שו"ת בית דוד נב

והוא שנדור ובא מאותו היום דליכא לפרושי דקושייתו על עיקר הברייתא אבל גם הוא ס"ל דלא מיתוקמא הברייתא רק בנדור מאותו היום א"כ ה"ל להקשות בקצרה ר' יוסי בעי ל"ל אסור ויימר כאותו היום אלא וודאי מדקאמר אם כשהוא נדור כו' ש"ת דעיקר קושייתו הוא דלרב ור"י דלמאי דמוקמיתו בנדור מאותו היום קשיא דא"כ ל"ל הך אסור דתני בברייתא מכלל דבלא דברי ר"י הברייתא עצמה הוי ניחא לי' והיינו ע"כ משום דלא הוי מוקים לה בנדור מאותו יום אלא שיהי' יום אסור ע"י שבועה ולכך בעינן דווקא שיאמר אסור דבלא אסור אין כאן התפסה כלל וא"כ מוכח מדר' יוסי דכיון שאמר לשון המועיל לאיסור מתחלה שוב אינו מגרע במה שאמר אח"כ להתפיסו בדבר אסור ולא פקע איסורו בשביל זה והיינו כהרלב"ח ודוק

ועוד יש להוכיח מדברי ר"י דס"ל דככר זה אסור עלי הוא מדין נדר גמור ולא מדין יד ועוד יש להוכיח מדבריו דאם אמר מתחלה לשון יד אם התפיסו אח"כ בדבר האסור פקע איסורו וכדברי המל"מ ושתי דברים אלו יש להוכיח מדלא קא קשיא לי' לר' יוסי על רב ור"י רק על לישנא דאסור דנקטי' הברייתא מכלל דבלא לישנא דאסור א"ש הברייתא אע"ג דככר זה עלי הוי וודאי יד ואמאי בעינן להתפיסו דווקא בדבר הנדור אלא ע"כ דגבי יד בעינן דווקא התפסה בדבר הנדור וככר זה אסור עלי הוי נדר גמור ולא יד ולכך לא קשיא לי' רק על לישנא דאסור דנקטה הברייתא וא"כ ש"מ מדר' יוסי תלת ש"מ דבעיקר נדר אם התפיסו אח"כ בדבר האסור לא פקע איסורו וכהרלב"ח וש"מ דבלשון יד אם התפיסו בדבר האסור פקע איסורו וכהמל"מ וש"מ דככר זה אסור עלי נדר גמור הוא ולא יד וא"כ לפי הנראה דמסקנת הירושלמי הוי כר' יוסי א"כ אית לן לאוכוחי מהירושלמי הנך תלתא מילי ואף דבש"ס דילן מוקמינן להך ברייתא והוא שנדור ובא מאותו יום מ"מ אין מזה סתירה להירושלמי עד דלימא דקיי"ל עיקר כש"ס דילן דהא בש"ס דילן לא מתניא הך לישנא דאסור בברייתא כמו דמתנייא בירושלמי אבל לענין עיקר דינא אפשר דלא פליג על הנך מילי דילפינן מדברי ר' יוסי אלא שמ"מ אין זה הוכחה גמורה דנוכל לומר דהא דלא משני עלה מידי בירושלמי משום דרב ור"י לא חשו להך קושיא ולדינא אית לן למפסק כרב ור"י וטובא אשכחן כה"ג גם בש"ס דילן כמש"כ הפוסקים דמדלא חש להשיבו ש"מ דלא קיי"ל כן אולם יש לעיין בטעמא דרב ור"י מאי טעמייהו במאי דלא חשו לקושיית ר' יוסי ואיכא למימר הכא תרי טעמא חדא איכא למימר דס"ל לרב ור"י להיפך מסברת ר' יוסי וס"ל דאף בעיקר הנדר מ"מ אתי אח"כ לשנא דהתפסה שמתפיסו בדבר האסור ומגרע לעיקר הנדר או אפשר דס"ל דאף לישנא דאסור לא הוי רק יד ובעיקר נדר מודי גם רב ור"י לר' יוסי דאינו מגרע אח"כ לישנא דהתפסה מאי שמתפיסי' בדבר האסור אמנם בין כך ובין כך מוכח בוודאי מהירושלמי דגבי יד וודאי המגרע אח"כ לישנא דהתפסה את היד דהא בין לר"י ובין לרב ור' יוחנן מוכח בוודאי דס"ל לכולהו דגבי יד אתי לישנא דהתפסה בדבר אסור ומגרע להיד ולפ"ז בהכרח צריכינן לחלק בין הא דלחם בלא תודה ובין ידות וכמו שכ' לעיל והיינו בכדי להשוות שני התלמודים דלא ליפליגו אהדדי ודוק וכיון שהוכחנו לעיל מש"ס דילן לשיטת הרמב"ם מהא דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים כהרלב"ח א"כ טפי אית לן לאוקמי לפלוגתא דרב ור"י בהירושלמי דס"ל דלשון זה אינו אלא לשון יד כי היכא דלא ליפלגו הירושלמי עם הש"ס דילן ולכך לדינא בעיקר נדר אית לן למיפסק כהרלב"ח

ושוב עיינתי בדברי הרדב"ז בתשובתו בחלק ד' סי' ג' שכתב בנידון דידי' שאחד אסר עליו נשותיו הגרושות בלשון הרי את אסורה עלי כאמא והנדר הי' לדעת האשה חדשה אשר לקח לדעת אביה ואמה ולבסוף רצה לחזור בו באמרו שאין בנדרו כלום כי הוא תפיסה בדבר האסור והרדב"ז השיב ע"ז מתחילה לאסור וכהרלב"ח כיון שאמר לשון המועיל לאיסור בלא הך דכאמה אך שפקפק ע"ז מהנך ראיות עצמן שכתב בעל מחנה אפרים היינו מלשון הר"ן כתבתי לעיל מה שנראה לפענ"ד בהנך ראיות] ומסיק לאיסור דכיון שתלה הנדר בדעתה ובדעת אביה ודעתם הוא להחמיר עיי"ש וכיון שכן גם בנ"ד כיון שנדרו הי' לדעת אותו שנתחייב לו יש פנים לומר דהוי נדר גמור

ובהך דנ"ד סבור הייתי לומר בין לדברי הרב במל"מ ובין להכנה"ג אין כאן חששא דאיסור דאורייתא כיון שת שתחלת דיבורו הי' אוי יהא שחיטתו נבילה ואסורה כו' נמצא דעיקר התפסתו הוא בנבילה שהרי לא הזכיר שום לשון איסור מקודם והך ואסורה כו' דאמר אח"כ כיון שאמרו בוא"ו המקשר הוי כעין פירוש לתחלת דבריו וא"כ ל"ש בכאן לא למפלג דיבורו ותפס ל"ר ולא לומר דלדוגמא בעלמא נקטי' כיון שהכל דיבור אחד בוא"ו המקשר והתחלת האיסור אינו רק משום התפסתו בנבילה וגם הרדב"ז לא אמר למלתי' דכיון שנדר ע"ד אחרים גרע טפי אלא באופן זה שנוכל לומר דלדוגמא נקטי' ודל מהכא דיבורי דכנביל' כו' מה שאין שייך כ"ו בנד"ד כן הי' נרא' לפענד"ל אלא דהדרנא בי' מהא דפריך הש"ס במנחות (פ"א) שהבאתי לעיל דפריך ממתניתן דמוד' מן המעש' ולחמה מן החולין ואמאי יביא הוא ולחמה מן החולין וכמו שהארכנו לעיל בזה הרי דמוכח להדיא דלא משגחינן בוא"ו המקשר דהא התם ולחמה קאמר ואפ"ה ס"ל להש"ס דפלגינן דיבורי' ומ"מ כיון דלפי מה שביארנו דברי הירושלמי דרב ור' יוחנן ס"ל דאסורה עלי אינו אלא לשון יד א"כ הי' אפשר לצדד ולומר בנ"ד דאינו אלא מדרבנן ודברי הרדב"ז אינם מוכרחים כ"כ אך אכתי משום הא לחודא לית כאן היתרא בנ"ד כיון דעכ"פ צריך שאלה מדרבנן לשיטת הרמב"ם וכן פסק בשו"ע סי' ר"ה ומה שרצה כ"ת לצרף לזה משום דהוי תרי דרבנן לא מצינו לגדולי המחברים שיחלקו בזה ולכך אין לנו לסמוך ע"ז מסברא דנפשינו ובפרט שיש לומר בנ"ד דאיכא חששא דנדר דאורייתא

אך באמת לא צריכינן לכל זה וגם מש"כ לעיל הוא רק לרווחא דמלתא להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד אפי' אם הי' מתפיסו בדבר הנדור דהוי נדר דאורייתא אפ"ה א"צ כאן שאלה ואפי' מדרבנן והיינו מטעמא דהוי דבר שלב"ל וכדאמרינן במס' כתובות בפרק אע"פ (נ"ח ע"ב ונ"ט ע"א) דבמקדיש מעשה ידי אשתו וכן היא שהקדישה מעשה ידי' בקונם דמקרי דבר שלב"ל כיון דאכתי לא נעשית המלאכה ועיין רש"י שם (נ"ח ע"ב) ד"ה שלב"ל ובדף נ"ט בד"ה כי אמר שמואל והשתא נמי הוי מצי לאקשויי סוף סוף הוי דבר שלב"ל דהא לא נעשית המלאכה עיי"ש וכן הוא ביבמות (צ"ב) דחשי' לר"ע בשיטה בהדי הנהו תנאי דס"ל אד' מקדי' דבר שלב"ל והלכך לדידן דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שלב"ל לא קדשי אלא באומר יקדשו ידי לעושיהן גם לא אמרינן דנעשה כאומר יקדשו ידי כו' אלא לר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר וכדפרכינן התם בסוגיין (נ"ח ב) והא לא אמר לה הכי ומשני כיון דשמעינן לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר הרי דלרבנן דפליגי עלי' דר"מ בהך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בעינן שיאמר דוקא יקדשו ידי ובלא"ה אנן לא מתקנינן דבריו והוי דבר שלא בא לעולם ואנן פסקינן כרבנן וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' עירכין הל' ג' ע"ש ובכס"מ וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף ע"א ברמ"א ודווקא שאמרה יקדישו ידי לעושיהן או שאמר' קונם ידי דהוי נמי כאומר יקדשו ידי כיון דהזכיר ידו וכמש"כ הש"ך ס"ק פ"ט בשם הר"ן אבל בלא הזכרת ידו לכ"ע הוי דבר שלב"ל ולשיטת הרמב"ם נמי דווקא בלישנא דקונם יוכל להקדיש דשלב"ל ועיין באה"ע סי' פ"א ונמצא דבנ"ד שלא הזכיר ידו ולא לישנא דקונם א"כ לכ"ע הוי דבר שלב"ל ובדשלב"ל הא קיי"ל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו וכדאמרינן בכתובות נ"ט ע"א אמר לי' אביי כו' יאסר דשלב"ל על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ומשמע דאפי' מדרבנן א"צ שאלה שהרי מדמי לה לפירות חבירו על חבירו ובזה וודאי דאין צריך שאלה כלל ועוד דאם איתא דצריך שאלה מדרבנן א"כ לא הוי מקשי אביי מידי דהא אכתי צריך להפר שלא