שו"ת בית דוד נא

גם לב"ה ובאומר אלו הייתי יודע אמתני' נמי קאי וכדכתיבנא לעיל ומעתה יש לנו לומר דהא דמקשה שה הש"ס אמאי כיון דאמר לחמה מן החולין יבוא היא ולחמה מן החולין היינו משום דר"ה מסתמא אליבא דב"ה אמר למלתי' וכר"י דמוקי למתני' כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע וכיון דלב"ה אזלינן בתר כוונתו ולא תפסינן מדבריו רק במאי דמסכים למחשבת לבו אילו הי' יודע והשאר נחשב לדבר בטל וכאלו לא אמרו כלל כיון שהוא בטעות וכמאן דליתא דמי וכמו שהארכנו בזה לעיל ולכך גם כאן הוי ס"ל להש"ס בקושייתם דלא תפסינן מדבריו רק מאי דאמר ולחמה מן החולין לבד ונחייבנו נמי בתודה מן החולין וז"ש תודה מן המעשר דיבורו זה כמאן דליתא כיון שאינו מסכים למחשבת לבו אם הי' יודע שדבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין ותו לא קשיא קושיית התוס' ודו"ק וכיון שכן הדרא הוכחתינו לדוכתי' דליכא לפלוגי בין היכא דריש לישנא קטיע או סוף לישנא קטיע וכדכתיבנא לעיל וזה ברור

והנה אם הי לו להרב בעל מל"מ איזה ראי' מהש"ס לסברתו זאת דמחלק בין יד לעיקר נדר אכתי הי' אפשר לחלק ולומר דשאני ההיא דלחם בלא תודה מידות נדרים דעלמא דבהא דלחם בלא תודה כיון שאמר הרי עלי לחם א"כ נדרו על הלחם הוא לשון נדר גמור וא"צ תיקון כלל רק דמוספינן על דבריו דתודה נמי קאמר אבל גבי ידות נדרים אי לאו דמתקנינן לדיבורו אין כאן שום לשון נדר כלל אך התינח א לו הי' לו ראי' לדינו מהש"ס כי או מההכרח היינו צריכין לחלק בכך אבל כיון דמסברא בעלמא אמרה מבלי שים ראי' א"כ מנ"ל לחלק בכך דהא חזינן דמצד הסברא ס"ל להתוס' גם כאן בהא דלחם בלא תודה כיון דהוא אסקי' לדיבורי' לומר בלא תודה ל"ל למימר דסוף מלתי' נקיט ואפ"ה חזינן להש"ס דלא חש להך סברא וס"ל בפשיטות להיפך עד דפריך מזה לר"ה וגם במסקנא קיימא הכי וא"כ ה"נ א"ל למימר גם גבי ידות נדרים דלא משגחינן במאי דאסקי' לדיבורי' ודלא כהמל"מ: אולם הרב בעל מחנה אפרים הביא ראי' לסברתו דהמל"מ מהש"ס דמס' שבועות (כ' ע"ב) דמסיק שם תלמודא אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום מ"ט אמר קרא איש כו ידור נדר לד' עד שידור בדבר הנדור ובנדרים דף ו' אמרינן דהרי עלי הוי יד לקרבן וא"כ אם לא הוי מסיק לדיבורי' לומר כיום שמת בו אביו כו הי' אסור כיון דהרי עלי הוי יד ואפ"ה כיון דאסקי' לדיבורי' לומר כיום שמת בו אביו בעינן דווקא שיהא נדור מאותו היום כדאמר שמואל ובלא"ה אין כאן נדר וא"כ מוכח להדיא מהש"ס דהיכא דתחלת לשונו אינו אלא לשון יד ואתפסי' בדבר האסור גרע טפי ולא הוי נדר כלל אע"ג דאם לא אסקי' הוי עכ"פ נדר גמור מדין יד מ"מ כיון דאסקי' לאתפוסי בדבר האסור גרע טפי והיינו כדברי המל"מ זהו תוכן ראייתו של הרב בעל מחנה אפרים מהש"ס וראי' זו יש לדון בה דמאי דהביא ראי' ממס' נדרים (דף ו') דהרי עלי הוי יד לקרבן הנה שם איתא בהאי לישנא הרי הוא עלי הרי זה עלי יד לקרבן וא"כ דווקא באמר הוא או זה דהיינו על דבר המונח לפניו בהא הוא דהוי יד ומשום דאנן מסקינן לדיבורי' דהרי הוא קרבן קאמר אבל באומר הרי עלי גרידא ואין שום דבר מונח לפניו אפשר דאפי' יד לא הוי ולהדיא פסקינן בשו"ע ס"י ר"ו ס"ה דהרי עלי שלא אוכל אף יד לא הוי ועיי"ש עוד בש"ך ס"ק ב' וא"כ אזדא לה ראייתו מיהו לדעת הייא שהביא שם השו"ע דנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי יד א"כ שפיר יש לה"ר משם שוב ראיתי דלדיעה קמייתא שפסק שם השו"ע דלא הוי יד כלל ע"כ לדידהו צ"ל דלישנא דברייתא דקתני בה שלא אוכל לאו דווקא אתמר וצריך לתקן בה הלשון אכילת בשר עלי דבהאי לישנא דאתמר בברייתא אפי' אם התפיסו בדבר הנדור נמי לאו כלום הוא וכמו שכתב הר"ן בריש מס' נדרים והרשב"א בחידושיו בריש מס' נדרים כתב וז"ל והא דתנא בברייתא איזהו איסור האמור בתורה אמר הרי עלי שלא אוכל וכו' כיום שמת בו אביו לאו למימרא שיאמר בלשון הזה שלא בא אלא לאשמועינן שצריך להתפיס בדבר הנדור וכדאמר שמואל ולעולם באומר הרי עלי אכילת בשר ושתית יין כיום שמת בו אביו א"נ דאמר סתם הרי יום זה כיום שמת בו אביו והכי תני לה בירושלמי איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו כו' עכ"ל הרשב"א והנה בהנך תרי לישנא קמייתא דכ' הרשב"א בתיקוני דלשנא דהברייתא שפיר איכא למימר דלית כאן בתחלת לשונו אפי' לשון יד אבל לגרסת הירושלמי דגריס ככר זה עלי וודאי דהוי יד לקרבן דהא דמי ממש ללישנא דהרי זה עלי וא"כ כיון דמלתא דפשיטא הוא דאם באנו לתקוני ללישנא דברייתא וודאי דטפי אית לתקוני כלשון הירושלמי בכדי להשוות שני התלמודים דלא פליגי אהדדי (בפרט בגי' דהברייתא) וא"כ שפיר קמה לה וגם נצבה ראייתו של בעל מחנה אפרים גם לשיטה קמייתא דהשו"ע ועוד דדל מהכא גירסת הש"ש דילן איך היא מהירושלמי לחוד נמי אית לן להביא ראי' ברורה במאי דלא מצינו בש"ס דילן להדיא בהיפך דהא גם בירושלמי מסיק עלה והוא שנדור ובא באותו יום עיי"ש וא"כ יש להוכיח מהירושלמי כמו שרצה להוכיח מש"ס דילן

אך לשיטת הר"ן בפ"ג דמס' שבועות דס"ל דעיקר נדר האמור בתורה הוא דווקא בתפיסה ובלא התפסה אף דאמר אסיר עלי נמי לא הוי רק יד וקמפרש כן בהברייתא דהכי קאמר איזהו עיקר איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי וכו' וזהו גופא קאתי הברייתא לאשמועינן דעיקר נדר דאורייתא הוא ע"י התפסה דווקא וכל שלא בהתפסה אינו עיקר נדר רק יד עיי"ש א"כ לפ"ז אזדא לה ראייתו של בעל מחנה אפרים מכל וכל ואפי' לענין לישנא המועיל למיהוי יד נמי אין זה ראי' דהא דקאמ' שמואל והוא שיהי' נדור מאותו יום הוא רק לפרושי כוונת הברייתא דקאתי לפרושי מהו עיקר נדר האמור בתירה ולזה וודאי דבעינן שיהי' נדור מאותו יום דבלא"ה אין כאן עיקר נדר דאורייתא אלא יד אבל אין ה"נ דמצינן למימר דאפי' לא הי' נדור מאותו יום אלא מושבע אפ"ה הוא אסור מטעם לשון יד שאמר בתחלת לשונו ונמצא כי עיקר ראייתו של בעל מחנה אפרים אינה רק לפי שיטת הרא"ש במס' שבועות דס"ל בהיפך משיטת הר"ן רק דעיקר נדר הוא בלא התפסה וקמפרש לה לסוגיא דשבועות באנפי אחרינא וכמו שהביא דבריו גם הר"ן שם בריש דבריו וכיון שכן אין ראייתו מוכרחת כ"כ משום דבאמת שיטת הרא"ש שם דחיקא טובא כמו שהקשה שם הר"ן עלי' ונהי דמה שהקשה הר"ן דמנ"ל כלל להוכיח מקרא דאינו מתפיס בדבר האסור דלמא לא אתי קרא רק לאשמועינן דין התפסה בנדרים קושיא זו יש ליישבה בפשיטות דמ"מ כיון דלא מצינן בקרא בהדיא דיש התפסה בדבר האסור א"כ מנ"ל לרבות מסברא ועוד לא ידענא דגם לדבריו במה יתיישב קושיא זאת דמנ"ל לומר דאתי למעוטי דבר האסור דלמא לא אתי רק לאשמועינן דין עיקר נדר אך מ"מ קושיתו השני' שם היא קושיא עצומה דא"כ אמאי לא ילפינן דין שבועות מנדר דליהוי גם בשבועות דין התפסה וגם בלא"ה פירושו של הרא"ש בלישנא דברייתא ובלשנא דש"ס דחוק טובא דאנה נזכר בלשון הברייתא או בש"ס הך מלתא דאיזהו דבר שהוא כנדר ואינו נדר גמור וא"כ אין לנו ראי' ברורה אפי' לענין יד

שוב עיינתי בהירושלמי דמייתי הרשב"א וראיתי הדברים במקורן והנה מוכח שם להדיא דגי' הירושלמי באותה ברייתא הוא כך ככר זה אסור עלי כיום שמת בו אביו וכו' וז"ל הירושלמי איזהו איסור ככר זה עלי כיום שחת בו אביו כו' ר' בא בשם ר"י ורב תרווייהן אמרין והוא שיהא נדור מאותו יום ר"י בעי אי כשיהא נדור באותו יום למה לי' אסור ויימר כאותו היום עכ"ל הירושלמי ומדבעי ר' יוסי ולמה לי' אסור ולימא כאותו יום משמע להדיא דגרסת הברייתא הוא ככר זה עלי אסור וע"ז מקשו ר' יוסי דלמה לי' אסור הא בכאותו יום לבד נמי סגי למיסר עליו ולפ"ז לשיטת הר"ן בריש נדרים דגם בלא התפסה באסור עלי לחוד נמי הוי עיקר נדר מדאורייתא ולא יד א"כ מוכח מכאן דגם בלשון המועיל לעיקר נדר אפ"ה אם התפיסו בדבר האסור מגרע גרע ולא אמר כלום ודלא כהרלב"ח

אך כד דייקינן שפיר בהירושלמי למי נראה לדקדק בהיפך ואדרבה יש להביא ראי' מכאן לדברי הרלב"ח דהא מדמקשי ר' יוסי בהא לישנא אם כשיהא נדור באותו היום ל"ל אסור משמע להדיא דעיקר קושייתו הוא על רב ור' יוחנן דמוקמי להברייתא