שו"ת בית דוד כב

ועכ"פ הנך רואה דאף להפוסקי' כר חנינא איני רק חששא דרבנן בעלמא ובהיות כן אני תמה על מה שכתב הב"י כיון דחשש איסור כרת הוא יש לפסוק כהמחמירים ולפי המבואר אף למחמירים עצמ' לא ס"ל דיש בזה חשש איסור כרת רק חששא דרבנן בעלמא וגם בר מין דין כבר כתב הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד שבזה"ז שלא החמירו בנדה אלא ממנהג בנות ישראל יש לנו לפסוק כרב וכו' ש"מ דס"ל שבזמן הוה אין כאן חשש איסור כרת וראיתי בס"ט שכתב על הרז"ה וז"ל ומדברי המחבר בב"י לא נראה כן שכתב דאין להקל משום חומר איסור כרת כו'. ולא ידעתי כי אם באנו לדחות נפש מפני נפש מי נדחה מפני מי ומהפוסקים דפסקו להחמיר תיר כרב אין ראי שחששו לאישור כרת רק שאפי' שהוא חששא דרבנן סבירא להו להחמיר כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכמו שנתבאר מדברי ספר התרומה ולפ"ז לדידן כיון דמצאנו הרבה פוסקים הלא המה הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור דפסקו להקל כרב ודבריהם נראים עיקר בש"ס ושיטת המחמירים דחיקא טובא וגם לפי דבריהם אינו רק חששא דרבנן בעלמא שפיר יש לנו לפסוק כהמקילים אך עכ"ז חלילה לנו להקל בתה שהחמיר הב"י אמנם בשעת הדחק וודאי דנוכל לסמוך ברווחא על שיטת המקילין וכן הסכימו כל האחרונים בתשובותיהם ועיין בס"ט שהביא בשם הגאון מוהר"ג כן עיי"ש

וא"כ בנידון דידן לכאורה הדין פשוט דנוכל לסמוך על שיטת המקילין ואף הב"י אפשר דמודה בזה ובנ"ד איכא תחילתן וגם אמצעייתן והם הנך חמשה ימים שספרה מקודם וא"כ יש להכשיר טבילה זו ואין לומר דגם לרב דווקא הוא כשטבלה סוף שבע' משא"כ בנ"ד דהרחיקה טבילתה כמשלש שבועות מזמן הספירה ואימא דגם לרב לא מהני משום דאין שם ספירת ו' ע"ז (ועיין במה שאכתוב איה"ש לקמן זן שיש פנים לסבר' זו) אך זה אינו דהא מוכח להדיא בסוגיין דלא איכפת לן כלל בהרחקת הטבילה לרב והוא מדבעי לן בבדקה עצמה ראשון ושמיני לר"א מהו ומשמע מזה שלא טבלה עצמה עד יום שמיני דאלת"ה למאי אדכר כלל בדיקת שמיני ובקצרה ה"ל למיבעי היכי דלא בדקה רק בראשון ובשביעי לא בדקה כלל וטבלה בשביעי כדינה מי סגיא בתחלת אע"פ שאין סופן אם לאו אלא וודאי משמע שלא טבלה עד שמיני ולכך בדקה עצמה בשמיני כדרך והנשים קודם לטבילתן מיהו בדיקה זו אינה מצטרפת כיון דהוי בשמיני ולכך לא מיקרי רק תחילתן ולא סופן וע"ו אמר רב דמהני א"כ ש"מ דאף דהרחיקה טבילתה מימי ספירתה אפ"ה סגי לרב בתחילתן לחוד וא"כ ה"נ בנ"ד דמה לי אם הרחיקה יום א' או הרבה ימים וגם אם נאמר דלהכי נקט שמיני לאשמועינן הך רבותא גופה בשמיני כיון דאפלג מז' נקיים לאו סופן מיקרי דלא נימא לכאורה דלא איכפת לן בימים שבנתיים כמה הם וכיון שבדקה עצמה תחילה וסוף מקרי תחילתן וסופן לכך נקט שבדקו עצמן בשמיני לאשמועינן הך מלתא גופי' דזהו לא מקרי סופן רק תחילתן לחוד וזה נראה נכון ופשוט בכוונת הש"ס מ"מ אף אם נאמר זר כן ג"כ ממילא מוכח להך דינא דהרחקת הטבילה מז' נקיים שפיר דמי דהא ע"כ צ"ל גם לפ"ז דהטבילה היתה בשמיני דאל"כ מהיכי תיסק אדעתין לומר דבדיקת שמיני תהני כיין שהיא אחר הטבילה אלא ע"כ צ"ל דהטבילה היתה בשמיני וכיון שכן ממילא מוכח להך דינא דהרחקת הטבילה מז' נקיים שפיר דמי גם לרב דלא בעי רק תחילתן לחוד וא"כ בנ"ד נמי יש להכשיר טבילה זו על סמך הנקיים שספרה קודם שנסעה וכן כתב להדיא בספר החינוך מצוה ר"ז וז"ל ובדיעבד אם בדקה יום אחד בלבד שהיא מחרת יום שהפסיקה בו ושוב לא בדקה אפי' עברו עלי' כמה ימים אחר השבעה בודקת בשעת טבילה ודיו עכ"ל

אך הרב בס' מעיל צדקה יצא לידון בדבר החדש והוא דאף לרב אליבא דר' אליעזר דלא בעי בדיקה רק בתחילתן או בסופן מ"מ זהו רק לענין בדיקה אבל מ"מ בעינן שתהי' בדעתה לספור ימים אלו לנקיים דווקא אבל אם לא כוונה לבה כלל לספור דהיינו שהסיחה דעתה מלספור עוד כמו שהוא בנ"ד לא מהני כלל ואפי' לרב ולכך פסק בנידון שנשאל עליו היינו באשה שמצאה כתם בימי ליבונה וסברה שאינה צריכה להמתין ה' ימים (וכן הוא האמת) והתחילה למנות מחדש ז' נקיים וספרה לה יום א' או שנים ואח"כ הטעוה חברותי' באמרם שגם היא צריכה להמתין ה' ימים כדין תחילת רואה והסירה שמלת ליבונה מעלי' והסיחה דעתה מלמנות ב' ימים אבל ברור לה שלא ראתה בימים אלו כלום ולבסוף נודע לה שהדין עמה כאשר הייתה סבורה מקודם וע"ז פסק דהימים הראשונים יפלו וצריכה למנות מחדש ז"נ דכיון שהסיחה דעתה מלמנות וסברה שהם ימי טומאה תו לא עלו לה אפילו לרב דלא בעי רק תחילתן או ס סופן מ"מ בעינן שתכוון שיהיה ז' ימים אלו לז"נ שלה אבל בנ"ד שסברה שהם ימי טומאה אינם עולים לה כלל ואף דבנ"ד היה בדיקת תחילתן וגם סופן דמהני אפי' לר' חנינא אעפ"כ הסח הדעת פוסל בהם עיי"ש בדבריו סי' ס"ג ועפ"ז פסק כן בספר חכמת אדם דאפי' בשעת הדחק ומקום עיגון דסומכין אדרב אפ"ה בעינן שלא הסיחה דעתה עיי"ש בדבריו ולפ"ז גם בנ"ד לא עלתה לה טבילה זו דכיון שהסיחה דעתה מלמנות בשעה שנסעה להרופא א"כ הימים ראשונים יפלו

ונתתי את לבי לעיין מאין יצא לו להרב בעל מע"צ הך חידושא דבאמת לא נזכר דין זה בשום אחד מהראשונים והאחרונים שיהי' היסח הדעת פוסל בז' נקיים ועד ימיו של הרב הנ"ל (שהי' בימי הגאון מוה' יונתן בעל כרו"פ ואו"ת) לא עלה על לב שום אחד מהמחברים לדבר בו והראב"ד בספר בעה"נ והרז"ה בהשגותיו והרמב"ן בהל' נדה שלו עם כל אריכותם לבאר פרטי פרטים בדינים הללו שיהיה מבואר לכל מבין עם תלמיד עכ"ז לא הוזכר בדבריהם די, זה כלל וגם הבאים אחריהם לא הזכירוהו וראיתי כי יסוד ראייתו הוא מהא דפסקו הראשונים דגם לרב לא מהני אם לא בדקה בכל הז' רק בשמיני בדקה את עצמה משום דאין כאן לא תחילתן ולא סופן וכן פסק בשמם גם בשו"ע ואס"ד דלא בעינן ספורים כלל א"כ אין שום טעם לדין זה ורצינו לומר דלמה לא נצרף ששה ימים למפרע לשמיני ויהי' בדיקת השמיני בדיקת סופן אע"כ דספירה סתם היינו כוונה שיהיה ימים אלו מיוחדים לז"נ שלה בעינן גם לרב אליבא דר"א אלא שאין צריך בדיקה בכל יום אבל כוונה לספירה בעינן בכל יום זהו תוכן יסוד ראייתו של בעל מע"צ והרב בעל סדרי טהרה החזיק ע"י ג"כ בראי' מלשונות הפוסקים אמנם אינם ראיות גמורות רק ממשמעות הלשון בעלמא ועיקר הראי' מהך דינא דבדיקת שמיני דלא מהני גם לרב ויתבארו דבריו אי"ה במה שלפנינו

אמנם הרב בעל מע"צ עצמו שדא ביה נרגא בהך פיסקא דא"כ מאי מקשה לרב מברייתא דטועה הא התם לא הי' כוונה לספירה כלל וא"כ למאי הוצרך לאוקמי כר"ע דווקא הא כר"ע נמי מצי אתי ומה שתירץ לזה בעמ"צ עפ"י מה שהקדים עוד דבלא"ה קשה מאי מקשה לרב הא רב עכ"פ בעי הפסק טהרה וכמו דנקיט בלישנא שהפרישה בטהרה וכמש"כ רש"י ותוס' ואילו בעובד' דטוע' אפי' הפס"ט אין כאן וכבר הקשה כן במהרש"א וכדי ליישב כל אלה תירץ ב' תירוצים והנה תירץ הראשון נסתר בשני והשני בראשון דמש"כ בתירוצו הראשון דהמקשה דלא אסיק אדעתי' דרב יליף לה לדינו מברייתא שני' דטועה והוי סבר דמסברא אמרה רב להא מלתא שפיר הוי סבר דלא בעינן ספירה ולא הפסק טהרה כלל אבל למאי דמסיק דרב יליף מברייתא שניה דטועה דאף דדחי לה ראב"י מ"מ רב ל"ל הך דיחוי וכמש"כ כל הפוסקים דפסקו כרב עיי"ש בדבריהם א"כ לא מוכח רק מה דמוכח מברייתא שני' ואות' ברייתא שני' ע"כ מיירי שהיה הפסק טהרה כיון שוודאי ראתה דבשלמא ברייתא ראשונה דלא הייתה טומאה וודאית שפיר הוי ס"ל דסגי בכאן לרב אפילו בלא הפסק טהרה דהא דרב מצריך עכ"פ הפסק טהרה היינו בראתה וודאי (ובזה מיושבת קו' המהרש"א לדעתו) אבל מברייתא שני' דמיירי בראתה וודאי וא"כ הפסק טהרה בעינן גם לרב וע"כ צ"ל שבאמת היה שם הפ"ט וא"כ איכא למימר שהיה גם כוונה לספירה והו תוכן תירוצו עיי"ש שהאריך בזה והוא תמוה דאנה נזכר בברייתא שני' שום הפס"ט ומכ"ש ספירה