שו"ת בית דוד נ

כב"ש דאמר תפוס לש"ר ולר"י גם אליבא דב"ה ובאומר אילו הייתי יודע כו' דג"כ תפסינן לשון ראשון דאמר הרי עלי לחם ומתחייב בתודה ולחמה והא הכא באומר הרי עלי לחם לחוד ג"כ אינו נדר שלם בפ"ע דהא צרך להוסיף על דבריו דתודה נמי קאמר וסוף מלתא נקט ונמצא דלא הוי רק כעין ידות נדרים דמה לי ההוספה דמוספינן אתחילת דבריו כהא דרב הונא או דמסקינן לסוף דבריו כהא דכל ידות נדרים דעלמא כיון דסוף סוף בתרווייהו אנן הוא דבעינן לתקוני ללישנא ולאסופי עלה בתחילתו או בסופו בכדי להסכים לכוונת לבו ואפ"ה אמרינן להדיא אף דהוא עצמו אסקי' לדיבורא בהיפך דלחם בלא תודה קאמר עכ"ז אנן לא משגחינן בזה ותפשינן לשונו הראשון דהרי עלי לחם ומוספינן על דבריו דתודה נמי קאמר ומחייבינן לי' בתודה ולחמה וא"כ ה"נ דכוותי' גבי ידות נדרים נמי אית לן למימר אף דהוא אסקי' לדיבורי' בלשון גרוע להתפיסו בדבר האסור מ"מ כיון דהוי כאלו אומר אלו הייתי יודע וכמו שכתב המל"מ א"כ תו אמרינן תפס ל"ר דהוי יד ולא משגיחינן במאי דהוא עצמו אסקי' לדיבורו בלשון גרוע וזהו דלא כהמל"מ

הן אמת דהתוס' שם בד"ה טעמא הקשו וז"ל תימא מאי קשי' כו' דהא לעיל קמפרש דסוף מלתא נקט אבל אם פירש בהדיא לחם בלא תודה לא עכ"ל עיי"ש וסברתם הוא כסברת המל"מ כיון דהוא עצמו אסקי' לדיבורו דבלא תודה קאמר א"כ ל"ל עוד למוספי על תחלת דבריו דתודה נמי קאמר וסוף מלתא נקט כיון דהוא עצמו אסקי' לדבריו בהיפך מזה אך לא בשביל קושית התוס' נדחה דברי סתמא דגמרא מהלכה וכי מסברת נפשינו נחלוק על סתמא דהש"ס ובע"כ צ"ל דסברת הש"ס הוא כיון דאית לן תפוס ל"ר לב"ש ולב"ה באומר אלו הייתי יודע דג"כ אמרינן תפוס לש"ר א"כ תפסינן לישנא דהרי עלי לחם כאלו אמרו לבדו ולא משגיחינן במאי דאסקי' הוא עצמו בהיפך וכיון שכן גם גבי ידות נמי אית לן למימר כן ודלא כהמל"מ שכתב בפשיטות להיפך

ואין לחלק ולומר דשאני היכי דהחסרון בלשונו הוא בתחלת דבריו כהא דהרי עלי לחם בלא תודה ובין היכא דהחסרון הוא בסוף דבריו כהא דכל ידות נדרים דעלמא דסוף לישני' קטיע כגון הרי זה עלי או הרי הוא עלי דסוף לישני' קטיע שלא השלים לומר קרבן דבשלמא באומר לחם בלא תודה דריש לישני' קטוע שלא אמר הרי עלי תודה ולחם א"כ מיד דאמר הרי עלי לחם חשבינן לי' כאלו כבר אמר גם תודה ותו לא איכפת לן במאי דאסקי' לדבריו לומר בלא תודה כיון דחשבינן לי' כאלו כבר אמר תודה אבל גבי ידות נדרים דסוף לישני' קטיע ואנן הוא דחשבינן כאלו אסקי' לדיבורי' בשלימות א"כ כיון דהוא עצמו אסקי' לדיבורי' בלשון גרוע גרע טפי ותו לא חשבינן לי' כאלו אסקי' בלשון המועיל דז"א תדע דהא לעיל מיני' שם בסוגיין קפריך הש"ס ארב הונא ממתניתין דאמר תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שנדר ואמאי כיון דאמר ולחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין עכ"ל הש"ס והיינו ע"כ דס"ל להש"ס דנקטינן מדבריו כאלו אמר לחמה מן החולין לבד דבזה הדין לרב הונא דמביא שתיהן מן החולין ומשום דסוף מילתא נקט ולא משגיחינן במאי דהוא עצמו אמר מתחילתו תודה מן המעשר והא הכא דבעינן לתקוני לריש לישני' דהא ריש לישני' קטיע דלא אמר תודה והוא עצמו אמר בריש לישני' בהיפך ממאי דמתקנינן לי' שהרי אמר תודה מן המעשר ואפ"ה ס"ל להש"ס דנקטינן מדבריו כאלו אמר לחם לבד ומתקנינן לריש לישני' כאלו אמר גם תודה ולא משגחינן במאי דהוא אמר בריש לישני' בהיפך א"כ ה"נ דכוותי' גבי ידות נדרים דבעינן לתקוני לסוף לישני' נמי נימא דמתקנינן לי' ולא משגיחינן למאי דאיהו אסקי' ללישני' בלשון גרוע לאתפוסו בדבר האסור דמה הפרש יש בין היכי דריש לישני' קטיע ובעינן לתקוני לריש ליטני' בהיפך ממאי דאמר איהו עצמו בריש לישני' או בין היכא דסוף לישני' קטיע ואנן מסקינן בסיף לישני' בהיפך ממאי דאיהו אסקי' בעצמו לסוף לישני' א"כ ע"כ מוכח דאין לחלק בכך ודוק היטיב

הן אמת שהתוס' גם בכאן בד"ה אמאי הקשו וז"ל תימא הא לא שייך הכא סוף מלתא נקיט כדלעיל ותרצו דהכא קא קשי' לי' להש"ס נימא היכי דאמר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה מן המעשר ולחמה לבד מן החולין כמו במתניתין באומר להדיא תודה מן המעשר ולחמה מן החולין עכ"ל ולפ"ז לתירוצם של התוס' ליכא לאוכוחי מידי מהך דפריך הש"ס כמו שהוכחנו לעיל ושפיר מצינן לחלק בין היכא דהחסרון הוא בתחלת לשונו ובין היכא שהחסרון הוא בסוף לשונו אך באמת תירוצם של התוס' בזה הוא דחוק מאוד ועיי' בצ"ק במה שכתב בביאור דבריהם וסיים ע"ז שהוא דוחק ובאמת אין לשון הש"ס סובלו כלל וגם מאי קמשני עלה הש"ס ש"ה וכו' ולענין קושיית התוס' בע"כ צ"ל כיון דמוקמינן להבריית' דלקמן לחזקי' כב"ש דאמר תפוס ל"ר ולר"י גם לב"ה באומר אלו הייתי יודע ה"נ מוקמינן כן גם למתניתן דהא גם במתניתן בהך בבא דתודה מן החולין ולחמה מן המעשר נמי איכא לאקשויי כדמקשה על הברייתא אמאי נדר ופתחו עמו וא"כ ע"כ גם במתניתן צריכינן לאוקמי או כב"ש או כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע והא דמקשה על הברייתא ולא קפריך אמתניתן היינו משים דמתניתן הוי פשיטא לי' לאוקמא באומר אילו הייתי יודע כו' ולכך לא מקשה רק על הברייתא דקתני בה כופין וא"כ ליכא לאוקמי באומר אלו הייתי יודע עד שהוצרך לשנוייא ומאי כופין דקהדר בי' ועוי"ל דבאמת מקשה גם אמתניתן רק דנטר עד דהביא להברייתא ומקשי לתרווייהו כמ"ש התוס' במס' ב"ק (כ"ב א') ד"ה והא תניא וז"ל אמתני' הוי מצי למיפרך אלא דנטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרווייהו עכ"ל עיי"ש והתוס' במתניתן בד"ה תודה כתבו דמתניתן אתיא גם לב"ה ומשום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ותו לא מצי הדר בי' ואפי' תוך כדי דיבור והביאו ראי' לזה מהא דאמרינן במס' נדרים (פ"ז א') והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף ועע"ג ומגרש ועוד הביאו ראי' ממס' תמורה גבי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דבנמלך גם ר"י מודה דאפי' תוך כדי דיבור הרי זו תמורת עולה לבד עכ"ד עיי"ש ודבריהם בזה תמוהים ביותר חדא דאם איתא להך מלתא דקדשים שאני ומשום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי א"כ מאי פריך בסוגיין אמאי נדר ופתחו עמו הוא אימא דשאני קדשים משום דאמירתו לגבוה כו' ועוד שהרי במס' ב"ק (ע"ג א' ב') בעדים שהוזמו על הטביחה אם הוזמו נמי על הגניבה דפליגי בה ר"י ורבנן קמוקי הש"ס לפלוגתייהו דפליגי בהך מלתא אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי או לאו כדיבור דמי דרבנן סברי דלאו כדיבור דמי ולכך אטביחה דאתזם אתזם אגניבה דלא אתזם לא אתזם ור"י סבר דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ולכך ס"ל דאתזמו אתרווייהו דהא בתוך כדי דיבור אמרינהו לתרווייהו ופריך עלה הש"ס וסבר ר' יוסי דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והא גבי תמורת עולה תמורת שלמים קאמר ר' יוסי אם נתכוין לכך מתחלה דבריו קיימין ואם נמלך אח"כ לומר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה לבד והוינן בה נמלך פשיטא ואמר ר"פ נמלך בתוכ"ד קאמרינן אלמא לר"י תוכ"ד לאו כד"ד ואם איתא לדברי התוס' דקדשים שאני משום דאמירתו לגבוה כו' וגם תמורה הוא בכלל קדשים א"כ לא הוי פריך מידי ועוד הא שם בב"ק מסקינן עלה דהך קושיא דתרי תוכ"ד הוי כמו שאילת תלמיד לרב דנפיש ל"ל אבל כדי שאילת רב לתלמיד דזוטר שפיר א"ל לר' יוסי הרי להדיא דלא כהתוס' שכתבו דבנמלך אפי' לר"י ואפי' תוכ"ד נמי אינו אלא תמורת עולה בלבד וקושיא זו השלישית כבר הקשה בס' בה"ז הביאו בעל צאן קדשי' ובצ"ק נדחק ליישב קושיא זו (והוא מתורת נכדו של המחב' צ"ק דבעל צ"ק בעצמו לא הי' מביא לדברי בעל ברה"ז דקשיש מיני' טוב' ועיי' בהקדמ' הצ"ק) ואין בדבריו שום טעם עיי"ש ועוד דמאי יענ' להא דהקשינו מקושיי' הש"ס דלהתו' אין כאן התחל' קושי' לא כאן ולא במס' ב"ק והראי' שהביא ממס' נדרי' הוא ג"כ כנגד' דלדבריה' אמאי לא חשיב שם נמי קדשי' סוף דבר הנך דיבורי תוס' שבסוגיא זו תמוהים מאוד ולא אאמין שיצאה מפי בעלי תוס' וצע"ג שוב ראיתי שהפוסקי' העירו בזה ועיין במל"מ מש"כ בזה וסוגין מתפרשא כפשוטו דהך דמקשה הש"ס אמאי נדר ופתחו עמו ומשני דאתיא כב"ש לחזקי' ולר"י