שו"ת בית דוד נד

נדר ואפי' אם נאמר דגרסי' ברישא דברייתא שאני עושה בלא יו"ד ולא שאיני ביו"ד וכדמשמע מדברי הר"ן שגרס כן ומיירי באומר יקדשו ידי לעושיהן באופן דלא היי דבר שלב"ל וכדמוקי לה הש"ס במתניתן דלקחן פ"ה דתני נמי כהאי לישנא ברישא דברייתא וא"כ שפיר יש בו ממש מ"מ מה נעשה לסיפא דברייתא דשלא אתן תבן כו' דזהו וודאי דבר שאין בו ממש ואפ"ה הוי נדר והתוס' במס' כתובות נ"ט ע"א בד"ה קונם כתבו וז"ל אפי' אי גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן אינו יכול להפר עכ"ל ואם שדברי התוס' באמת הם תמוהים וכמו שתמה עליהם השיך ביו"ד סי' רל"ד ס"ק פ"ו עיי"ש ומסקנת הש"ך שם דלא כהתוס' והך ברייתא דשלא אתן תבן קמתרץ לה הש"ך כיון דהוי נדר מדרבנן לכך קתני לא יפר אבל מדאורייתא לא הוי נדר עיי"ש הטיב ודבריו ברורים דליכא לתרוצי להברייתא באנפא אחריני מיהו שמעינן מינה עכ"פ דדבר שאין בו ממש על חבירו נדר מדרבנן מיהו הוי וקשיא להרשב"א איך יפרש להברייתא אך באמת אין זה קושיא כלל דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא דווקא דאין אדם אוסר על חבירו דבר שאין בו ממש והיינו דאיהו קמפרש למתניתן דקונם ידי עושות עמך פי מדבר עמך לפי הס"ד דש"ס דה"ק מה שהפה שלי מדבר יהי' קונם עליך ויהי' קאי קונם על עמך וכן ידי עושות עמך ג"כ הכוונה דמה שידי עושות יהי' קונם עליך אבל על עצמו לא קבל שום איסור ואין הכוונה שיהי' קאי הקונם על פי שלא ידבר עמך או על הידים שלא נעשו עמך דע"ז וודאי דחל עליו הקונם דגם אם נאמר דהוי דבר שאין בו ממש מ"מ כיון דעל עצמו קיבל בעי התרה מדרבנן רק דבס"ד הוי ס"ל להש"ס דעיקר האיסור הוא שאוסר על חבירו ואינו כלום אבל התם בברייתא דשלא אתן תבן כיון דאסרה על נפשה שלא תתן נהי דהוי דבר שאין בו ממש מ"ח לא הוי דבר שאין בו ממש על חבירו רק על עצמו ובעי התרה מדרבנן וכמש"כ הש"ך ולכך שפיר קאמר הרשב"א דלא מצי לאוקמי למתניתן כדהוי ס"ל בס"ד ולשנויי דעובר בבל יחל מדרבנן משום דלהס"ד אין כאן איסור כלל ואפי' מדרבנן נמי לא ואל תשיבני ממה שכתב הרשב"א שם בתוך דבריו לשון ושפיר שייך למיסרי אנפשי' כיון דלהס"ד קמפרש לה שאוסרו על חבירו דשפיר איכא לפרושי גם תיבת אנפשי' דקאי על חבירו או יש להגיה קצת בדבריו בזה אבל כוונתו ברורה כדכתיבנא

קצרן של דברי' דהיכי דאוסר על חבירו את המעשה אשר יעשה לא מיקרי דבר שאין בו ממש ומשום דמעשה לאחר שתעשה וודאי דיש בה ממש רק דמיקרי דבר שלא בא לעולם והיכי שאוסר העשי' דהיינו מה שידי עושות דאוסר העשי' ולא המעשה זהו דמיקרי דבר שאין בו ממש

ולכך אם אוסרו על חבירו אינו כלום ואפי' מדרבנן אין צריך התרה להרשב"א והיכי שאוסרו על עצמו כגון הך דשלא אתן תבן אף דהוי דבר שאין ממש מ"מ כיון דאסרה על נפשה שלא תתן צריך התרה מדרבנן ולכך שפיר תני בהו לא יפר והדברים ברורים למבין בלי שום גמגום

ולפ"ז בנ"ד כיון שלא אסר פ"ע שלא לשחוט רק שאמר שחיטתו יהי' נבילה הי' נראה לכאורה לדמותו לדבר שאין בו ממש כיון שלא קיבל על עצמו שלא לשחוט וכמו שכתב כת"ר דהוי דבר שאין בו ממש וא"כ גם מצד זה הי' היתר בנ"ד לדעת הרשב"א דמדמי דשב"מ לדשלב"ל דהא בנ"ד הוי על חבירו אלא דלפ"מ שהוכחנו מדברי הרשב"א דהיכי דאוסר המעשה שיעשה שפיר הוי דבר שיש בו ממש א"כ בנ"ד נמי הוי דבר שיש ממש דהרי אסר מעשה השחיטה שישחוט ושחיטה מיקרי מעשה דהא במס' ב"ק ל"ג ע"ב קרי' למעשה השחיטה כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות וכדאמרינן התם היכא דשחטו לשור תם דפטור מפחת שחיטה וקאמר עלה רב הונא ברי' דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור ופריך עלה הא נמי רבה מהו דתימא התם הוא דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות לחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי ואפ"ה פטור וחפירת בישו"מ וודאי דהוי מעשה כדאמרינן במס' ע"ג נ"ד ע"ב והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בה מעשה אסרה כי אתי רב דימי אמר ר' יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחווה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה דמיקרי מעשה ואמרינן נמי שם נ"ד ע"א ובחולין מ' ע"א אמר רב הונא הייתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ג כיון ששחט בה סימן אחד אסרה הרי דשחיטה מקרי מעשה וכיון שכן הך דנ"ד נמי מיקרי מעשה ודמי למקדיש מעשה ידי אשתו וא"כ אין כאן היתר בנידון דידן מצד דבר שאין בו ממש רק מטעם דהוי דבר שלב"ל וכדכתיבנא לעיל

ומ"מ יש לצדד ולומר דדווקא מלאכה גמורה כמלאכת הטווי' והאריגה או עשיית איזה כלי הוא דמיקרי מעשה כיון שהפעולה שנעשית יש בה ממש ופנים חדשות באו לכאן אבל מעשה השחיטה גם לאחר שנעשית אין בה פעולה ממשיות בגוף הבהמה ותו דמי לאוסר דיבורו על חבירו דהוי דבר שאין בו ממש אף לאחר שנעשה ועדיין לא נתבררו הדברים אצלי כל הצורך כי יש פנים לכאן ולכאן ויותר נוטה לומר דהוי דבר שיש בו ממש אבל מצד דהוי דבר שלא בא לעולם וודאי דיש כאן היתר גמור בנ"ד וכדכתיבנא

ואכתי פש גבן לעיוני בנ"ד אם חל עכ"פ האיסור על עצמו שלא יהי' רשאי לאכול משחיטתו דהא גם הוא בכלל בר ישראל כיון דכל עיקר מה דהוכחנו אינו אלא שלא יכול לאסור על חבירו אבל על עצמו שפיר מצינן לומר דאסור דהא אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם ונראה דגם לזה אין לחוש בנ"ד והיינו מטעמא דקיי"ל כר"ע דאמר דבר שהותר מקצתו הותר כולו וכדאמרינן במס' נדרים (ס' ע"א) במתניתן פותחין לאדם בשבתות ויו"ט בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב ע"ז הרא"ש דטעמא דמלתא דמעיקרא לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו והר"ן כתב דבירושלמי ילפינן לה מקרא דכל היוצא מפיו יעשה דמשמע דווקא בשכולו קיים ואין לומר דזהו דווקא היכא דניתר ע"י פתח והתרת חכם בהא הוא דאמרינן הותר מקצתו הותר כולו אבל היכא דהוא בטל ממילא במקצתו כגוונא דנ"ד לא אמרינן בזה הותר מקצתו הותר כולו דזה וודאי אינו דלהדיא שנינו גבי נדרי שגגות דהוא מד' נדרים דאין צריכין התרה ואפ"ה היכא דהותר מקצתו הותר כולו כדתנן במתניתן (כ"ה ב') ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו ועמהן אחרים בש"א הם מותרים ומה שעמהן אסורים ובה"א אלו ואלו מותרים והיינו נמי ע"כ מטעמא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכדתנן נמי בסיפא דהך מתניתן דפותחין דלעיל קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה הותר במיושן ולא במיושן לבד הותר אלא בכל היין קונם בצל כו' אלא בכל היין קונם בצל כו' אלא בכל הבצלים והנך נדרים דקתני בסיפא הוא מטעם נדרי שגגות ומדכללינהו יחד בהדי הנך דתני ברישא ש"מ דטעמא חדא לכולהו מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואין שום חילוק בין היכא דבעי התרה או שהוא בטל בלא התרה ועוד דזיל בתר טעמא דהא הני טעמא שכתבו הרא"ש והר"ן שיינים בפשיטות טפי בהנך דלא בעי התרה דהא כל עיקר טעמא דבהתרת חכם הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא אמרינן כן בהפרת בעל משום דבעל מיגז גייז מכאן ולהבא אבל חכם עוקר הנדר מעיקרא וא"כ היכא דנעקר הנדר במקנתו מעיקרא מבלי שום צורך להתרת חכם מכ"ש דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"נ מוכח להדיא בירושלמי דנדרים פ"ג ה' ב' דאיתא התם ר"ש ב"ל בעי קומי לפני רבי בא ר"ע להוסיף על דברי ב"ה כי דתנינן עד שבא ר"ע ולימד