שו"ת בית דוד צז

לבתר דחדית לן רבא להך לישנא דסי' דאורייתא דחיישינן לשאלה ואפ"ה כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי ולא חיישינן בהו לשאלה וא"כ אזיל לי' דיוקא שהוכיח מדנקיט כיס וארנקי ש"מ דמשום סי' נקטי' דשפיר נוכל לומר דמיירי בעדים המכירים שהכיס וארנקי שלו הוא והא דנקיט כיס וארנקי ולא נקיט חפיסה ודלוסקמא משום דחפיסה ודלוסקמא גם עדים לא מהני משום דחיישינן לשאלה ורק בכיס וארנקי הוא דלא חיישינן לשאלה ולכך נקיט דווקא כיס וארנקי משום הך סברא ולא משום דזהו גופיה הוי סי' ומעתה תו ליכא לאקשויי להך לישנא דסי' דרבנן איך מתוקמא הברייתא דמצא קשור בכיס דממילא מובן דנוכל לשנויי דמיירי בעדים וכתירוץ התוס' וכיס וארנקי דנקיט היינו משום דבהנך כלים לא חיישינן לשאלה ולפ"ז יהא מוכח מדברי התוס' אלו דאפילו להך לישנא דסי' דרבנן אפ"ה חיישינן לשאלה וכשיטת הב"ש שהזכרנו לעיל אם נאמר דהתוס' בתירוצם השני כיוונו לזה אך לשיטת הב"י דאפילו בכלים דלא מושלי אינשי אפ"ה חיישינן לשאלה להך לישנא דסי' דרבנן וודאי דהוי תיובתא מזה אך דברי הב"י בלא"ה מופרכים משינוי' בתרא דהתוס' שכ' דחשיבי כיס וטבעת סי' מובהק ולשיטת הב"י לא קמשני מידי דהא עתה קיימינן ללישנא דסי' דרבנן וא"כ מה בכך דחשיבא סי' מובהק סוף סוף איכא למיחש לשאלה לשיטת הב"י ואפילו בכלים דלא מושלי אינשי כיון דסי' דרבנן אלא ע"כ דהתוס' לא ס"ל להך סברא שכ' הב"י ודו"ק וזה ברור

אך תירוצא קמא דהתוס' שכתבו דמיירי שמצאו בעצמו ונאמן מטעם מיגו לא מצאתי ליישבם עד"ז בשום פנים דכיון דמיירי שמצאו בעצמו שוב אין כאן חשש שאלה כלל דהא איהו קים ליה בנפשי' שלא השאילו לשום אדם וכשם שנאמן על גוף הגט מטעם מיגו כך נאמן לומר שיודע שלא השאילו לשום אדם ג"כ מטעם מיגו וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מה נתחדש לו עתה בפירוקא דרבא עד דנאדו מהך דיוקא דמ"ש כיס וארנקי דנקיט אי לאו משום סי' נקטי' הן אמת דבחידושי הריטב"א למס' ב"מ הקשה על הך דאמר שם בגמרא אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה דמאי קושיא אימא דמיירי דמצאו בעצמו וידע שלא השאילו דנאמן בזה במיגו (והיא עצמה קושיית מהרש"א שם בתוס' ד"ה וניחוש לשאלה ותירוצו נראה דוחק עיי"ש) ותירץ דאה"נ דחיישינן שמא השאיל ושכח עכ"ל ויש להבין בדבריו דהא הך סברא דלמא השאיל ושכח רשב"ג קאמר לה בפסחים דף י' גבי קרדום שאבד בבית ואנן קיי"ל כרבנן דלא ס"ל להך סברא כמו שפסק הרמב"ם שם בפי"ב מהל' מטמאי מו"ח ה' י"ו מיהו זה אינו קושיא משום די"ל דע"כ לא פליגי רבנן התם אלא דלקולא לא סמכינן אהך סברא אבל לחומרא איכא למימר דמודו לרשב"ג דחיישינן לשמא השאיל ושכח מיהו באומר קים לי שלא השאלתיו אין ראי' אף מרשב"ג דמפשטא דלישנא דרשב"ג משמע שהוא עצמו מסופק מיהו בהיפוך אין להביא ראי' דבאומר ברי לי לא חיישינן שמא שכח מהא דאמרינן בנדה דף (ד' א') גבי מדף עד שיאמר ברי לי שלא נכנס אדם שם ולא פליג רשב"ג התם משום דבקל יש לחלק בין ברי לי שלא נכנס אדם שם בין קים לי שלא השאלתיו ולכאורה הי' נראה להוכיח שכן הוא גם דעת התוס' שם בב"מ בכדי ליישב קושיית מהרש"א משום דתירוצו דחוק בזה ולסברת הריטב"א הוא מיושב בפשיטות ואף שהתוס' בגיטין כתבו בהדיא דלא חיישינן לשאלה היכי דאומר קים לי שלא השאלתיו (עיי"ש בגיטין כ"ח א' בד"ה ומצאו) וזהו דלא כהריטב"א מ"מ נוכל לומר דזהו באמת כוונת התוס' שם במש"כ א"נ ביודע שבחפיסה אבדו והיינו משום דלא ניחא להו בשינויא דקים לי מחמת סברת הריטב"א דשמא השאיל ושכח וזה התירץ תפסו התוס' לעיקר תדע דהא בסוגיין דיבמות בד"ה ואב"א לא הביאו התוס' רק הך שינוייא עיי"ש במש"כ ולל"ק דחיישינן לשאלה צ"ל דמיירי שיודע שבחפיסה אבדו הרי דלא כתבו שינויא דקים לי רק הך שינויא דבתפיסה אבדו והיינו משום דס"ל כסברת הריטב"א אך זה אינו דא"כ הדרא קושיית מהרש"א שהיא קושיית הריטב"א לדוכתי' דסוף סוף מאי פריך וניחוש לשאלה אימא דמיירי במצאו בעצמו ואומר שיודע שבחפיסה אבדו דתו ליכא למיחש לשאלה וכמו דלא חיישינן לה במתניתן דגיטין דמצא בחפיסה והריטב"א דתירץ כן ע"כ דס"ל דגם באומר שיודע שבחפיסה אבדו אפ"ה איכא למיחש לשאלה משום דחיישי' שמא שכח גם זה דבלא"ה ה לא הוי קמשני מידי ואין להקשות להריטב"א דא"כ איך מתוקמא מתניתן דגיטין לשנויא דרבא דכיס וטבעת לא מושלי אינשי דאכתי תיקשה אמאי לא חיישינן לשאלה בהך מתניתן דמצא בתפיסה די"ל דהריטב"א ס"ל דגם חפיסה ודלוסקמא לא מושלי אינשי או דמפרש להך מתניתן בפי' אחרינא וכמו דמפרש לה הרמב"ם התם אבל להתוס' דמפרשי להך מתניתן דמצאו במצאו בעצמו ונאמן במיגו וגם ס"ל דחפיסה ודלוסקמא מושלי אינשי וכש"כ להדיא כ"ז התוס' דגיטין ובע"כ דצריכינן להך סברא דבאומר שיודע שבחפיסה אבדו תו ליכא למיחש לשאלה בכדי לתרוצי מתניתן וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דמאי פריך הכא וניחוש לשאלה אימא דמיירי באומר שבחפיסה אבדו וע"כ דצריכין בזה לתרוצא של המהרש"א וא"כ אין שום ראי' לומר דהתוס' סברי כהריטב"א (ובספר מקמ"ח הביא דברי הריטב"א לתרץ קושיית מהרש"א ודבריו צ"ע

מיהו גם בלא שום הכרח מצינו למימר דהתוס' בתי' דא"נ סברי בהך מלתא כהריטב"א דעכ"פ אומר קים לי לא מהני משום דשמא שכח ולפי"ז הי' מקום ליישב גם תירוצא קמא דהתוס' עד"ז שכתבנו בתירוצם השני ונאמר דגם התוס' דידן אזיל בהך שיטתא דכל שאינו אומר בפירוש שבתפיסה אבדו איכא חשש שאלה אפילו במצא בעצמו ואמר קים לי שלא השאלתיו דשמא השאיל ושכח רק דהמקשה לא הוי מצי לאוקמי הברייתא דמצא קשור בכיס במצאו בעצמו ומכיר הכיס בטב"ע דנאמן מטעם מיגו דא"כ מ"ש כיס וארנקי דנקיט טפי הל"ל חפיסה ודלוסקמא וכמו שכ' בדיבור הקודם אלא ע"כ משום סימן נקטי' ולכך קמוכח מיניה דסי' דאורייתא אבל לבתר דחדית לן רבא דכיס טבעת וארנקי לא מושלי אינשי תו ממילא לק"מ דשפיר נוכל לאוקמי להברייתא במצאו בעצמו ומכיר הכיס בטב"ע ונאמן מטעם מיגו והא דנקיט כיס וארנקי היינו לאשמועינן דאף שאינו אומר בפירוש שיודע שבכיס וארנקי אבדו דאז איכא חששא דשאלה אפילו במצאו בעצמו דשמא שאל ושכח וכמש"כ הריטב"א מ"מ בכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה משום דלא מושלי אינשי ומתניתן דמצא בחפיסה ודלוסקמא מיירי במצאו בעצמו ואומר שיודע בפירוש שבחפיסה אבדו דתו ליכא חששא דשאלה כלל וא"כ גם תירוצא קמא דהתוס' מתיישב כמו תירוצם השני וע"ד שכ' ואף אם נאמר דשיטת הריטב"א דחיקה טובא במה שאומר דאפי' אם אומר קים לי שלא השאלתיו אפ"ה חיישינן לשמא השאיל ושכח ורחוק להעמיס זה בכוונת התוס' דכל כה"ג ה"ל לפרושי ודברי התוס' מתפרשין כפשוטו דהכי כוונתם בשינויא דא"נ דר"ל דאפי' א"א בפירו' דקים לי שלא השאיל רק שהוא בעצמו מסופק שמא השאיל פ"א מ"מ נוכל ליישב דמיירי באומר שיודע שבחפיסה אבדו אבל מעולם לא עלה על דעת התוס' דגם באומר קים לי נמי איכא חששא דשאלה ודברי התוס' דגיטין וודאי דמורין כן כמו שהוא מבואר מפשט לשונם מ"מ אי משום הא לא תברא דשפיר נוכל ליישב דברי התוס' דידן עד"ז בעצמו ברווחא טפי מכפי מה שהוא לדרך הריטב"א ונאמר דהמקשה לא הוי מצי לאוקמי במצאו בעצמו דא"כ מ"ש כיס וארנקי דנקיט אלא ע"כ משום סמנא נקטי' אבל לבתר דחדית לן רבא דכיס וכו' לא מושלי אינשי תו לא קשה כלל דשפיר מצינן לאוקמי הברייתא במצאו בעצמו ואינו אומר דקים לי רק שהוא בעצמו מסופק ומ"מ לא חיישינן לשאלה משום דכיס וארנקי לא שאלי אינשי ולכך נקיט בדווקא כיס וכו' ומתניתן דמצא בתפיסה מיירי באומר קים לי ותו לק"מ ולפ"ז יהי' מוכח גם מתירוצא קמא דהתוס' כשיטת הב"ש

אך אעפ"י שהראתי פנים ת"ל ליישב דברי התוס' גם בתירוצם קמא מ"מ לאו מלתא היא כלל ורחוק בעיני