שו"ת בית דוד צה

בו טובא דנראה ברור דשינוי מראה לחוד הוי מסי' העשוין להשתנות לאח"מ וכמו שכ' הרב בחוט השני סי' צ"ו ורמז עליו הב"ש בסי' י"ז ס"ק ע"ד ואין כאן מקום להאריך בזה) ובפרט שבנידון דידן לא יצאנו כלל מידי חשש איסור דאורייתא כי מה שהעידה בת ד' ישראל מפי האינה יהודית אינו מועיל כלל כיון שלא הגידה האינה יהודית שמו ושם אביו ושם עירו וגם לא שהתה עליו עד שתצא נפשו וא"כ אין עדות כלל אפילו לצאת מחשש איסור דאורייתא

אך יען כי הרבה חששו חז"ל לתקנות עגונות ראיתי לחקור בעיקר חששא דשאלה (אשר הסכימו כל האחרונים בתשובותיהם דחיישינן לה) במקור הדין ומוצאו בש"ס אולי אוכל למצוא שום צד זכות והיתר לאשה זו

והנה הב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט הביא דעת הגאון מהר"ל מפראג דהיכי דיש סי' אמצעי בגופו וסי' מובהק או טב"ע בבגדיו ממ"נ מותר דאי סי דאורייתא סמכינן אסי' שבגופו ואי סי' דרבנן א"כ לא חיישינן לשאלה ודעת הב"י בתשובה הוא בהיפוך דאי סי' דרבנן וא"כ מדאורייתא חיישי' לדלמא אתרמי סי' כסי' א"כ אפילו בהנך כלים דאמרינן בגמרא להדיא דלא מושלי א אינשי אפ"ה חיישינן דלמא אתרמי והשאילן ודעת הב"ש עצמו היא שיטה שלישית מכרעת ביניהם דגם אי סי' דרבנן אפ"ה חיישינן לשאלה רק בכלים דלא מושלי לא חיישינן והרב בס' זכרון יוסף האריך הרבה להוכיח מתוך התלמוד ומדיבורי התוס' מסוגיין דיבמות דהעיקר כהב"ש וכמו כן בספר כנסת יחזקאל דחה ג"כ דברי מהר"ל מפראג בשתי ידים וכלהו כאחד נמשכו אחרי דברי הב"י שכ' שאין לסמוך על הנ"י והר"ן שכ' דלמסקנא לא חיישינן לשאלה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהם עמודי ההוראה פסקו דחיישינן לשאלה ועמדי לא כן אנכי לכך מההכרח להאריך קצת ולבאר עיקרי ההלכה זו ודיבורי התוס' השייכים לה כפי אשר יראה לענ"ד הקלושה ומה' אשאל מענה שלא אכשל בדבר הלכה וזה החלי: גרסינן ביבמות דף ק"כ למימרא דסי' לאו דאורייתא ורמינהו מצא קשור בכיס וכו' יעויין שם כל הסוגיא עם כל דיבורי התוס' השייכים לה עד ואב"א כליו בחוורי וסומקי וסוגיא זו שנוי' גם במס' בבא מציעא דף כ"ז רק בשינוי קצת ויתבאר להלן איה"ש

והנה במאי דפריך ורמינהו מצא קשור בכיס וארנקי וטבעת כו' יש להבין אמאי קשביק למתניתן דגיטין כ"ז דמצא בחפיסה או בדלוסקמא וקפריך מברייתא דמצא קשור בכיס ולשיטת הרמב"ם שפי' להא מתניתן דתרתי בעינן שמצאו בכלי שהניחו בו וגם שיהא מכיר הגט בטב"ע א"ש דמתניתן לק"מ דלאו על סי' בלחוד סמכינן רק בצירוף הטב"ע אבל לשיטת רש"י במתניתן שם דבחדא מנייהו סגי ומתניתן או או קתני או שיש לו סי' בחפיסה או שמכיר הגט בטב"ע וכן לפי שיטת התוס' שם דפי' דהך ומכירו קאי אחפיסה ודלוסקמא ואף דהתוס' פירשו דומכירו בטב"ע היינו לפי האמת אבל לפי סברת המקשה דהוי סבר דהברייתא איירי במכירו ע"י סי' א"כ גם מתניתן הי' מפרש כן דבמה נשתנה הברייתא מהמתניתן א"כ הוי מצי למיפרך ממתני' ואמאי שביק מתניתן וקפריך מברייתא ועוד דשינוייא דאביי דקמשני הא ר"א בן מהבאי הא רבנן לא שייך על מתניתן דא"כ יהי' סתמי דמתניתן סתרי אהדדי הגם שאין זה קושיא כ"כ דמצינו הרבה סתמי דסתרי אההדדי וכדאמרינן בעלמא ר"י סתמא אחרינא אשכח מ"מ וודאי דהוי אלימא לי' טפי למפרך מסתמא דמתניתן על סתמא דמתניתין מלמפרך מברייתא ויש ליישב זה בפשיטות ע"פ מש"כ התוס' ד"ה מצאו קשור וז"ל א"נ במצאו אחר ומחזירו ע"י סי' זה שקשור בכיס ולהכי נקוט כיס וארנקי עכ"ל ולפ"מ שיתבאר אי"ה פי' דברי התוס' בדברינו דלא כמהרש"א יתיישב קושיא זו

והנה התוס' הקשו דמאי פריך מצא קשור בכיס כו' אימא מיירי במצאו בעצמו ונאמן במיגו ותירצו דמיירי דאיכא עדים שאבדו ותו לית לי' מיגו ולא מהימן אלא מטעם סי' לכך שפיר פריך ממנה וצ"ל בכוונתם דרצונם לומר דמיירי שאמר הסי' קודם שמצאו לפני העדים ובשעה שמצאו ראו ג"כ עדים שכדבריו כן הוא בסימני' כמו שאמר מקודם דבלא"ה אין הבנה לדבריהם כיון דלפי תירוצם זה מיירי שמצאו בעצמו דבתירוצם השני הוא שחידשו שמצאו אחר אבל בתירוצם קמא מיירי שמצאו בעצמו א"כ מאי מהני הסי' הלא כיון שמצאו בעצמו הרי ראה הסי' וכיון דלית לי' מיגו תו לא מהימן לומר דהי' בסי' זה ולכך ע"כ צ"ל דאמר לפני העדים מקודם שמצאו הסי' שיש בו ומשום דאכתי תיקשה דמאן יימר שמצאו בסי' אימא שאח"כ אחר מציאתו הניחו בסי' זה ובהכרח צ"ל דגם בשעת מציאתו ראו העדים כצ"ל ע"כ בכוונת דבריהם אך קשה דהשתא דאתינן להכי דמיירי הכל בעדים א"כ מנ"ל להמקשה לאוכיחי מזה דסי' דאורייתא אימא דהעדים הכירו בטב"ע שהכיס הוא שלו ותו לא מוכח אי סי' דאורייתא כלל ומהכרח קושיא זו רצה בספר זכרון יוסף לאוכוחי כדעת הב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ט דאי סי' דרבנן א"כ הסברא פשוטה דחיישינן לשאלה וא"כ גם העדים שהכירו בטב"ע לא מהני דחיישינן לשאלה ולכך לא הוי מצי המקשה לאוקמי בעדים שהכירו בטב"ע ולעולם סי' דרבנן דכיון דסי' דרבנן גם העדים דטב"ע לא מהני וכיון דטב"ע מהני ש"מ דסי' דאורייתא ולא חיישינן לשאלה וא"כ אף אי מוקמינן לה בעדים שהכירו בטב"ע מ"מ יהא מוכח מהברייתא דסי' דאורייתא מדלא חיישינן לשאלה וכיון דבין כך ובין כך מוכח מהברייתא דסי' דאורייתא א"כ וודאי א"ל לאוקמי הברייתא כפשוטו דמיירי ע"י סי' זהו תוכן כוונתו אך לענד"נ דדבריו דחוקים ורחוקים מאוד בכוונת התוס' וכחו דבעינן למימר לקמן דפשטא דסוגיא משמע טפי דאי סי' דרבנן לא חיישינן לשאלה ובדברי המקשה וודאי דחוק לומר כן דהוי ידע מחשש שאלה והוי ידע לחלק בין אי סי' דרבנן אז חיישינן ואי סי' דאורייתא לא חיישינן דפשטא דסוגיא וודאי משמע דהמקשה לא ידע כלל מחשש שאלה עד דחידש לו התרצן כליו דחיישינן לשאלה ואז מצא את לבבו להקשות מחמור בסי' אוכף ומצא קשור בכיס וכמו דמשמע מלישנא אי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף כו' ועוד דא"כ בהכרח נ"ל דהוי ידע נמי מהך שינויא דאוכף מסקב לחמרא דאלת"ה הרי מוכח מן התורה דלא חיישינן לשאלה מדמהדרינן חמור בסי' אוכף וא"כ מאי מקשה אח"כ לרבא כיון דידע מהך שינויא דא כף מסקב לחמרא ובע"כ צ"ל דשם הוא מקשה אחר וזה וודאי דחוק טובא ודוק ועוד קשה בעיקר תירוצם דמי הכריחו להמקשה לפרש דמיירי דאבדו בעדים ולהקשות אימא דמיירי בלא אבדו בעדים ונאמן במגו ותו לק"מ לכך נראה דהתוס' גם בתירוצא קמא סמכו עצמם אדיוקא שכתבו בסוף דבריהם לתירוץ הא"נ ולהכי נקיט כיס וארנקי ושיעור דברי התוס' כך הוא וי"ל דמיירי כגון דאיכא עדים שאיבדו א"נ במצא אחר וסיום דבריהם שכ' דהסי' הוא מה שקשור בכיס וארנקי ולהכי נקיט וכו' קאי אתרווייהו שינויי דהתוס' וזה נ"ל פשוט ומבואר בכוונתם: והנה בכוונת סיום דבריהם במש"כ דלהכי נקיט כיס וארנקי כ' המהרש"א דהכי קמדייקי דאי מיירי ע"י טב"ע למה נקיט כלל כיס וארנקי דמה לי שיש לו טב"ע בכיס ומ"ל שיש לו טב"ע בגט גופי' וכן אי מיירי שיש לו סי' בכיס ג"כ קשה קושיא זו אלא לכך נקיט כיס וארנקי לאשמועינן דזהו גופיה הוי סי' מה שקשור בכיס עכ"ד המהרש"א ולכאורה דבריו א אינם מובנים דמאי דיוקא הוא כלל מדלא תני הסי' או הט"ע בגט גופי' אימא דזה גופי' קמ"ל דאף שאין לו שום סי' בגט גופי' אפ"ה כשר בטב"ע שי"ל או הסי' של הכלי המונח בו דמסברא וודאי לא ידעינן לה ותדע דהא אמרינן בב"מ ך"ז חמור לרבות דמחזירין חמור בסי' אוכף הרי חזינן דזה גופי' הוי רבותא גדולה עד דאיצטריך קרא יתירה לזה וא"כ וודאי דאיצטריך מתניתן לאשמועינן הך דינא דע"י סי' או טב"ע של הכלי כשר הגט וא"כ לא קמדייקי התוס' מידי מיהו לזה י"ל דסברת המהרש"א דבזה לא שייך לומר דאשמועינן רבותא דע"י סי' הכלי כשר הגט כמו שאמרו חמור בסי' אוכף דשאני התם דמיירי במצאו אחר וא"כ ה"א דניחוש לשאלה קמ"ל דלא חיישינן אבל הכא דמיירי שמצא הוא בעצמו והוא יודע שלא השאילו לאחר א"כ וודאי דמהימן