שו"ת בית דוד קס

ברזל כו' ואפי' במחט והוא שיהי' לו חד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בו בהם אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה אומדין אותה כדרך שאומדין העץ או האבן עכ"ל הרי דהרמב"ם גופי', מפרש להך דברזי' מיברז היינו שראשו חד ומכהו דרך דקירה ולא דרך הכאה היפך פירושה של הת"ה והכ"מ ע"כ צ"ל דהעיקר כאן כגירסת מהר"י אבוהב בהרמב"ם וכמו שמפרש בראש יוסף גירסתו דהכי גרס בהרמב"ם אם הי' ראשו מבורז ה"ז מכווה ואם הי' ראשו כדור ה"ז ספק אם הוא מכווה או שחין ונמצא כי גם הרמב"ם קמפרש להא דאמרינן דברזי' מיברז שהכוונה שראשו חד ומכהו דרך דקירה ויפרשו ויעצו דברי הרמב"ם בכאן ובסנהדרין בקנה א' ופשוט

דף ל"ג בתוס' ד"ה מולחו יפה כו' ועדיף מבישרא דאסמיק עכ"ל הפר"ח בסי' ס"ז בראשי' דבריו רצה לפסוק דלא בעינן מליחה רק לאומצא אבל לא לצלי דלא גרע מאומצא דאסמיק ומשובר מפרקתה של בהמה דלאומצא בעינן מליחה ולצלי לא בעי מליחה וכן משמע מדברי הר"ן בסוגיין לחד תירוצא עיין בדבריו. ולכאורה הי' נראה להבי' ראי' דלא מצינן למימר הכי אלא אי בעינן מליח לאומצא בעי מליח לצלי נמי והוא ממאי דאמרי' בביצ' כ"ה ע"א בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה ומפרש שם בגמ' מבית טביחתה ממש ואם נאמר דהחותך כזית בשר מביה"ש בעי מליחה לאומצא ולא לצלי א"כ למאי נ"מ במאי דאמר ר"ע כזית חי כיון דגם בשר חי בעי מליחה כשיעור צלי ואין שום נ"מ אם הוא אוכל חי או צלי ועיקר הנפקותא הוא במה דלא בעי הפשט וא"כ לא ה"ל למימר רק ר"ע אומר מבית טביחתה אלא ע"כ דאם נאמר דבעי מליחה לאומצא ע"כ דבעי נמי מניחה לצלי והלכך לא הוי מצי ר"ע למימר סתם מבית טביחתה דא"כ הוי טעינן לומר דקאי על כזית צלי וה"א דר"ע תרתי בעי שיעור מליחה ושיעור צלי' כיין דבלי בעי נמי מליחה ולכך קאמר כזית חי מבית טביחתה והרבוחא היא במאי דלא בעי הפשט וא"כ מוכח מהתם חדא מתרתי או דלא בעינן לשום אחד מהם מליחה או דבעינן לתרווייהו מליחה אך באמת אין זה קושיא לפמש"כ הש"ך בסי' ס"ז ס"ק י' לחלק בין היכי שחתך קודם שתצא נפשה ובין היכי שחתך אחר שתצא נפשה דהיכי דחתך אחר שיצא נפשה אין צריך מליחה לצלי ואף לקדירה לא בעינן רק קליפה ולפ"ז א"ש דר"ע איירי בחותך אחר שתצא נפשה דאז לא בעינן מליחה לצלי וגם לאומצא לא בעי רק קליפה והלכך קאמר שפיר כזית חי דלא בעינן לא מליחה ולא צלי ואע"ג דצריך להמתין עד יציאת נפשה וכאן משמע דיציאת נפשה הוא אחר שיעור מליחה מדקאמר מולחו יפה כו' ואח"כ ממתין לה כו' אפשר לומר דהיינו דוקא בבהמה בריאה אבל במסוכנת הוי יציאת נפשה קידם שיעורא דמליחה ועיין

דף קכ"ט גמ' ור"ש מטהר אר"א אר"י מ"ט דר"ש אמר קרא מכל האוכל כו' מכאן יש להקשות. לכאורה על דעת הרשב"א והר"ן בפ' א"ט הביאם הש"ך בסי' נ"ה גבי נשתברו אגפי' דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרוש שרי לעכו"ם אפי' לכתחילה וכאן מוכח דאבר המדולדל אסור לבני נח. והנה לפי מאי דרצה הש"ס לאוקמי הך מימרא על רישא דמתניתין לא קשיא מידי משום דהתם מיירי שעדיין מחוברים האיברים בגוף הבהמ' ולכך ממ"נ היא טהורה דכל זמן שלא נחתכו אינו ראוי לאחרים ואם נחתוך אותם יהי' אברים מן החי דאסור לבני נח. אמנם לפי מה דמוקמינן הך מימרא על מצעתא דמיירי לאחר שחיטה ואפ"ה קאמר דאינו ראוי לאחרים א"כ הרי חזינן דאסור לבני נח אבר המדולדל אך באמת לא קשיא מהכא כלל להך שיטתא דאדרבה מדחזינן לעיל בדף קכ"ז ובדף קכ"ח ע"א דמפרשי רבה ואביי ור' יוחנן בעצמו ועוד טובא אמוראי טעמא דר"ש במצעחא ולא קמפרשי לי' משום דהוי אוכל שאין אתה יכול להאבילו לאחרים ש"מ דבאמת מותר הוא לאחרים כיון דשחיטה אינו עושה ניפול ודייקי לה מדאמר ר"ש לא הוכשרו דמשמע אבל אם הוכשרו ממקום אחר חוץ מהשחיטה הי' מקבלים טומאה ש"מ דשחיטה אינו עושה ניפל ומותרין לבני נח רק לפי דהוי ס"ד לאוקמי מימרא דר' יוחנן על המצעחא ע"כ הוי צריכינן לומר דשחיטה עושה ניפול וכמו דהוי בעינן לומר לעיל בדף ע"ג ע"ב דשחיטה עושה ניפול והא דנקט ר"ש לא הוכשרו הוא לדבריהם דרבנן ועיי"ש בתוס' ד"ה אי מההיא אבל לפי המסקנא ודאי דס"ל דשחיטה אינו עושה ניפול ומותר אף לבני נח וזה ברור

מסכת שבת

דף עד ע"ב אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן והנה הרמב"ם העתיק לדין זה בפ"ז ובפכ"א מה' שבת ופירש דהאי סילקא הוא ירק והנה בפ"ז הביא הכסף משנה בשם הרמ"ך וז"ל כ' הרמ"ך ה"ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תקשי לי' מי"ה שמותר בקניבת ירק עכ"ל והנה קושיתו מקניבת ירק ביוה"כ יש ליישב דהרמב"ם אינו מפרש בקניבת ירק דהכוונה הוא לחתכו דק דק רק דהפירוש הוא שמסלק העלים העיפושים מהירק ונמצא דלא הוי כמו טוחן כלל עיין בהרמב"ם בפ"א מה' שביתת עשיר ה' ג' אמנם עכ"ז יש להסתפק אם מיירי הרמב"ם דווקא בירק שאינו נאכל או מיירי אף בנאכל חי ובאמת הניח הכסף משנה בפכ"א דבר זה בספק אי מיירי דווקא באינו נאכל חי עיי"ש בפכ"א ה' י"ח אמנם לפע"ד יש להוכיח דמיירי בנאכל חי ג"כ דהא להדיא מצינן גבי עירוב דמערבין בסילקא חי דאמרינן בעירובין מערבין בתרדין חיין ופריך והא אמר רב חסדא סילקא חי קטיל גברא חי ומשני התם בבשיל ולא בשיל ופסק הרמב"ם להדיא דמערבין בתרדין חיין הרי דע"כ סילקא נאכל חי דאל"ה איך מערבין בהם וכיון דאף בסילקא אמר רג פפא דחייב משום טוחן א"כ הרי להדיא דאף בנאכלין חיין שייך האי דינא דטוחן וצ"ע על הכ"מ מדוע לא הביא ראי' זו ויש ליישב קצת ועיין

מסכת ביצה

דף ל"א ע"א בגמ' איבעיא להו היכי קאמר כו' עי' היטב פי' רש"י ומה שהקשו התו' ע"ז ועוד יש להקשות במאי דפי' רש"י לפי המסקנא יד' יוסי ס"ל דבחדא סגי וגם ר' יהודה ס"ל דבסמוך לחוד סגי וזה שלא כדברי בעל האיבעיא כלל ומה שדייק רש"י מדברי ר' יוסי דקאמר כל שנכנסין לה בפיתחות ועי' במהרש"א מה שפי' בכוונתו קשה ג"כ דמנ"ל לרש"י לדייק דבר חדש מה שלא דייק כן בעל האיבעיא בבבא ראשונה דאף דס"ל לר' יוסי בבבא ראשונה דבחדא סגי מ"מ ס"ל לר' יהודא דבעינן תרתי דוקא ולא דייק מתיבת פיתחות כמש"כ רש"י. ועי' בתו' מש"כ בשם השר מקוצי. אמנם רש"י ע"כ לא ס"ל הך פירושא דהא לפי האמת פי' רש"י דר' יוסי ס"ל דחדא סגי ור' יהודא ס"ל דסמוך לחוד סגי ואפ"ה לא קאמר ר' יוסי אם ועיין במהרש"א שפי' ג"כ כך ונלפע"ד ליישב דברי רש"י בפשיטות והוא דהנה אם נאמר דפירוש דברי ר' יהודא הוא דבעי דוקא תרתי וא"כ מצינן לפרש דברי ר' יוסי דקאמר כל שנכנסין לה בפותחות האי כל לשון כיון כמו שפירש רש"י בד"ה ר' יוסי וז"ל ואתא ר' יוסי למימר כיון דאית לי' פותחות לא בעינן סמוך וממילא דאי לית לי' פותחות בעינן סמוך עכ"ל כוונתו דהאי כל לשון כיון הוא והכי קאמר ר' יוסי לר' יהודא כיון דאית לי' פותחות א"כ אפי' בתוך תחום שבת וקאי ר' יוסי על דברי ר' יהודא וממילא מצינן למימר דר' יוסי ס"ל דסמוך לחוד נמי סגי רק דאיהו קא מפרש לחדא משום דקאי על דברי ר' יהודא אמנם אם נפרש דר' יהודא ס"ל דסמוך