מש"כ דהמקשה ביבמות אכתי לא ידע לחלק בין סי' לסי' עד דחידש לו כן רבא א"כ לק"מ ופשוט

וראיתי בחי' פני יהושע במס' גיטין (כ"ז ע"ב) ד"ה מצאו שהוקשה אמאי לא מתרצי התוספות דההיא איירי בסי' מובהק ותירץ משום דסוגיא דב"מ וודאי דהמקשה לא ידע לחלק בין סי' מובהק לסי' אמצעי עד לבסוף ד דאסקא רבא דאל"כ אזלא לה כל הסוגיא השקלא וטריא התם דבעי למיפשט האיבעי' דסי' דאורייתא וכלהו הוי מצי לאוקמי בסי' מובהק ביותר אלא ע"כ דלא מסיק אדעתי' לחלק ולכך קמקשה התוספות שפיר עכ"ל וזהו בהיפוך מדברינו שכתבנו דהמקשה במס' ב"מ כבר ידע לחלק בין סי' לסי' וכו' אך באמת אין דבריו נכונים בזה כלל דמשקליא וטריא התם אין ראי' כלל לכאן דלא מסיק אדעתי' לחלק דסי' מובהק ביותר הוי וודאי מדאוריי' והא דלא דחי לפשיטותא דילי' דמיירי בסי' מובהק היינו משום דהתם קפשיט לי' מקראי דאף השמלה וחמור בסי' אוכף ומקרא דוהי' עמך עד דרוש אחיך אותו ולכך וודאי דאין סברא כלל לאוקמי לקראי בהכי דהא גדר סי' מובהק הוא שלא ימצא אפילו באחד מאלף וכמש"כ הפוסקים ואיך ס"ד דאכפל קרא לאשמועינן שמחוייב להחזיר רק בדבר הנמצא **(ועוד י"ל דבמצאו בעצמו ואינו מכיר רק פ"י סי' שוב אזיל לי' מיגו שלו כיון דע"כ צריך לבוא להרב לשאול אי הוי סי' מובהק אם לא משום דלאו כו"ע דינא גמירי וא"כ לא מצי למימר תו לא אבדתי' ואין כאן מיגו ושוב איכא למיחש לשאלה רק דאיהו לא חש לשאלה משום דרחוק בעיניו שאחר מצא הכיס שלו והניח בו גט ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ולכך הוא משקר בזה במה שאומר דקים לי' שנא השאילו אבל בגופו של גט אינו חשוד לקלקל ומוכרח לבוא להרב לשאול אי סמכינן אסי' כזה אם לאו וכעין זה אמרינן בבכורות שאין הכהן נאמן על הטלת מום ואף שבא לשאול וא"כ א"ל מיגו דאי בעי לא הוה שאיל כלל אלא ע"כ אמרינן דעל קדשים בחוץ אינו חשוד ולכך הוא מוכרח לבוא ולשאול ושוב אין כאן מיגו כלל וכדאמרינן התם (ל"ו ע"ב) הכי השתא התם ניהי דקדשים בחוץ לא אכיל אממונא דכהן חשיד עיי"ש ואף דלא דמי לגמרי להתם מ"מ סברא גדולה הוא לאמר שאין כאן מיגו כלל כיון דצריך לשאול:)**