שו"ת בית דוד סד

אלא כשחזר בשעת מיתה אבל בלא"ה אף ר"נ מודה דנאמן משום מה לו לשקר כפשטא דהש"ס ותירץ שם הלח"מ בדחוקים שאין כדאי להאמר

אמנם אנכי אתפלא על הרב המגיד ז"ל ל"ל לומר דפסק כר"נ ול"ק דאזיל בשיטת הרשב"א והרא"ש דס"ל דלא פסקינן כתירוצא דאביי אלא כס"ד דש"ס ולכו"ע אי"נ נגד החזקה כמו שהבאתי לעיל

אולם אחר שראיתי טוהר לשונו של רבינו ז"ל דבהל' א' וב' לא כתב אמר בשעת מיתה ובה' ג' כ' הי' מוחזק באחין ואמר בשעת מיתתו אמינא דשפיר קאמר המ"מ דס"ל כר"נ ומה שהקשה עליו הלח"מ דהא בלא חור מודה ר"נ דנאמן ברור לי דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הרשב"א דר"נ ל"ק דנאמן אם לא חזר בו אלא כשאמר בשעת קידושין דלא הוי או בחזקת איסור משא"כ אם אמר אחר נשואין פליג בזה ר"נ וס"ל דאין נאמן נגד חזקת איסור אמנם בזה פליג על הרשב"א ז"ל וס"ל דהא דפליג ר"נ דאי"נ אחר הקדושין היינו דווקא היכא דמוחזק באחין ואמר אין לי אחים דהוי נגד חזקה לגמרי אבל היכא שאמר יש לי בנים נאמן אף לר"נ ואף היכא שאמר לאחר הנשואין ואתיא סוגיא די"נ לר"נ ולכך דחק רבינו בלשונו לומר ואמר בשעת מיתה דאין לו דאם אמר בשעת קדושין נאמן אף בכה"ג כמו די"ל להרשב"א ואף אם לא כיון הרב המגיד לזה מ"מ ברור אצלי שזו היא שיט' רבינו ז"ל

ועכ"פ לפי מה שביררנו בעז"ה שיטת האחרוני' ז"ל יש כאן להלכה שני שיטות שהן ארבע דעת רש"י והרז"ה והר"ן בעצמו דקיימא תירוצא דאביי ובלא חזר מודה ר"נ אף בהוחזק באחין ואמר א"ל אחים והרז"ה והר"ן פסקו כרבי דאף בחזר א"נ משום דמה לו לשקר כעדים דמי והרמ"ה ז"ל פוסק כר"ן ודעת הרמב"ן שכ' דקיימא תירוצא דאביי אמנם דס"ל להלכה דדווקא באומר סתמא משום דמתרצינן לי' לדיבורי' אבל באומר לא הי' לי אי"נ ושיטת הרא"ש בשם הרמב"ן ושיטת הרשב"א ז"ל דלא קיימא תירוצא דאביי ובאומר אין לי אחים א"נ ולא הזכירו החילוק בין אומר סתמא משום דלדידהו אינו מוכרח זאת מן הש"ס וכן הוא שיטת הרמב"ן ז"ל

אמנם הרשב"א ז"ל ס"ל דכ"ז דווקא כשאמ' בשעת מיתתו דכבר אתחזק איסורא אבל אם אמר בשעת קידושין נאמן אף אם אומר נגד החזקה לכו"ע ולפמ"ש בדיוק לשון הרמב"ם ג"כ ס"ל הכי והשתא נבוא בעזהי"ת לנ"ד דאם נימא שאין כאן שני עדים כשרים דיש לו אח פשיטא דנאמן אליבא דכו"ע דהא אמר קוד' הקדושין דלא אתחזק איסורא כמבואר בג"ע השלישי וגם לא הי' מוחזק באחים

ואף אם נימא דיש כאן שני עדים שיש לו אח לדעת הרמב"ן דאף דא"נ לומר נגד החזקה שא"ל אחים מ"מ אם אומר סתמא שאין לו מתרצינן דיבורו משום מ"ל לשקר א"כ אף היכא דאיכא עידי' בעינן לתרץ דיבורו משום מיגו כדמשמע בכריתות דף י"ב דבעינן לתרץ דיבורו שלא יכחיש המקובל אצלינו וכ"כ הת התוס' להדי' ב"ב דף ל"א ד"ה מ"ל לשקר במקום עדים תימא לרשב"א אמאי הוי במקום עדים כו' נימא של אבותיו הי' יום א' כו' ואור"י דשל אבותי משמע שהיתה מעולם ולא שלקחוה הרי להדי' דכל מה שיש לנו לפרש שלא יכחיש העדים יש לנו לפרש ופשוט הוא בני"ד שאמר סתמא שהוא בן יחיד לאביו ואין לי אח אחר שיש לתרץ כוונתו שמת האח ובפרט שיש גם ע"א ששמע שמת וכן יש לתרץ שהאח החרש לא הי' אלא מן האם והוא אמר שהוא בן יחיד מאביו והעדים אינם יודעים אם הי' החרש אחיו מאביו כמבואר בג"ע השני וודאי דיש לתרץ כן

ואף דבלא"ה יש להקל לכאורה ולומר דעדות העדים לא מהני כיון דא"י אם הי' מאב וכאשר הביא הבאר היטב כן בסי' קנ"ז ס"ק ב' בשם הרדב"ז (ולא מצאתי) אך זאת לא נ"ל משום דהוה לפענ"ד תרי רובא לאיסורא חדא דרוב אחים הם מן האב ותו בנ"ד שידוע שלא הי' לה בעל אחר שמת בעלה מקאפוליא כ"א זה שבאוזדא א"כ ע"כ אין לספק אלא שמא הי' לה עוד בעל קודם בעלה שהי' לה מקאפולע ונא ידוע לנו א"כ הרי עומד נגד זה הרוב דאיתא בש"ס רוב נשים בתולות נשאת ואית לנו לומר דבעלה מקאפולייא נשאה כשהיא בתולה אמנם עתה שיש לנו לתרץ דיבורו של המנוח וודאי דשפיר יש לנו לומר כן כדי שלא יכחיש את העדים ואין לנו לומר שמא לא ידע המנוח דא"כ אזדא בזה גם סברת הרמב"ן דנאמן לומר שאין לו ומתרצינן שמת דשמא לא ידע ואין לדחוק ולומר דמיירי בדליכא לספוקי שלא ידע דבכגון דא ה"ל להרמב"ן לפרש ולא לסתום

ואף לאינך רבוותא שהבאתי לעיל שלא הוזכר בם הך סברא של הרמב"ן לתרץ דיבורי' כבר כתבתי דלשיטתם אינו מוכרח זאת מהך סוגיא מ"מ הסברא מוכרחת מצד עצמה ומכמה מקומות בש"ס כמו שבארתי בעז"ה

ואף דהא כ' הטור דלדעת הרשב"ם א"נ לומר יש לי בנים כשיש עדים שיש לו אחים א"כ לכאורה כש"כ בנידון דידן שאומר אין לי אחים מ"מ הרי כתב הב"ש דדווקא כשבאו עדים קודם לכן משא"כ כשבאו עדים אח"כ אף להרשב"ם נאמן היכא דאינו סותר החזקה לגמרי (וגדולה מזה העלה הגאון בעל ושב הכהן דאף בבאו העדים קודם לכן נאמן בכה"ג וא"צ ואת לנ"ד שבאו עדים אח"כ)

אמנם כגון דא צריך לאודועי אם שייך בנ"ד לומר הסברא דמ"ל לשקר הנזכר בש"ס כיון דאמר ואת כדי שלא יחששו כדאי' בגוף השאלה וגם כיון שאמר אבי האשה שאינו רוצה השידוך אם אינו בן יחיד ובפרט שמעין זה כתב המהרי"ט בתשובה הנ"ל וז"ל ועוד נראה דאל"כ לא חיישינן כלל לדבריו שאמר בשעת קדושין אין לו אחים דכי אמרינן כן מטעם דמה לו לשקר דאי בעי למפטרי' מיבום מצי אמר פטרנא לך בגיטא דאנן סהדי שהיא היתה מתרצת בכך והיינו במלתא דסתמא אבל הכא בנ"ד דקפדא בהכי שהרי אנו רואין שהשביעוהו על כך נראה שלא רצתה לסמוך אגיטא לכך הוצרך לשקר דהא אלחשה לה ולא אלחש עכ"ל

חדא דהא בנ"ד כבר אמר שהוא בן יחיד זמן רב קודם שנשתדך השידוך כמו שמבואר בג"ע הג' ועוד דהנה הרואה יראה שגם המהרי"ט לא ברירא לי' הך סברא לחלק בהכי דהא מעיקרא הי' סובר שנאמן אם לא שמחמת שחזר הבעל עצמו ועוד דהא לאו מלתא חדתא שהוא דעת הרמב"ן דבשעת קידושין ממש לא שייך מיגו כיון שאמר כן שתתרצה לו אבל רש"י ז"ל והרז"ה והרשב"א הא לא ס"ל הכי דהא הם מפרשים הסוגיא בשעת הקידושין קודם הקדושין ולבד שחזינן דרובא של הראשונים לא ס"ל כהרמב"ן עוד אמינא דלפי פסקא דידן ע"כ דנקטינן דלא כהרמב"ן בזה דלפי דעתי פשוט אצלי דהני רבוותא לשיטתם אזלי **(הגהה

ובדרך חידוד אמרתי ליישב שיטת רבינו ז"ל דלא הזכיר כלל טעמא דחה לו לשקר בשיש לו בנים ודרכו של רבינו ז"ל עפ"י הרוב להביא טעמא דהש"ס וגם בזה דפ' שם בפ' הנ"ל הלכה ה' דע"א נאמן לומר שניתן לו בן במדה"י והשיג עליו הראב"ד ז"ל מהש"ס כן ולפענ"ד י"ל דהרמב"ם ז"ל הוקשה לו בסוגיא די"נ ב' קושיות חדא מה שהקשו שם בתוס' ד"ה אזיל לי' הואיל דרב יוסף וא"ת א"כ מ"ט דמתניתן דזה אומר דנאמן ותירץ התוס' דחוק הוא שלא נזכר זאת בש"ס גם קשה קושיית הרמב"ן שם בחידושיו דל"ל להש"ס לטעמא דמ"ל לשקר תיפוק לי' דמסקינן ביבמות פ' האשה רבה דע"א נאמן ביבמה גם תירוצו שם דחוק ולפ"ז לדעת הרמב"ם שמתורץ חדא בחברתא דרב יוסף דקאמר דטעמא דמתניתן משום הואיל ס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה כדאיבעי להו ביבמות שם ולא אפשט' לכך צריך לטעמא דהואיל משא"כ רב ששת דפשיט התם דע"א נאמן ביבמה שפיר מנפח לי' בידי' דאזיל הואיל דר"י ולדידי' באמת הטעם משום דלא גרע מע"א ולכך הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ש לא הזכיר טעמא דהואיל וגם רבא לשיטתי' ביבמות לא ס"ל הואיל כדאיתא שם וא"כ שפיר מוכח לפ"ז דע"א נאמן אף ביש לו בנים:)**