שו"ת בית דוד לד

נחזי אנן דלר' דסבר דמתנתו מקדשתו וקודם שבאו ליד כהן לא נתקדשו בקדושת תרומה א"כ הנך חמש סלעים דפדה"ב דומין ממש לזה ואם נאמר דשם מהני לזכותן ע"י אחר שיחול עליהן קדושת תרומה א"כ גם כאן מהני לענין שיהי' בנו פדוי דהא התם חוב גמור הוא אצל הישראל האוכלו לשלם לאותו הכהן שהתרומה שלו דמי תרומה והתורה חייבתו לשלם דבר הראוי להיות קודש והן נעשין קודש ביד הכהן דווקא לר' דס"ל מתנתו מקדשתו ודריש לי' מקרא דונתן לכהן כנ"ל ואפ"ה מהני ע"י זיכה לו ע"י אחר שיחול עליהן קדושת תרומה וכמו שהגיעו לידו דמי וא"כ ה"נ בפדה"ב יצא ידי פדי' בזיכה לו ע"י אחר וזה פשוט וברור דדמיין לגמרי אהדדי והתם מצינו להדיא בהירושלמי בפ"י ממס' תרומות ה"א דמהני זיכה לו ע"י אחר דגרסינן התם אכל תרומת חבר משלם לחבר אכל תרומת ע"ה משלם לע"ה ופריך עלה ולא נמצא מוסר טהרותיו לע"ה ומשני שנותן לחבר והחבר אזיל ומפייס לע"ה בעד הקרן בדמים וקאמר עלה ר' בון בשם ר"ח אתיא כמ"ד הפרשתו מקדשתו דאלו למ"ד מתנתו מקדשתו הא צריך ליתנם לאות' כהן דווקא דבר הראוי להיות קודש ולא דמים ובמה שנותן לכהן אחר אינם נעשים תרומה ומשני בזוכה להן ע"י אחר וי"ל ע"י אותו הכהן חבר עיי"ש היטב הרי להדיא דמהני התם זיכה לו ע"י אחר וה"נ דכוותי' בפדה"ב וכפסק הגאונים הנ"ל ומעתה צריכין אנו ליישב דברי הספרי שהבאתי לעיל דמשמע דלא מהני זיכה לו ע"י אחר ונלעד"נ דכוונת הספרי הוא במה שאומר לכהן לעצמו היינו לאפוקי שלא יתן לבע"ח של כהן וכמו דדרשינן בקדושין ט"ו גבי הענקה של ע"ע לו ולא לב"ח סד"א הואיל וא"ר נתן כו' וה"נ דכוותי' בנ"ד כוונת הספרי לאשמועינן דאינו יוצא ידי חובתו בנתינתו ליד בע"ח של הכהן ואע"ג דאחר שבא ליד כהן יכול הבע"ח לצבות ממנו וכדתנינו להדיא במס' חולין קל"א דהן נכסי כהן מ"מ הבעה"ב אינו יכול ליתנו להבע"ח וכה"ג פירש ההגהת"ר התוספתא דסוף מס פיאה דאיתא שם גבי פיאה אין פורעין ממנה מלוה כו' ופירש בהגהות מרדכי שהכוונה הוא שהבעה"ב אינו יכיל ליתנו להבע"ח אבל כשבא ליד העני תו הוי כנכסיו ממש וכן הסכים הגר"א ביו"ד סי' וינ"ג ס"ק י"ט וה"נ דכוותי' כן נלפע"ד לפרש דברי הספרי ולפ"ז גם במתנות כהונה אם ויכה לכהן ע"י אחר מהני דלא הפוסקים הנ"ל ועדיין צ"ע בזה כי הפר"ח כ' שם וכן הוא בפסיקתא ואני לא מצאתי דברי הספרי הללו בפסיקתא ואפשר דהתם איתא להדיא כפירושם וצ"ע וכשהרצתי הדברים לפני הרב הג' מוה' דוד לוריא מביחוב אמר שאפשר שהיא בפסיקתא זיטרתא וחפשתי ומצאתי שכן הוא בפ' שופטים אך כיון שמהידוע שהמחבר פסיקתא זוטרתי הוא מהאחרונים ועיקר דבריו לקוחים מהספרי וזה שהוסיף הוא מדברי עצמו לפרש דברי הספרי א"כ אין ראי' כ"כ מזה ועיין

דוד טעביל במ' משה זללה"ה

סימן ז

ראיתי להעלות על הכתב מה שהשגתי על הוראת רב אחד בדין מחיקת הנטפלים וזה אשר כתבתי לו

הנה שמעתי מאיש א' ר' אברהם סת"ם כי אירע לו בס"ת שנכתב בה טעות בשם אלוקיכם והי' לו לכתוב אלוקיך והורה כת"ר למחוק כ"ם מאלוקיכם ולכתוב במקומו ך' פשוטה וכן עשה הסופר הנ"ל מעשה עפ"י הוראתו זאת ובעיני יפלא הדבר מאין יצא לו לכת"ר להקל כ"כ במאי דמבואר להדיא בגמ' דהלכה כאחרים דהנטפלים לאחריהם אינם נמחקים וכן פסקו כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואין שום חולק ע"ז הן אמת דבש"ג כ' ונ"ל דאפי' השם עצמו שרי למוחקו לצורך תיקונו והביא ראי' ממ"ס סופרים הובא בהגמ"מי טפת דיו שנפל על השם מותר למוחקו שאין כוונתו אלא לתקן עיי"ש שהאריך בזה אך בתשובת משאת בנימין השיג עליו בזה דלא דמי כלל לדיו שנטף דשאני התם כיון שהוא כבר מחוק שוב

אמנם באמת קשה לומר שנעלם זה מבעל ש"ג דהא הוא עצמו מסיק שם בפלפולו דבמוחק אחר מוחק אין בו רק איסור דרבנן ומדמי לה למטיל מום בבע"מ עיי"ש במאי דמחלק בין מחמץ אח"מ ובין מטיל מום בבע"מ ולפי חילוקו עולה דמוחק אח"מ לא דמי למחמץ דאית בי' איסורא דאורייתא רק דדמי למטיל מום בבע"מ דאינו אסור רק מדרבנן ולהכי כשם ששרי להטיל מום בבע"מ לצורך כמו כן שרי למחוק את המחוק לצורך תיקונו ובהכי מוקי ההוא דמס' סופרים וכיון שכן קשו דבריו אהדדי דאיך מייתי ראי' מההיא דמס' סופרים לאיסור דאורייתא כיון דהוא עצמו אומר דבההיא דמס' סופרים לית בי' איסור דאורייתא וע"כ צ"ל דגם איהו לא כיון להתיר רק באופן דליכא במחיקה ההיא איסור דאורייתא כגון שהוא כבר מחוק במקצת וכדומה וא"כ בחנם השיג עליו המ"ב ועכ"פ איך שיהי' כוונתו עכ"פ הא קמן דאם נאמר דיש במוחק אח"מ איסור דרבנן וכמו שהכריח כן בש"ג בפירושא דמס' סופרים ואפ"ה שרי לצורך תיקונו א"כ ה"ה בנטפלים כיון דאין איסורן רק מדרבנן וכמש"כ הרמב"ם ג"כ שרי למחוק לצורך תיקון כי בזה לא השיג עליו בעל מ"ב מידי וא"כ מהתימא על בעל מ"ב מדוע נסתפק בזה ולא רצה לסמוך ע"ז להתיר המחיקה בנטפלים הא בנטפלים וודאי דמוכח ממ"ס דשרי אפי' לפי השגתו

אך באמת דברי הש"ג שם צ"ע טובא דמש"כ וז"ל דסד"א דהוי כמחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס שחייב קמ"ל דשרי וע"ז הקשה מנין שאינו כן ועוד דא"כ למה צריך תנאי זה שיהי' לצורך תיקון וע"ז תירץ דדיו שנפל הוי דומיא דמטיל מום בבע"מ ונכנס לחלק בין מחמץ ומסרס ובין מטיל מום בבע"מ עיי"ש ומסיים ע"ז והיינו טעמא דהמתיר להטיל מום בבע"מ מודה במחמץ ומסרס דאסור כדאמרינן התם הכל מודים כו' עכ"ד וכל אלה הם דברים תמוהים למאור דאטו הנך תנאי דפליגי במטיל מום בסברא פליגי הלא בקראי פליגי דלמר איכא קרא יתירא בבע"מ למידרש מיני' דאסור להטיל מום אף בבע"מ ולמר ליכא קרא בזה ולכך ממילא שרי ובמחמץ ובמסרס איכא קראי בכל חדא מינייהו למידרש דאסור אף במחמץ אח"מ ובמסרס את"מ ולכך בזה הכל מודים דאסור כמבואר שם בסוגיא דבכורות להדיא וא"כ מה זה שכ' הש"ג והיינו טעמא כו' ולכך אפי' מאן דמתיר בבע"מ מודה במחמץ כו' כאילו בסברתו תליא מלתא במאי דמחלק בין מחמץ למטיל מום ולא היא דבקראי תליא מלתא אי איכא קרא יתירא לאיסורא אסור וא"ל שרי וגם עיקר חילוקו שמחלק בין מחמץ ומסרס ובין מטיל מום אינו כלום והוא דחוק ורחוק כמבואר לכל מעיין והאריכות בזה אך למותר אחרי שאין צורך לזה כלל וגם מה דמדמ' מוחק אח"מ להתם עד כי הקשה וא"ת ומנין שאינו כן הוא ג"כ תמוה דהא כיון דליכא קרא בזה ממילא שרי ואין לומר דניליף ממחמץ וממסרס דא"כ תיקשה למאי איצטריך תרי קראי במחמץ ומסרס ולא ילפינן חדא מחברתה וכן נמי למ"ד דמטיל מום אסור מקראי א"כ למאי איצטריך קרא במסרס ולא ילפינן במכ"ש מבע"מ לפי סברת הש"ג אלא ע"כ משום דהוי מחמץ ומסרס שני כתובים הבאים כא' ואין מלמדין או איזה טעמא אחרינא הי' ידוע להני תנאי דליכא למילף מינייהו וא"כ גם מוחק ליכא למילף מהתם וכיון דלית בי' קרא יתירא להכי ממילא דאין במוחק אח"מ שום איסור דאורייתא וגם מדרבנן מנ"ל דאסור כיון דלא מצינו בשום דוכתא דגזרו חז"ל בזה ואטו אנן ניקו. ונבדה גזירות חז"ל מליבינו ומאי דנתקשה בש"ג בפירושא דמס' סופרים יש ליישב בכמה אנפי והעיקר נ"ל דשפיר מצינן לאוקמי בדיו שנפל לבין האותיות ומה שהקשה ע"ז פשיטא לא ידענא מאי פשיטא לי' כ"כ הא במרדכי לא יליף הך דינא דאותיות השם שנדבקו דשרי להפרידן רק מההוא דמס' סופרים וא"כ טובא קמ"ל דאף דאי אפשר שלא יגע בכתב השם דאי אפשר לצמצם וליטול רק הדיו שנטף מ"מ שרי כיון דכוונתו לתקן והיינו דווקא היכי דבמחיקה עצמה מתקן בכך משא"כ למחוק לגמרי ולכתוב אחר במקומו מנ"ל דשרי וכמו דחילק הש"ו עצמו כן ועוד יש לחלק בכמה אותו ונלאיתי להאריך.