שו"ת בית דוד קנט

מאומה מותר לאכול משחיטתו דבודאי אם הי מתעלף לא הי' שוחט וקשה לי ע"ז מהא דאמרי' לעיל גבי אוקימתא דרבה ב"ע ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה ובסיפא דקתני וכולן ששחטו ואחר"א שחיטתן כשירה מוקמי' בטמא במוקדשין ושחט וליתא קמן דלישיילי' ולכך בעי' דוקא אחר"א ולפי דברי הב"י אמאי לא נימא כיון דשתק והלך לו מסתמא לא נגע דאם נגע בודאי הי' אומר דאין לומר דחיישי' שמא אינו יודע דטמא אסור ליגע במוקדשין דזה מלתא דלא מסתבר כלל לומר שאינו יודע דטמא אסור ליגע ועוד דאם אינו יודע שטמא אסור א"כ מאי מהני מה שאומר ברי לי שלא נגעתי כמו דקיי"ל גבי מי שאינו יודע ה' שחיטה דלא מהני מה שאומר אח"כ לא שהיתי ולא דרסתי דכל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' אך קושיא זו היי מצי' לתרוצי דכוונת הש"ס הוא במה דאמר דליתא קמן דלישיילי' היינו שנשאול אותו אם יודע הך דינא דטמא אסור ליגע במוקדשין ואם יודע ממילא נטהר אותו והא דקאמר לעיל דבעי' שיאמר ברי לי היינו דוקא לכתחלה אבל באמת זה מלתא דלא מסתבר כלל לומר שניחוש שמא אינו יודע דטמא אסור ליגע במוקדשין דזה ידעי כו"ע ומשנה שלימה שנינו בחגיגה ך"ד ע"ב חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ועוד שם אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן ועי"ש בפי' המשניות להרמב"ם דמפרש משום דקדש חמיר לכו"ע ולכך הם נזהרים בו מלטמאו ואע"ג דרש"י פי' לקמן במסכתין דף ל"ו ע"ב גבי אם אמר הפרשתי לתוכה כו' דהטעם דהימנוהו רבנן כדי שלא יהא כ"א הולך ובונה במה לעצמו היינו משום דרש"י ס"ל דהלכה כר' יוסי בחגיגה כ"ב ע"א דמפרש שם לטעמא דמהמני' להו משום איבה אבל הרמב"ם בפי' המשניות קמפרש לה אליבא דרבנן דלית להו טעמא דאיבה וע"כ הא דהמנוהו רבנן היינו משום חומרא דקודש מזהר זהירי בהו והרמב"ם בעצמו פסק להלכה כרבנן דר' יוסי שכ' בפי"א מה' מטמאי משכב ומושב וז"ל וכבר בארנו שעמי הארץ נאמנין הן על טהרת פרת החטאת שמפני חומרה אין מזלזלין בה וכן נאמנין הן על טהרת יין ושמן של נסכים אם אייר טהור הוא ה"ז בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו עכ"ל הרי שפסק כרבנן דר' יוסי דלא ס"ל הך טעמא דאיבה ואפ"ה הימנוהו רבנן וע"כ הטעם דמשום חומרא המה נזהרים. [הג"ה, וראיתי בלח"מ פי"א מה' עדות שהקשה פסקי הרמב"ם אהדדי דבה' מטמאי משכב ומושב משמע דפסק כרבנן יאלו בה' עדות פסק דמקבלי' עדות מע"ה והיינו כר' יוסי כמו דאמר שם ר"פ בחגיגה ך"ב כמאן מקבלי' עדות מע"ה כרבי יוסי וא"כ פסקיו סתרי אהדדי ולדעתי נראה לומר דנהי דהרמב"ם פסק כרבנן בטעמא דנאמנין על טהרת יין ושמן דלאו משום איבה הוא. עכ"ז מצי' למפסק גם כר' יוסי היכא דאיכא חששא דאיבה רק דגבי יין ושמן לא צריכי' להך טעמא כיון דאיכא טעמא אחרינא אבל גבי עדות מצי' למיחש לאיבה ומקבלין ממנו עדות והא דאמר ר"פ כמאן מקבלי' כו' כר יוסי לאו למימרא דלרבנן ודאי לא חיישי' בשום דוכתא לאיבה רק כיון דלא שמיע לן בהדיא האיך ס"ל לרבנן לענין חששא דאיבה לזה אמר כמאן כר"י דשמעי' לי' בהדי' אבל אנן שפיר מצינן למפסק כתרווייהו ולא סתרי אהדדי ועיין, ע"כ הג"ה]. הרי חזינן דלהרמב"ם ע"כ כולהו אינשי ידעי הך דינא דטמא אסור ליגע במוקדשים דאל"ה לא הוי מהימני כיון דלא ידעי הך דינא וא"כ איך נפרש כאן בשמעתין לפי דעת הרמב"ם דחיישי' שמא אינו יודע שטמ' אסו' ליגע במוקדשין ויש ליישב

דף ד ע"ב גמ' סברוה הא מני ר' יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא הקשה בראש יוסף וז"ל ודע שיש לתמוה מה מייתי ראי' מהא דחמצן של עוברי עבירה דהא קיי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה וא"כ נהי דחשידי לעבור על לאו דבל יראה מ"מ אלאו דלא מאכל חמץ לא ידעינן דעברי מש"ה אמרינן דהחליפו בשל עכו"ם אבל בחשוד לאותו דבר אימא כיון דדש בי' כהיתירא דמיא לי' וראיתי להת"ח ז"ל שכ' בהא דלימא מסייע לי' הכל שוחטין כו' דמחמצן של עוברי עבירה ליכא סייעתא מעליא דאיכא למימר נהי דחשידי לעבור בבל יראה מ"מ לא חשידי לאכול חמץ שעבר עליו הפסח ואיסור דאכילת חמץ חמירא עכ"ל ואני תמה דאפי' קצת סייעתא ליכא דהא קיי"ל מומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה ומ"ש הת"ח דחיסור אכילת חמץ חמירא יפה כתב דנהי דקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט סעיף ה' דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ממנו ואפי' אם נאמר דבשניהם שוין נמי הדין כך וכמו שנאריך בחידושינו בסי' קי"ט אי"ה מ"מ הא וודאי דאכילה חמור להם מבל יראה דהוי לאו שאין בו מעשה ואכילה עושה מעשה ולוקה עליו כ"ל הראש יוסף וסיים שם ע"ז וצ"ע ולפענ"ד נראה ליישב לפי מאי דאיתא בפסחים כ"ח ע"ב דלר' יהודה הנהנה מחמץ שעבר עליו הפסח עובר בלאו דלא תאכל חמץ ואין שום חילוק בין הנהנה מחמץ שעבר עליו הפסח ובין האוכלו אליבא דר' יהודה דהאוכלו ג"כ אינו עובר רק על לאו דלא תאכל חמץ והנהנה ג"כ עובר על לאו זה דמחד לאו יליף לה ועיי"ש בתוס' ד"ה וחד לפני זמנו והכי מוכח משם להדיא דפרכינן שם על מתניתין דתני חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסיר בהנאה מני אי ר' יהודה אפי' של עכו"ם נמי אסור עיי"ש ומעתה כיון דאנן חזינן שהוא משהא את חמצו לאחר הפסח ובוודאי כוונתו או לאוכלו או להחליפו ובין כך ובין כך יעבור על לאו דלא תאכל דאף אם יחליפנו ג"כ יעבור בחליפין אלו על לאו הנ"ל דהא אסור ליהנות ממנו ובשעה שהוא מחליפו הוא נהנה ובין כך ובין כך יעבור בלאו שיש בו מעשה דהא חליפין נמי מעשה מיקרו ושפיר מייתי הש"ס ראי' מחמצן של עוברי עבירה למימר לאותו דבר לתיאבון משים דגם התם מיקרי חשוד לאו"ד ועיין בסוכה דף ל"ט ע"ב גבי שביעית דאמרינן שם בד"א בקונה מן המופקר אבל מן המשומר אפי' בכחצי איסר אסור ופי' שם רש"י דכיון דשומרו מסתמא כוונתו לשומרו לאחר שביעית ומקרי חשוד בזה ובנ"ד עדיפא טפי הך סברא דהתם הא מצינן למתלי ששומר את השדה בשביל דברים אחרים שלא ידרכו בה הרבה בני אדם דדיישא קשה לה וכיוצא בזה משארי טעמים אבל כאן אם לא הי' בדעתו למכור או להחליף או לאכול אחר הפסח א"כ למה השהה את החמץ עד לאחה"פ ובוודאי דמקרי חשוד בכך ומתוך מה שכתבנו יתיישב לן דברי רש"י בסוגיין שפירש שמה שמחליפין חמצן בשל עכו"ם לא הוי רק היתרא פורתא לגבי דידהו וכתבו התו' ע"ז דגם לגבי דידהו הוי ריוח למאי דס"ד דהוי דאורייתא דאלו בחליפין לא הוי רק איסור דרבנן עיין בתוס' ד"ה מותר מיד ולפי מש"כ נתבאר כי צדקו דברי רש"י דנהי דבחליפין אינו אסור לאכול אלא מדרבנן והחמץ עצמו חסור לאוכלו מדאורייתא מ"מ אין שום נ"מ בזה דהא בשעה שהוא מחליף את החמץ שלו בשל עכו"ם הוא ג"כ עובר בלאו דלא תאכל נמצא דלגבי דידהו לא הוי רק ריוח פורתא דאף אם היו אוכלים החמץ עצמו לא היו עוברים ג"כ רק על לאו דלא תאכל ודו"ק

דף ח בגמ' התם נמי דברזא מיברז הרמב"ם בפ"ה מה' טומאת צרעת כ' וז"ל ליבן שפוד והכה בו אם הי' ראשו מבורז ה"ז מכווה ואם הי' ראשו חד ה"ז ספק אם הוא מכווה או שחין עכ"ל כן היא נוסחת הכ"מ בהרמב"ם ופי' הכ"מ דהרמב"ם מפרש להא דאמרינן בגמ' התם נמי דברזי' מיברז היינו דראשו של שפוד הוא עב ומכה דרך הכאה ולא דרך דקירה וכי איבעיא לן כשראשו של שפוד הוא דק עיי"ש בדבריו וכן פי' בתו"ח את דברי הרמב"ם וקשיא לי על דבריהם מהא דאמרינן בסנהדרין דף ע"ו ע"ב אמר שמואל מפני מה לא נאמרה יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא תנ"ה ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שהברזל ממית בכל שהיא לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור והני מילי דברזי' מיברז ע"כ והתם ע"כ צריך לומר דפירושו הוא דווקא דרך דקירה דאלו דרך הכאה הי' צריך שיעור וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ג מה' רוצח ז"ל כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור שנאמר ואם בכלי