שו"ת בית דוד לג

ופשטינא לה מהא דגרסינן בירושלמי במס' ערלה (פ"ב ה"א) ידיעת ספק מהו שיתיר היך עבידא היו לפנינו שתי קופות אחת יש בה מאתיים ואחת אין בה מאתיים נפלה ואינה ידוע לאיזה נפלה ואח"כ נפלה בשני ר"ל שנפלה שנית מדדה ומצאה בו מאתיים ושתיים אין תימר ידיעת ספק כידיעת וודאי מותר אין תימר ידיעת ספק אינו כידיעת וודאי אסור והירושלמי מיירי בערלה דבטילה במאתיים ואם נפלה סאה אחת לתוך מאתיים ואח"כ נפלה סאה שני' אז יש חילוק דאם נודע בנתיים כבר נעשה כולו היתר והשני' בטילה באותן מאתיים עצמם ואם לא נודע בנתיים נעשה כאלו נפלו שתיהן יחד ובעינן ד' מאות לבטלן ולכך קמיבעי' לי' בידיעת ספק אי הוי כנודע וודאי או כלא נודע ולא בטלה במאתיים ותו גרסינן התם הי' לפניו קופה אחת ס ספק יש בה מאתיים ספק און בה ספק נפלה לתוכה ספק לא נפלה ואח"כ נפלה שני' אין תימר ידיעת ספק כידיעת וודאי עולה ואי תימר כו' וסלקא בבעיא דלא איפשטא והך איבעיא שני' נראה פשוט דקמיבעיא לי' באת"ל וה"ק דאח"ל דבספק אחד כהך דאיבעיא ראשונה הוי כידיעת וודאי אכתי איכא למיבעיא בס"ס כגוונא דמיירי באיבעיא השני' כיון דאיכא ס"ס אי הוי כידיעת וודאי דאפשר דס"ס גרע טפי ולא הוי כידיעת וודאי

מעתה אם נאמר דגם בירושלמי איתא להך כללא שכ' הגאונים דכל את"ל פשיטותא הוא א"כ כבר נפשטה האיבעיא דבחד ספק הוי כידיעת וודאי וא"כ בנ"ד דליכא רק חד ספק תו הוי כידיעת וודאי וגם אם נאמר דליתא להך כללא בתלמודא דהירושלמי או משום דלא קאמר ואת"ל דגם בתלמודא דידן איכא למימר דלא הוי פשיטותא כה"ג מ"מ יש לפרש דברי הירושלמי דלא סלקא בבעיא דלא אפשיטא רק דהירושלמי תלי להך דינא בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי במס' שבועות (י"ט ב') ובמס' כריתות (י"ח) עיי"ש אם ידיעת ספק מחלקת לחטאות כידיעת וודאי אם לא והא דאמר בירושלמי אין תימר ידיעות ספק כידיעת וודאי ה"ק אם ידיעות ספק מחלקות לחטאות כידיעת וודאי ה"נ הוי כידיעות וודאי ואף דאנן לא הוי ילפינן זה מזה מ"מ ברווחא מצינן למימר דהירושלמי תלי זה בהך פלוגתא וטובא א אשכחן כה"ג בש"ס דידן ובירושלמי והא וודאי דליכא לאקשויי דאם איתא להך פירושא הי' לו להירושלמי להביא הך פלוגתא דהא מהידוע שמדרכו של הירושלמי לקצר מאוד וכיון שכן כבר נפשטה האיבעיא לדידן דהא הרמב"ם פסק כהך מ"ד דידיעת ספק מחלקת לחטאות

ואף אם נאמר דהוי בעיא דלא איפשטא בירושלמי מ"מ הא קיי"ל דאיבעיא דלא איפשטא בדרבנן אזלינן להקל וה"נ הך דנ"ד הוי מדרבנן דמדאורייתא מין במינו ברובא בטל אף דיהיב טעמא ואין לומר דכאן בנ"ד הוי כמו ס"ס לאיסורא חדא דלמא הלכה כהרשב"א וכפסק המחבר דאף בנודע אם חזר ובשלם אסור עד ס' ועוד שמא הך דידיעת ספק לא הוי כידיעת וודאי דזה אינו חדא דהא מהך דהירושלמי דמחלק בין נודע ללא נודע מוכח דהעיקר כהרא"ש ותו דמסתבר לומר דהך ידיעת ספק דנ"ד עדיף טפי מההיא דהירושלמי דהתם איכא ספק בגוף התערובות אבל כאן הא ידעה וודאי שנתערבה רק דהספק הוא אם היא טריפה אם לאו וכיון דאם לא הי' לה אצל מי לשאול הייתה צריכה להטריף מספק כדין ספיקא דאורייתא א"כ קרוב לומר דאפי' אם נאמר דהך דירושלמי לא הוי כידיעת וודאי מ"מ בנ"ד הוי כידיעת וודאי ועל כיוצא דנ"ד לא קמספקא לי' כלל להירושלמי ובצירוף הנך טעמים דלעיל שכתבנו לפרש דהוי איבעיא דאיפשטא לכך נראה פשוט להתיר לענ"ד

דוד טעביל במה' משה זללה"ה

סימן ו

דין אם יכול לזכות חמש סלעים של פדיון הבן לכהן ע"י אחר

הט"ז ביו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א הביא בשם מהרש"ל שכתב בשם מוהר"ם מ"צ דאם זיכה חמש סלעים של פדיון הבן לכהן ע"י אחר שפיר הוי בנו פדוי וכתב זה דרך אגב דעיקר פלפולו שם הוא סובב על מה דכ' בצידה לדרך דאחר יוכל לפדות בנו של חבירו בלתי רשות אביו וע"ז מאריך שם בראיות והך דינא דרשאי לזכות ע"י אחר לא כ' רק דרך אגב מבלי שום נתינת טעם וראי' ועיינתי במהרש"ל ביש"ש למס' קדושין וגם הוא לא כתב שום ראי' לזה

והנה קצת מהחכמים היו מסתפקים בדבר כיון דקיי"ל במתניתין דבכורות (נ"א א') דהמפריש ה' סלעים לפדיון בנו ונאבד בנו אינו פדוי שנאמר יהי' לך ואח"כ פדה תפדה וא"כ אף דזיכה לו ע"י אחר מ"מ אפשר דלא מקרי יהי' לך כ"ז שלא הגיעו המעות ליד כהן ולא. דמי לגט או לשטר שחרור דאע"ג דכתיב ונתן בידה מ"מ מהני זיכוי דשאני התם דכבר נגמר הדבר בנתינתו ליד הזוכה בשבילו ואינו צריך אח"כ לשטר ההוא כיון דככר יצא לחירות בקבלת הזוכה משא"כ בה' סלעים דפדה"ב דהא צריך שיגיעו המעות ליד הכהן וא"כ כל שלא הגיע לידו לאו כלום הוא דלא ניחא לי' שיהי' מעותיו ביד אחר וראיתי בתשובת חתם סופר שכתב דבאמת חייב באחריותו ואפ"ה בנו פדוי וזה שחייב באחריותו הוא מלתא בפ"ע דתביעת ממון יש לו עליו אבל בנו פדוי מ"מ אף אם לא ישלם וגם הוא לא הביא שום ראי' לדבריו וזה לא מסתבר כלל דכיון שחייב באחריותו א"כ מנ"ל לומר שיהי' פדוי וקשה הדבר לפסוק כן מסברא בעלמא דדבר זה צריך ראי' גדולה ועוד נראה דאדרבה יש להביא ראי' להיפוך מדברי הספרי פ' קס"ה גבי מתנות זרוע ולחיים אשר ז"ל ונתן לכהן לכהן עצמו ופירשו המפרשים דהכוונה הוא שלא יתן המתנות לשלוחו של כהן אמנם הפר"ח בסי' ס"א ס"ק י"ב הקשה ע"ז מהא דקיי"ל דמותר ליתן לבעלה של כהנת ותירץ שם דהספרי מיירי דווקא כשנותן לשליח שלא מדעת הכהן אבל כשנותן לו מדעת הכהן יצא ידי חובתו דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו זהו דעת הפר"ח אבל בעל מחנה אפרים בה' זכי' ומחנה סי' ס"ט השיג עליו וז"ל ולענ"ד אין נראה כן דכל כמה שלא באו לידו של הכהן ולא זכה בהם ה"ז לא קיים מצות נתינה ושליחות לא שייך הכא כיון דכהן עצמו עדיין לית בהו זכי' ומה שהביא ראי' מההיא דסעיף י"ד דיכול לזכותם לישראל ת"ח ומכ"ש הכא אינה ראי' דהתם איירי במכירי כהונה דחשיב כאלו וכה בהם כהן וקיים זה מצות נתינה כמבואר בפ' כל הגט עכ"ל הרי דמסיק לדינא דלא מהני אף דנותן לשלוחו של כהן מדעתו של כהן וכן פסק גם הכרו"פ בפי' ס"א ס"ק ט' עיי"ש ומכ"ש היכי דנותן לאחר שלא מדעתו של כהן דלא מהני אף לדעת הפר"ח וא"כ ה"נ בנ"ד נהי דלדעת הפר"ח אפשר דזיכה לו ע"י אחר עדיף טפי משלוחו שלא מדעתו משום דהולך לאו כזכי דמי במתנה וא"כ לית כאן לא תיובתא ולא סייעתא אבל לדעת בעל מחנה אפרים והכרו"פ דגם לשלוחו מדעתו של כהן נמי לא יצא א"כ וודאי דלא מהני בזיכה ע"י אחר דהא זכי' הוא מדין שליחות והרי הדברים ק"ו מה התם שאינו חייב באחריות' דהא מתנות זרוע ולחיים אין חייב באחריותם ואפ"ה לא מהני מה שמזכה ע"י אחר כ"ש כאן דחייב באחריותם של החמש סלעים וודאי דלא יצא ידי נתינה במה שמזכה לו על ידי אחר ודלא כהפוסקים הנ"ל

אך באמת יש להביא ראי' לדבריהם מהא דתניא בספרי יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עלי' קרן וחומש (לזר האוכל') ת"ל ונתן לכהן את הקודש מתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו דברי ר' ר"א בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו והנה הרב בעל קרבן אהרן הבין הדברים כפשוטן דקאי על תרומה ראשונה שמפרישין מהטבל והשיג עליו הרב במל"מ בפ"י מה' תרומות ואמר הס כי לא להזכיר דתרומה ראשונה וודאי דחייבינן עלי' קרן וחומש משעת הפרשה על מה נחלקו על תשלומי תרומה דצריך לשלם חולין טהורים והם נעשים תרומה והאוכלן משלם קרן וחומש ובזה פליגי ר' וראב"ש מאימתי נעשין תרומה לחייב עליהן קרן וחומש דראב"ש סבר משעת הפרשה ור' סבר דעדיין חולין הם עד שיבואו ליד כהן כדכתיב יתן לכהן את הקודש דהא מינה דרשינן לענין תשלומי תרומה שצריך להיות דבר הראוי להיות קודש ודבריו ברורין ומעתה