שו"ת בית דוד מח

אבל באומר מנחת גם לר"י לא אמר כלום דמה מהני בזה מה שאומר אילו הייתי יודע כו' כיון דדיבור פיו סותר לכוונת לבו ובזה דין החולין והקדשים שווין דלא אמ"כ ובאומר מנחה היינו טעמא דמהני משים דאפשר להפריד דיבורו הראשון שאמר הרי עלי מנחה מדיבורו השני שאמר מן השעורין ואף דב"ה לית לי' הך מלתא דפלגינן בדיבורו מ"מ באומר אילו הייתי יודע כו' שפיר אית לן גם לב"ה פלגינן דיבורו והיינו משום דכיון דאמר אילו הייתי יודע כו' א"כ חזינן דהאי גברא למצוה קמכוין להקריב מנתה ולכך אמרינן דבאמירתו הרי עלי מנחה סליק דיבורו שמכוין למחשבת לבו שדעתו להקריב מנחה דדיבור זה הוי כאלו חושב להוציא פת חיטים ואמר פת סתם דמהני גם בחולין וכן כתב הרמב"ם גם בקדשים דאם חושב בלבו לומר עולה ואמר קרבן סתם דמהני ומה שאמר אח"כ מן השעורים הוא מלתא אחריתי דקבעי לפרושי דבריו דוה שאמרתי הרי עלי מנחה יהי' מן השעורים ובזה אמרינן דמטעי קטעי דהוי סבר שמביאין מן השעורים אבל אילו הייתי יודע כו' לא הי' אומר כן ולכך אמרינן דדיבורו בתרא לאו כלום הוא כיון שהוא בטעות ותפסינן לדיבורו קמא שהתחייב א"ע להביא מנחה ולא פליג כ"ה לומר דלא אמרינן פלגינן דיבורו ותפיס לשון ראשון אלא באומר הריני נזיר מן הגרוגרות כו' דלב"ש גם בזה פלגינן דיבורו ותל"ר ולב"ה בזה לא אמרינן תל"ר כיון דליכא למימר בזה אילו הייתי יודע דהכל יודעין שאינו נזיר מהגרוגרות כו' אבל באומר אילו הייתי יודע גם לב"ה פלגינן דיבורו ומטעמא דכתיבנא משום דהלשון ראשון אינו סותר למחשבת לבו והלשון שני דסותר הוא בטעות ואין פיו ולבו שוים בו ולכך הוי הך לישנא בתרא כלא אמר כלום וכ"ז הוא באומר מנחה אבל באומר מנחת כיון דהכל דיבור אחד הוא ואי אפשר להפרידן לא אמר כלום דבזה לא מהני מחשבות לבו כיון דאין פיו ולבו שוים והוי כטעה מעולה לשלמים דלא אמר כלום ולא אזלינן בתר מחשבו' לבו וצדקו מאוד דברי הרמב"ם דקמפרש להך מימרא דזעירי דקאי אמימרא דר"י וכדכתיבנא דליכא לפרושי למלתא דר"י אלא בכה"ג דקמפרש לה זעירא ודלא כהראב"ד שכ' דלר"י גם באומר מנחת נמי מהני באומר אילו הייתי יודע ולפמש"כ ליתא ודברי הרמב"ם ראוין אליו ודוק כי זה ברור ולהראב"ד צ"ל דס"ל כמש"כ התוס' במס' ערכין [ה' ע"א] בד"ה אדם יודע שכתבו וז"ל וי"ל דלא אמר כלום אלא ממה שמוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים עכ"ל אך דברי התוס' בעצמם אינם מיושבים בלשנא דמתניתן כמבואר לכל מעיין

ואחרי שעלה בידינו דדברי הרמב"ם ברורי' בטעמם במאי דמפרש למימרא דזעירי דקאי אמילתא דר"י דאמר אילו הייתי יודע כו' מעתה חובה עלינו ליישב גם קושיא השני' של הראב"ד שכ' הכס"מ שרמזה הראב"ד בלשון קצרה והוא דהא מסקינן בסוגיין דר"ש דפליג ואמר שלא התנדב כדרך המתנדבים היינו משום דס"ל כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ואנן הא קיי"ל כר"י וא"כ לית לן למיפסק כהך מתניתן דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים וכו' ובשלמא לרש"י והראב"ד דמוקמי לה למילתא דזעירי אליבא דחזקיה דמוקי לה למתניתן כב"ש ניחא דלחזקיה הא דמוקמינן לה דר"ש כר' יוסי מכלל דת"ק פליג על ר' יוסי והיינו משום דהת"ק אית לי' כב"ש ולית הלכתא כוותי' אבל לר"י דמוקי למתניתן כב"ה ובאומר אלו הייתי יודע כו' לא צריכינן לאוקמי לר"ש כר' יוסי אבל להרמב"ם קשיא

ולענ"ד נראה דגם זה יש ליישב לפי דברינו דלעיל דהא וודאי דאף דכתבנו דדברי הרמב"ם מוכרחים במאי דמפרש למימרא דזעירי דקאי אמלתי' דר"י מ"מ אינו מוכרח דקאי רק אמלתא דר"י ולא קאי כלל אמילתא דחזקיה דהא אליבא דחזקיה היא מתפרשא בפשיטות טפי דבאומר מנחת ליכא למימר תפוס לשון ראשון כיון דהכל דיבור אחד וכל עיקר מה שהכרחנו אינו רק דאליבא דר"י נמי אזלא ה מימרא דזעירי בהכרח אבל אמילתא דחזקי' נמי אזלא בלי ספק וא"כ מימרא דזעירי סתמא אתמר בין לחזקי' ובין לר"י לתרווייהו איכא לפלוגי בין מנחה למנחת ולפ"ז ברווחא מצינן לפרושי דהך קושיא בתרייתא דפריך אי הכי ר"ש פוטר אמאי ומשני דר"ש כר"י אינו רק אליבא דחזקיה דמוקי כב"ש ומשום דס"ל דבכל דוכתא אמרינן תפוס לשון ראשון אפי' היכי דלא שייך הך מלתא דאלו הייתי יודע כו' כמו בנזיר מן הגרוגרות כו' ולכך שפיר פריך דא"כ אמאי פליג ר"ש דכיון דתל"ר א"כ התנדב כדרך המתנדבים והוצרך לשינויי דר"ש אית לי' כר"י דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס וליא לי' תל"ד אבל לר"י דתלי הך מלתא דתל"ר באומר אילו הייתי יודע דווקא דבזה הוא דאמרינן פלגינן דיבורי' ותל"ר משום דל"ר הוא מסכים למחשבות לבו ולשון השני הוא בטעות וכמאן דליתא דמי אבל בלא הך דאלו הייתי יודע לא אמרינן תל"ר ע"כ דליכא לפרושי דהך קושית אי הכי אמאי פליג ר"ש לר"י נמי פריך כיון דאית לי' דבאומר אילו הייתי יודע פלגינן דיבורו ותל"ר א"כ שפיר התנדב כדרך המתנדבים דא"כ לא הוי משני מידי דר"ש כר"י ס"ל הא ר' יוסי לא מיירי באומר אלו הייתי יודע דהא להדיא אמר ר"י אם נתכוין לכך מתחילה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ובזה הא גם ת"ק מודה דלא אמרינן תל"ר וא"כ הדק"ל אלא ע"כ צריך לומר דלר"י לא הוי קשיא לי' מ"ט דר"ש והיינו משום דלית לי' הך סברא דאילו הייתי יודע דס"ל דאזלינן בתר דיבורו וכיון דל"ל הך סברא דאלו הייתי יודע תו לא אמרינן פלגינן בדיבורו ותל"ר כמו דלא אמרינן באומר הריני נזיר מן הגרוגרות וא"כ האומר מנחה ומנחת שוים בזה דלא"כ תדע דהא גם לשיטת הראב"ד נמי ע"כ צ"ל הא דלא פריך הש"ס לעיל דר"י דמוקי למתני' כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע דא"כ מ"פ דר"ש אלא ע"כ דאין זה קושיא כלל משום דמילתא דפשיטא הוא דר"ש לית לי' הך סברא דאלו הייתי יודע ואזיל בתר דיבור פיו שלא התנדב כדרך המתנדבים ופטור כמו כן ברווחא נוכל לומר לשיטת הרמב"ם דלר"י לא קשיא הך קושיא כלל משום דלית לי' הא דאילו הייתי יודע והך פירכא דפריך הש"ס א"ה מ"ט דר"ש אינו רק לחזקי' ואליבא דב"ש דאית לי' בכל דוכתא תל"ר גם היכא דליתא להך סברא דאילו הייתי יודע וא"כ התנדב כדרך המתנדבים ואליבי' הוא דהוצרך לשנוייא דר"ש כר"י אבל לר"י א"ש ולק"מ ובזה מיושב נמי הא דלא פסק הרמב"ם דבעינן שיאמר דווקא חצי עשרון ועשרון דבזה הוא דמחוייב להביא שתים אבל האומר הרי עלי עשרון וחצי עשרון אינו מביא אלא אחת וכדמחלק הש"ס להדיא בסוגיין והיינו נמי מהך טעמא דגם בזה ס"ל להרמב"ם דהקושיא אינו רק אליבא דחזקיה אבל לר"י דתלי מלתא בהך דאלו הייתי יודע לא קשיא ולא מידי דכיון דהך גברא איכוון למנחה יותר מעשרון ואילו הי' יודע שאין מקריבין עשרון ומחצ' הי' אומר ב' עשרוני' לכך פלגינן דיבורו ותפסינן לשון ראשון דהרי עלי מנחה לבד דבמנחה לבד נכלל נמי שני עשרונים דנהי דמפטר בעשרון אחד אם אמר הרי עלי מנחה ולא הי' לו שום כוונה מ"מ בכיון לבו להביא שתים ואמר מנחה סתם וודאי דמביא ב"ע ומשום דדמי להו בלבו פת חיטים ואמר פת סתם דהא אפילו באומר סתם בלא שום כוונה אטו אם רצה להביא ב"ע אינו מביא דנהי דנפטר בא' מ"מ אם רצה להביא ב' וודאי דמביא ולכך באומר אילו הייתי יודע כו' תפסינן לדיבורא קמא דהרי עלי מנחה לבד ומביא ב' ול"ק ולא כלום בשלמא לחזקי' אליבא דב"ש דאמר תפוס לשון ראשון בלא שום טעמא דאילו הייתי יודע א"כ וודאי כל מה דנוכל לקיים לה"ר מקיימינן ולכך לית לן להפריד תיבת עשרון מתיבת הרי עלי מנחה דלמה נפרידנו כיון דנוכל לקיימו ומוכרחים אנו לעשות הפירוד בין עשרון למחצה ולכך נשאר תיבת מחצה לבד ותו הוי כאומר הרי עלי מנחת שעורים דלא אמר כלום אבל לב"ה דהך דפלגינן דיבורו ותפוס לשון ראשון תלוי במה דאמר אילו הייתי יודע וכל כמה דנוכל לתפוס מלשונו הראשון באופן שיהא מסכים למחשבות לבו תפסינן א"כ פלגינן דיבור הרי עלי מנחה מן דיבור עשרון ומחצה דלמה נצרף דיבור עישרון לדיבור הרי עלי מנחה כיון שכוונתו היתה ליותר מעשרון ולכך אזלינן בתר כוונתו ומצרפינן כוונתו לדיבור הרי עלי