שו"ת בית דוד יט

נמי משוי לי' הענפים כמחובר ויליף לה מהא דתנן בפ"ב דעוקצין קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ע"כ ופירש שם הר"ש וכן פירש"י במסכת חולין (קכ"ח א) שנטעה בעציץ שאי"נ והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמי לכל דבר והגדילה ויצאה לחוץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה ע"כ הרי הדבר מבואר דכל שיצא הנוף חוץ לעציץ ונוטה על הארץ משיב כמחובר אף מה שבתוך העציץ לפי שחוזר ויונק מנוף שיונק מריח הארץ וכתב עוד המ"למ ואין לומר דאין לדמות טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבה איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושין לענין טומאת אוכלים אף שהם כמחוברים לשארי דברים כגון תאנים שצמקו באיבי דאמרינן בפרק העור והרוטב (קכ"ז ב) דמטמאים טומאת אוכלים והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין מכ"ש שיחשב כמחובר לשארי דברים עכ"ל המל"מ והאריך שם עוד בפרטי דינים המסתעפי' משורש זה ולפי דבריו גם בנ"ד יש לחוש לענפים היוצאים חוץ לעציץ דנהי דהענפים שכנגד הנסרים שברצפה וודאי דלא הוי כמחוברים כיון שהרצפה מפסקת בינם לקרקע ואנן בעינן שיהיה יונק מריח הקרקע דווקא וכמש"כ רש"י במס' חולין וגם הסברא נותנת כן דהא אם הוא עציץ של עץ בעי נקיבה לשיטת רש"י ובלא נקיבה הוי כתלוש ואיך יהי' חשיבות לענפים שכנגד העץ למחשב כמחובר וזו אין צריך לפנים ואפילו לשיטת ר"ת דס"ל דשל עץ לא בעי נקיבה מ"מ היינו דווקא בעציץ משום שהשרשים מפעפעין העציץ של עץ אבל לענין שיהא נחשב כיונק מן הקרקע גם לר"ת כיון שהעץ מפסיק לא חשיב כיונק מריח הארץ מ"מ אם מקצת הנוף הוי כנגד הסדק שבין נסר לנסר ואי אפשר שלא יהי' בסדק נקב כשורש קטן ותו יונק הגוף מריח הקרקע ועושה כילו כמחובר לדעת המשנה למלך וא"כ גם בנידון דידן יש לחוש עכ"פ לזה היינו לענפים שכנגד הסדק שבין נסר לנסר והוי כולו כמחובר עי"ז

אך לענ"ד אין דמיונו עולה יפה ואין ללמוד שום דבר מטומאת אוכלין וכמו שהבאתי לעיל דברי הירושלמי דפ"ה דמס' מעשרות דמקשו עלה דהתוספתא דהשרישו בעלי' בחזקתן ואת אמר עלו ומשני שאני טומאה דהתורה רבתה בהן טהרה דכתיב על כל זרע כו' וגם כתבנו לעיל אף דבתלמודא דידן לא מצינו רק לר' שמעון דדריש להך דרשא מ"מ מנ"ל לומר דרבנן פליגי עליה בעיקר הך דרשא דבקרקע עליה אה"נ דגם רבנן דרשי להך קרא רק דבעציץ נקוב ס"ל לרבנן דהוי כמחובר לכל מילי ולא צריכא בזה לדרשא דר"ש דבלא"ה הוי כמחובר אבל לשאר מילי כגון בקרקע עלי' גם רבנן מודו דמנ"ל לעשו' פלוגת' ביניה' בזה והיינו טעמ' דמשני בירושלמי סתמא להך שינוייא דהתורה רבתה כו' ולא קאמר הא מני ר"ש אלא ע"כ דגם לרבנן נמי דרשינן כן וכן הר"ש במתניתן דעלים שהשרישו מביא להך טעמא דהירושלמי דהתורה רבתה טהרה ומשמע דאפילו לרבנן ולפ"ז ליכא למילף שום דבר מטומאת אוכלין דשאני התם דהתורה רבתה בהן טהרה

והראי' שהביא מהעור והרוטב מהא דתאנים שצמקו באיביהן דאדרבה טומאת אוכלין חמירא ספי משאר חילי לענ"ד אין ראי' כלל דלהדיא פירש רש"י שם דהא דמחייב בשבת היינו אם לא יבשו עוקציהן וכן מוכח להדיא שם בסוגיא כרש"י דקאמר היכי דמי אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא אלא לאו בלא עוקציהן כו' ע"ש וכיון שכן וודאי דאין משם אפילו דמות ראי' דלאו משום דחמירא שבת מטומאת אוכלין מחייבינן לי' רק משום דשאני שבת כיון דתולשן עם עוקציהן ועוקציהן המה חיים שלא יבשו לכך הוא מתחייב על תלישת העוקץ עכ"פ דלא יהא אלא כמאן דפשח דיקלא דחייב משא"כ לענין קבלת טומאה הנה הפרי שצחקה מקבלת טומאה ומה לנו בעוקץ כיון שיבשה הפרי ולפ"ז אין כאן שום חומרא בשבת מבטומאה רק משום דהסברא נותנת כן וזה ברור והא דאמרינן התם מסייע לרב חייא בר אשי נמי אתי שפיר דכי היכי דבמתניתן באבר המדולדל אף שמחובר בשרשו ולא מטמא משום נבילה מ"מ הבשר שאין לו חיות הוי כתלוש ותטמא טומאת אוכלין ה"נ בתאנים שצמקו אף שמחוברין בעוקציהן ולענין שבת חייב על תלישת העוקץ מ"מ הפרי שצמקה חשיבא כתלושה ומטמא טומאת אוכלין ולכך מייתי שפיר סייעתא לרחב"א ממתניתן הן אמת דהמג"א בס' של"ו ס"ק א' כתב דהרמב"ם ס"ל דאף אם יבשו עוקציהן נמי חייב בשבת אלא שכתב שצריך ליישב לפ"ז סוגיא דערובין ולפ"ז לדברי המג"א צדקו דברי המל"מ אמנם באמת דברי המג"א אינם מוכרחים כלל בהבנת דברי הרמב"ם וכמו שהביא בספר מחצית השקל בשם האחרונים שכבר הקשו בזה על המג"א דאין ראי' כ"כ מהרמב"ם משום דדרכו להעתיק לשון הש"ס כצירתו ואיך שיתפרשו דברי שמואל דפ' העור. והרוטב כן יתפרשו גם דבריו ומסוגיא דחולין וודאי דמשמע כפירש"י וכמו שכתב בפמ"ג דלפי הבנת מג"א ברמב"ם צריך לפרש הא דמקשי התם אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא דלענין טומאת אוכלין לחוד הוא דהוי פשיטא להו כן וזה דחוק ועוד נלפענ"ד דאי אפשר לאומרו כלל כיון דע"כ הא דאמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאין ט"א מיירי בלא צמקו עוקציהן א"כ מינה הא דאמר והתולש מהן בשבת נמי ע"כ איירי דווקא בכה"ג וגם סוגיא דעירובין אף שבספר מחצית השקל כתב ישיב לקושית המג"א מ"מ מידי דוחק לא נפיק ומעתה כיון שפשטי השמועות מורין כרש"י ומדברי הרמב"ם אין הכרע דפליג ע"ז משום דלישנא דהש"ס נקיט א"כ מאין לנו לומר כן בדבריו ועוד הרבה יש להאריך בפרט זה מיהו לא ראיתי להעמיק בזה משום דלו יהא כוונת הרמב"ם כסבר' המג"א מ"מ כיון דלרש"י ליתא לדיני של המל"מ ופשטא דסוגין כוותי' א"כ בערלה בחו"ל וודאי דנוכל לסמוך ברווחא על שיטת רש"י ושלא לחוש לדברי המל"מ כן נראה לענ"ד ברור שוב ראיתי בספר חיי אדם שעשה סמוכים לדברי המג"א וגם דבריו אינם מוכרחים כלל

גם אין להביא ראיה לדינו של המל"מ מסוגיא דגיטין (כב א) מפלוגתא דאביי ורבא בניקבו בארץ ונופו נוטה חוץ לארץ דשאני התם דלאו לענין מחובר ושאינו מחובר מיירי התם רק לענין ארץ וחו"ל אבל מחובר הוי שם בלא"ה כיון שהוא בעציץ נקוב ולענין ארץ וחו"ל בהא הוא דפליגי אביי ורבא, וא"כ אין למילף מהתם מידי לדינו של המל"מ ואף דהתוס' שם ובחולין קמקשו מטומאה להתם לאו משום דדמי להדדי לענין מחובר רק כי היכי דהדין הוא לענין מחובר בטומאה כמו כן ה"ה לענין ארץ וחו"ל היכי שמחובר בלא"ה משום דחזינן בגמרא דגם כאן אזלינן בתר הנוף כמו לענין טומאה ולכך קמקשו התוס' מהתם להכא אבל לא שיהיו שווים לענין מחובר (ובאמת שיש ליישב עפ"ז קושיית התוס' כאן ובחולין אלא שאכמ"ל כי גם המל"מ לפי שיטתו לא בחר בדרך התוס' ועיי') ולכך גם המל"מ עצמו לא הביא ראיה לדינו דסוגיא דגיטין רק אחר שהוכיח לדינו מכח דהעור והרוטב פלפל אח"ז בסוגיא דגיטין לפי הוכחתו דדמיין להדדי אבל מסוגיא דגיטין לחוד לא מצא ראיה ואדרבא אם באנו לדיוקי איפכא איכא קצת לדיוקי דלא כהמל"מ והוא מדלא אמרו שם בעציץ שאי"נ כו"ע לא פליגי דבתר נופו אזלינן לת"ק כולו אזיל בתר נוף ולר"ש עכ"פ הנוף הוי כמחובר אלא ש"מ דלענין מחובר וודאי דלא משוי ליה הנוף למחובר לשאר מילי רק לענין טומאת זרעים משום דהתורה רבתה בהן טהרה ואף שאין זה ראי' כל כך דיש לדחות ולומר דלא איירי הגמרא התם רק בנקוב מכל מקום הא גופה קשיא דלמה לא פירשו בגמרא דין העציץ שאי"נ ג"כ. ואין לומר דלא הוצרך להשמיענו משום דשמעינן לה ממתניתן דעוקצין ולכך לא חשש תלמודא לבאר זה דמלתא דפשיטא היא ממתניתן הנ"ל דזה אינו דידוע הוא דמדרך הש"ס לבאר להדיא הדברים הנצרכים ללמוד מסדר טהרות כי לאו כילי עלמא היו בקיאים בהם כדאמרינן (ב"מ קי"ד ב') אנן בד' לא מצינן בשיזא מצינן ומדלא ביאר התלמוד להדיא דין העציץ שאינו נקוב ש"מ דבאינו נקוב לית לן בה במה שיובא לחוץ דלא משוי לי' עי"ז כמחובר ואף שאין זה ראי' ניצחת מ"מ כל מי שמודה על האמת יראה כי כן הוא דליתא להך דינא דהמל"מ לענין מחובר. ומעתה כיון שנידחית עיקר ראייתו. א"כ בוודאי לית לן למילף