שו"ת בית דוד מט

מנחה לבד ומחייבינן לי' ב' עשרונים ולכך לדידן דפסקינן כב"ה תו ליכא לפלוגי בין חצי עשרון ועשרון לעשרון ומחצה ועד"ז כ' גם הלח"מ ליישב דברי הרמב"ם בהא דעשרון ומחצ' כמו שכתבנו דהקושיא אינה רק לב"ש אלא שהוא לא נחית להך סברא שכ' דלב"ש לא מפרדינן רק תיבת ומחצה ולב"ה פלגינן תיבת עשרון והי' סבור דגם לב"ה לא פלגינן רק תיבת ומחצ' ומחמת זה נדחק לומר דלהכי אינו סותר הלשון למחשבת לבו משום דמפרשינן לי' דבאומר הרי עלי מנחה נתחייב מיד בעשרון ובאומר עשרון נתחייב בעשרון שני וזה וודאי דחוק דהא לא אמר ועשרון בוא"ו דלהוי משמע ועוד עשרון וכאשר כתב בעצמו ע"ז שהוא דוחק אבל לפום מה דכתבנו דלב"ה מפלגינן דיבורו תיבת עשרון ומחצה מן דיבור הרי עלי מנחה תו לית כאן דוחק כלל וזהו ברור

מיהו הא דפריך רבא מהא דקמח מביא סלת ובלא שמן ולבינה כו' בזה ע"כ צ"ל דגם לר"י פריך כיון דבזה ליכא שום צד סברא שיתיישב טפי אליבא דר"י מאליבא דחזקי' ובע"כ הוי צ"ל דלתרווייהו פריך אך יש להבין דלכאור' איכא לאקשויי דא"כ איך הוי ס"ד דרבא דמיירי בלא אומר מנחה או שאמר מנחת ואפ"ה מהני ותיקשי לדידי' ומ"ש מעולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה דתנינן להדיא דלא אמר כלום כיון דגם בזה וודאי דדיבור פיו סותר למחשבת לבו והי' נראה לומר דסברת רבא הוי דוקא בנתכוין לעולה ואמר שלמים לא א"כ כיון דגם דיבורו הוא דיבור שיוכל להתקיים אילו הי' שוה למחשבת לבו ולכך היכי דלא נתכוין לוה חשבינן לי' לסתירה למה שבלבו כיון שהוא דיבור שיכול להתקיים אבל האומר משעורים או קמח כו' כיון שאמר דיבור גרוע כזה שאין לו שום קיום כלל בשום מקום לכך חשבינן לדיבורו כמאן דליתא דמי ותו אזלינן בתר מחשבות לבו כאלו לא הוציא בשפתיו כלל דמהני בקרבנות כמש"ל ומשני דמיירי באומר מנחה אבל בלא"מ ג"ז חשבינן לדיבור הסותר למחשבת לבו אבל זה דחוק לומר דלשון הגרוע לגמרי יהי' עדיף טפי עד שלא נחשבנו לסותר למה שבלבו אך באמת אין אנו צריכין לכל זה דאיך שיתיישב הך קושיא אליבא דרש"י והראב"ד דמפרשו לה אליבא דחזקי' דמוקים לה כב"ש כמו כן יתיישב אליבא דר"י ואליבא דב"ה דכך לנו שוה לכ"ה באומר אילו הייתי יודע כמו לב"ש בסתם וכמו דצ"ל ע"כ לב"ש דס"ל לרבא דגם בזה שייך לומר תפוס לשון ראשון כמו כן נאמר לר"י ואליבא דב"ה ודוק

ומאחר שנתיישבו ת"ל כל דברי הרמב"ם בלי שום גמגום וזכינו לדין דהיכא דאומר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר בכך אלא כך גם לב"ה אית לן דפלגינן דיבורו ולא תפסינן מדבריו רק במאי דמסכים למחשבת לבו ואת השאר חשבינן לדבר בטל וכמאן דליתא דמי כיון שהוא בטעות א"כ מעתה ראייתו של המל"מ היא שרירא וחזקה ותו ל"ק מה שהקשינו לעיל דאיך יליף חולין מקדשים דשאני קדשים דכתיב בהו כל נדיב לב עולות ולא בעינן שיוציא בשפתיו ולפי מה שבארנו עתה זה אינו קושיא כלל והיינו משום דבזה דין החולין והקדשים שוין דבעינן עכ"פ שלא יהי' דיבור פיו סותר לכוונת לבו והיכא דסותר גם בקדשים לאו כלום הוא וכאשר הוכחנו ממתניתן דמס' תרומות א"כ ע"כ צ"ל דהא דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החיטים ולא חשבינן לי' לסותר הייני משום כיון דאמר אילו הייתי יודע פלגינן דיבורו ותל"ר ותו אין כאן שום סתירה כלל א"כ ממילא מובן דגם בחולין הדין כן דהא בזה אין שום חילוק בין תולין לקדשים וכיון דבנדרים ובהך גוונא דקאמר הרלב"ח הוי כאילו אומר אילו הייתי יודע דהא האי גברא לנדר גמור קמכוין אלא שטעה בדין והוי סבור דבדבר האסור נמי מתפיס וכמו שכתב המל"מ א"כ תו פלגינן דיבורו ותל"ר ואסורה עליו וכדברי הרלב"ח ודו"ק

והרב בס' מחנה אפרים הביא גם ראי' זו לדברי הרלב"ח ודחה אותה משום דאיכא למימר דגזירת הכתוב הוא דהיכא שהתפיסו בדבר האסור אפי' היכי שאמר לשון נדר גמור אפ"ה לא מהני ולדידי נראה שאין בדחייתו ממש לאיסור בלא"ה אפ"ה לא מהני אימא דהכתוב לא בא רק היכי דלא אמר לשון המועיל בלא"ה ועיקר איסורו אינו אלא משום התפסה דבזה הוא דבעינן דבר הנדור דווקא דכל כמה שנוכל למעט בגזה"כ וודאי דמעטינן וזה פשוט וא"צ לפנים וכ"כ שם הוא עצמו בסוף דבריו ומה שהביא עוד ראיות מלשון רש"י והר"ן הנה קצתן אינם ראיות רק משמעות הלשון בעלמא ובקל יש לדחותם מיהו לא נחיתנא להכי ולהאריך בזה משום דהא וודאי דעד שבא הרלב"ח וחידש זה לא נחית שום אחד מהפוסקים להך מלתא אבל לא בשביל זה נדחה דבריו בשתי ידים ועל כיוצא בו אמרו ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו כו' ובפרט שיש לזה ראי' מהש"ס לשיטת הרמב"ם וכדברי המל"מ ועוד דאפשר לומר דהנך לשונות שהביא מהן בעל מחנה אפרים ראי' דלא כהרלב"ח אינהו ס"ל כשיטת רש"י והראב"ד דמפרשי להך דזעירי דקאי רק אליבא דחזקי' ולא כהרמב"ם ודברי הרלב"ח יש להם מקום לשיטת הרמב"ם אשר דבריו בזה ברורים וכדכתיבנא

ומעתה מאי דשקיל וטרי ע"ז הרב בעל כנה"ג מלשון הרא"ש דכנדרי כשרים לא אמר כלום נמי אין בזה כדאי לדחות דברי הרלב"ח ועוד דאפשר לומר דכנדרי כשרים קונם ככר זה עלי דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורים כיון שאמר בתחלת לשונו הך לישנא דגרוע ושאני לן בין שאמר מתחלה לשון הגרוע בין שאמר לבסוף וכמו שרצה הכנה"ג עצמו לחלק בזה דהיכא דאמר מתחלה הלשון הגרוע גרע טפי משום דדמי לאומר הרי עלי מנחת שעורים ואכתי פש גבן לעיוני אי הך דינא דהרלב"ח הוא דווקא היכא דאמר לשון המועיל לעיקר הנדר או אפי' היכא דאמר בתחלה לשון המועיל להיות יד לנדר

והנה הרב במל"מ כתב בפשיטות דדינו של הרלב"ח אינו רק היכי שתחלת לשונו הוא עיקר נדר האמור בתורה אבל היכי דתחלת לשונו אין בו אלא משום ידות ליתא לדינו של הרלב"ח דהא טעמא דידות הוא משום דאנן מסקינן לדיבורו וכיון דהוא עצמו קמסיק לדיבורי' בלשון גרוע וודאי דלא אמר כלום ולכך תלי להך דינא דהרלב"ח בהנך תרי שיטות אי איסור בלא התפסה הוי עיקר נדר או יד עיי"ש בדבריו ודבריו מסתברין אלא שלא כתב לוה שום ראי' מהש"ס רק מסברא בעלמא ובאמת מצד הסברא נוכל לומר גם בהיפוך דכיון דגם ידות הוא מדאורייתא א"כ ליכא לפלוגי בין עיקר ליד דממ"נ אם נאמר דסוף לשונו הוא פירש לתחילת דבריו א"כ גם בעיקר נדר נמי נימא הכי ואי פלגינן דיבורי' א"כ גבי יד נמי שייך למפלג דיבורי' כיון דגם יד הוא מדאורייתא

ויש לה"ר דלא כהמ"ל דאין חילוק כלל בין עיקר נדר ליד והוא מסוגיין דמנחות (פ"א ב') דתנינן שם במתניתן האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא (ר"ל כמו שנדר) היא ולחמה מן המעשר יביא ג"כ כמו שנדר ובגמ' אמר רב הונא הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה מ"ט מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא קריב והאי תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי סוף מלתא נקיט ופריך עליו ת"ש האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים טעמא דאמר תודה אבל לא אמר תודה לא ור"ל אבל אמר לחם בלא תודה לא וקשי' לרב הונא ומשני ה"ה אע"ג דלא אמר תודה ואיידי דבעי למיתני זבח בלא נסכים דלא מתני לי' נסכים בלא זבח ומשום דבאמת נסכים בלא זבח הוא קרבן בפני עצמו כדאמרינן המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים תני נמי תודה ותו פריך עליו אעקרא דהך ברייתא [או גם על המתני' וכדבעינן למימר לקמן] אמאי נדר ופתחו עמו הוא ומשני אמר חזקי' הא מני ב"ש הוא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' ור"י אמר אפ"ת ב"ה באומר אלו הייתי יודע כו' וכדלעיל בסוגיין (דף ק"ג) ועכ"פ חזינן בהדיא מפירכת הש"ס על רב הונא וממאי דשני עלה דלרב הונא דאמר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה ה"ה דאם אמר להם בלא תודה