שו"ת בית דוד נג

לי' לאוקמא מתניתן בהכי דמשום איסור דרבנן בלחוד לא הוי חיישינן כ"כ לשמא יגרשנה כו' כיון דלעת עתה אין כאן שום איסור ולכך מהדר לאוקמא מתניתן באופן דיהי' בו חששא דאורייתא אך בלא שום ראי' נמי נראה לומר דל"צ שאלה כיון דהש"ס מדמי לה לפירות חבירו וכדכתיבנא ואם בכל אלה יתעקש המתעקש הנה האיר ד' את עיני ומצאתי ת"ל ראי' ברורה להך דינא דבאוסר דבשלב"ל על חבירו א"צ שאלה ואפי' מדרבנן והוא מדאמרינן במס' נדרים מ"ז ע"א בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות אילו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דידי' הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשב"ל על עצמו אבל גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר תירות חבירו על חבירו אין ארם אוסר דשלב"ל על חבירו או דלמא חילופין כגדולין דמי ולא איפשיטא הך בעיא ע"ש והך איבעיא הוא רק לענין איסור דרבנן בלבד וכמש"כ הר"ן והתוס' והרא"ש בפסקיו בפ' הנודר מן הירק סי' ה' דהא מדאורייתא אין לך דבר שתופס דמיו אלא ע"ג ושביעית בלבד עיי"ש בדבריהם וכ"מ שם להדיא בסוגיין מדאמר שם דלמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד מוכח מזה דאין כאן חששא דאיסור דאורייתא דאס"ד מדאורייתא בעי למיסר אמאי שרי בדיעבד ועוד נראה לפענ"ד דגם הרמב"ם דפסק בהך איבעיא לחומרא לא משום דס"ל דהך איבעיא הוי בדאורייתא ולכך פסקה לחומרא וכמו שכתב הכס"מ דזה אינו דהא ראיות ברורות שכ' הר"ן והתוס' והרא"ש יתנו עידיהן ויצדקו דאין כאן שום איסור דאורייתא ועוד דהא הרמב"ם עצמו כתב אם נהנה נהנה וא"כ אי סלקא דעתך דהוי דאורייתא אמאי ואם נהנה נהנה אלא דגם הרמב"ם ס"ל דאינו אלא איסור דרבנן רק דאפ"ה ס"ל להרמב"ם לפסוק לחומרא כיון דמצינו לחז"ל שהחמירו הרבה בדיני נדרים וחילקו בין ת"ח לעם הארץ דבע"ה צריך שאלה אפי' בדבר שאין בו איסור כלל מה שלא מצינו כן בשאר איסורים והיינו מטעמא שלא יקלו בנדרים לכך נראה לו לפסוק לחומרא מהך טעמא דכדי שלא יקלו בנדרים אבל אין ה"נ דגם הרמב"ם מודה דאין כאן רק מששא דאיסור דרבנן בעלמא וכמש"כ הרא"ש והר"ן והתוס' ובהכי ניחא לי מאי דעירב הרמב"ם דין החלופין והגידולין כאחד שלא כפי משמעות הש"ס דהא בסוגיין משמע דגידולין פשיט' להו לאיסו' ורק בחילופיהן קמיבעיא להו אי הוי כגידולין או לאו ולדעתי כיון שהוא רק איסור דרבנן וגם בגדולין הדין דאם עבר ונהנה נהנה ולא אסור רק לאכילה ובחילופים נמי לפי מאי דפסק לחומרא נמי הדין כן דאסור לכתחילה ובדיעבד שרי לכך כללינהו כאחד ולא דיקדק בהן לחלק ביניהם ולומר שזה וודאי וזה ספק כיון שדין אחד לשניהם וטובא אשכחן כהך מלתא בהרמב"ם כנלע"ד ופשוט

וכיון שכן ע"כ למאי דהוי בעי למימר אבל גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו א"כ ע"כ דאפי' מדרבנן נמי אין כאן איסור ודו"ק וזהו ראי' שאין עליו שום תשובה

שוב מצאתי שכן כתב להדיא הרשב"א בחידושיו ספ"ק דמס' נדרים עלה דהך מתניתן דקונם שאני ישן ושקלא וטריא דסוגיין שם דבדבר שלב"ל אין אוסר על חבירו ואפי' מדרבנן נמי לא וז"ל הרשב"א ויש מי שפירש דקונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך קא קשיא לי' ואיהו ניהו דאצטרכי לשנוייא אבל ידי עושה עמך שיש בו ממש הוא דמלאכת ידיו חפצא הוא ושייך שפיר למיסרי אנפשי' וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך פעמים שיש בו ממש כגון שמהלך על גבי טינא לגבלה או על גבי ענבים לדרוך ואז יהי' אסור אפי' באומר קונם רגלי מהלכת לך שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו וכן כתבו מקצת רבותי' הצרפתים ז"ל ואין מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדיבור והעשי' והליכה וודאי כל אילו אין בו ממש דוודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש אבל ההילוך והעשי' אין בו ממש וכ"כ הרב רבב"ש ז"ל הספרדי בפירושיו ויפה אמר והיינו דאמרינן נמי בשילהי בתרא ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום לפי שמעשה הדירה אין בו ממש ועוד קשיא לי דאפי' לדבריהם אפי' באוסר המעשה שיעשה בידו והמלאכה שיתקן ברגליו מ"מ מעשה ידיו ומלאכת רגליו דשלב"ל הוא ואין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו עד שיאמר ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכדאי' בכתובות פ' אעפ"י והכי קיי"ל וכדאפסיקא הלכתא התם אלא אם תעמידנה כר"מ דא"ל אדם אוסר דשל"בל וכיון דלא אתמר הכין במתניתן למה לן לאפוקי למתניתן בר מהלכתא והלכך ל"ל פתרא אלא בהאי שינוייא דשני פי לדיבורי וידי למעשיהן ורגלי להילוכן קאמר ומיהו אפשר הוא לאוקמי בבל יחל מדרבנן וכדאמרינן בפירקין דלקמן גבי קונם שאני ישן אלא דעדיפא וקושט' קמתרץ דמדקתני פי מדבר עמך ש"מ דפי לדיבורי קאמ' דקונם לא קאי אמדבר אלא אפי כדאמרן ועוד נ"ל דלא אפשר לאוקמא בבל יחל מדרבנן מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל כדקתני בפירקין דלקמן דכל היכא דקתני אסור מדאורייתא קאמר ועוד י"ל דליכא בבל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש ושלב"ל אלא במאי שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים ואפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן והכא בשאוסר דיבורו ומעשה ידיו על חבירו הוא הלכך לא חייל ובפרקין דלקמן בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו מ"ה מוקמי לה בבל יחל מדרבנן וכדכתיבנא התם בדוכתא בס"ד עכ"ל הרשב"א

הרי להדיא שכתב בסוף דבריו דבדשב"ל על חבירו ואפי' איסור דרבנן ליכא אלא שלא כתב שום ראי' לזה רק מסברא בעלמא דהך דמקשה שם ומיהו הי' אפשר לאוקמי בבל יחל דרבנן כבר תי' לזה שפיר בתירוצא קמא דקושטא דמילתא קאמר וכן תירץ הר"ן ואפי' לדעת הרמב"ם דלא ס"ל הך מילתא שכ' הרשב"א והר"ן דנעשה כא כאומר וכמו שדקדק הלח"מ מדבריו מדכ' קונם פי מלדבר וידו מלעשות כו' ש"מ דבקונם פי מדבר וידו עושות לא אמרינן נעשה כאומר ודלא כהרשב"א והר"ן ודבריו ברורים בזה וא"כ לכאורה האי שינוייא דקושטא דמילתא קאמר לא מתיישב כיון דצריכנן להגיה המשנה והדק"ל אמאי לא משני בבל יחל דרבנן ומבלי שום הג"ה תיתי שפיר מתני' כפשטא מ"מ שפיר מתרצה הך קושיא בשינויא תנינא שכתב הרשב"א דמדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל ש"מ דאסור מדאורייתא קאמר וכן תירץ הלח"מ אליבא דהרמב"ם עיי"ש וא"כ סוף סוף האי שינוייא תליתאי דמשני הרשב"א אין לו שום הכרח מסוגיין דנדרים רק משום דס"ל להרשב"א כן לסברא פשוטה דעל חבירו אפי' איסור דרבנן נמי ליכא קמשני כן לרווחא דמלתא וא"כ חזינן דהוי פשיטא לי' האי סברא כ"כ עד שלא הוצרך לשום ראי' לזה וא"כ מכ"ש אחרי שמצאנו לזה ת"ל ראיה ברורה מהש"ס וכמש"כ לעיל וודאי דאין לפקפק בזה כלל ומלתא ברירא דאין בזה שום משש איסור ואפי' מדרבנן

אולם ראיתי להעתיק כל דבריו ככתבן מפני שני דברים שאנו למדין ממנו שנצרכים הרבה לנ"ד חדא ילפינן מדבריו דמה שידי עושות אי לאו דאמרינן דהוי כאומר יאסרו ידי כו' הוי דבר שאין בו ממש וכמ"ש דההילוך והעשי' אין בו ממש אבל מה שנעשה יש בו ממש ולכך אם אוסר מה שיעשו ידי שפיר מקרי דבר שיש בו ממש רק דמיקרי דבר שלב"ל וזה נלמד מדבריו שכתב אפי' באוסר המעשה שיעשה בידו והמלאכה שיתקן ברגליו מ"מ מיקרי דשלב"ל משמע דדבר שיש בו ממש שפיר הוי והיינו דבמס' כתובות בפ' אעפ"י במקדיש מעשי ידי אשתו ובקונם שאני עושה לפיך קמקשה הש"ס והא הוי דשלב"ל ולא מקשה דהוי דבר שאין בו ממש משום דבאמת המעשה לאחר שנעשה יש בו ממש רק דהוי דשלב"ל ודווקא ידי עושות שאוסר העשי' ולא המעשה הוא דהוי דבר שאין בו ממש

עוד למדנו מדבריו דגם בדבר שאין בו ממש אם אוסרו על חבירו א"צ שאלה ואפי' מדרבנן כמו דשלב"ל אלא שיש לדון בזה מהך ברייתא דמייתי הש"ס במס' נדרים פ"א ע"ב דמתנינן שם קונם שאני עושה לפי אביך לפי אחי לפי אחיך ושלא אתן תבן ומים לפני בהמתך אינו יכול להפר והא הך דשאינו עושה הוי דבר שאין בו ממש וגם אוסרו על חבירו ואפ"ה חתני אין יכול להפר מכלל שהוא