שו"ת בית דוד קנח

דף ע"ט ע"א בר"ן ד"ה אם אתקשט כו' אבל קשיט של מטה אפי' רבנן מודי לר' יוסי דאין אלו נדרי עינוי נפש כו' דבריו אינם מובנים לי כלל דהא פלוגתייהו דרב אדא בר אהבה ורב הונח לקמן פ"א קאי על מתניתין דידן ומדקאמר רב הונא אליבא דר' יוסי דאינו מיפר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר והיינו קשוט שלמטה וא"כ איירי מתניתין בקישוט של מטה ואפ"ה קאמרי רבנן דמיפר משים עינוי נפש ומה שהוכיח מדקאמר מאן שמעת לי' דכחול ופיקוס דברים שבינו לבינה הוי ר' יוסי ש"מ דמיירו בקשיט של מעלה הוכחתו אתיא שפיר לענין דאיירי מתניתין בקשוט של מעלה ג"כ אבל אין ראי' מזה דלא מיירי רק בקשוט של מעלה ומה שהביא ראי' מפרק המדיר מהתם ג"כ אין ראי' דלא מיירי רק בקשיט של מעלה דאפשר דאיירי ג"כ בקשוט של מטה וצ"ע

דף פ"א ע"א גמ' דכתיב ומגרשיהם כו' מאי חייתם עיין במכות דף י"ב ע"א דדרשינן החם האי חייתם למידי אחרינא וע"כ אתיא דלא כר' יוסי

דף פ"ג ע"א בגמ' ואי אמרת מיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענ' דלמא מן מן דאי' לה צערא היפר לה מן זג וחרצן לא היפר לה דהא לית לה צערא מכאן קשה לי על דברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ד ס"ק עי' שהקשה על דברי הרמב"ם שפסק אם נדרה ממאכל רע שהוא מיפר: לה דהא אמרינן כאן דאינו מיפר לשאין מתענ' ותי' הש"ך וז"ל א"נ שאני התם שנדרה מהמין כילו משא"כ הכא דלא נדרה אלא מככרו' אלו לבד עכ"ל ולדבריו קשה דמאי פריך הש"ס כאן דלמא מן חרצן וזג לא מצי מיפר לה הא הכא כיון דנדרה מהמיץ כולי מצי למיפר והנה לפמש"כ הב"י בשו"ע שם וז"ל אפי' נדרה ממין שהוא רע ולח טעמה אותו מעולם היי עינוי נפש ע"כ הוי משמע דבעינן דווקא שלא טעמה מעולם מין זה ולפ"ז הוי מצינן ליישב קושיתינו אך באמת הא ליתא כיין דמקור הך דינא הוא דברי הרמב"ם והרמב"ם שם כתב להדיא או שלא טעמה דמשמע דבחדא סגיא והעיקר בזה כתירוץ הט"ז שם ס"ק מ"ט עיי"ש

דף פה בגמ' רבא אומר שאני תרומה דהיינו טעמא כו' עיין ר"ן ורא"ש שפירשו דכיון דאסר עליהם הנאתו א"כ אפקרי' לטובת הנאתו וקשה לי דמנ"ל לומר שהפקיר את הט"ה הא יכול למכור טובת הנאתו לישראל אחר והשני יתן את התרומה למי שיחפוץ ולמה נאמר שהפקיר את הטו"ה גם יכול לקדש בו אשה כמו דתנינן להדיא בקדושין סוף פרק שני דלמ"ד טו"ה ממון יכול לקדש בו אשה וצ"ע ועיין בחושן משפט סי' ר"ג סעיף א' ובש"ך שם ס"ק א'

דף פח ע"א במתניתין המדיר הנאה לחתנו והוא רוצה כו' ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא כו' קשה לי אמאי צריכין להך תנאי ואמאי לא נאמר דחתנו ממילא לא קני להנך מעות דאיסורא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני כמו דאמרינן במס' ב"מ דף ב"ו ע"ב בעי רמי ב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל לימעול בעל דהיתירא ניחא לי' דלקני דאיסורא לא ניחא לי' דלקני תמעול איהי דהיתרא נמי לא ניחא לה דלקני נמעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל ליקח הוי להיתירא לאיסורא לא עבד רבנן תקנתא אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציא ע"כ וא"כ אמאי לא נימא נמי כאן הכי ואין לומר דדוקא גבי הקדש גמור אמרי' הך סברא אבל לא גבי מודר הנאה דזה אינו דהא אמרי' הכי לעיל דף ל"ה גם גבי מודר הנאה ג"כ הך סברא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ואין לומר דהכא האיסור הוא על המדיר ולא על המודר דהא ליתא כמש"כ הר"ן לעיל דף ט"ז גבי הלכה לפני הפסח עי"ש וכמו דמוכח גם מהך דדף ל"ה גם אין לומר דהתם איירי בתחלת הנשואין שהי' לה הקדש קידם שנשאה ובזה אמרי' דבשעה שנישאה אינו רוצה לקנות ההקדש ומהני דעתי' בזה אבל היכי שנפל לה הקדש אחר שנשא' כיון דאין יד לאשה בלא בעל' אף היכי שלא ניחא לי' לקנות מ"מ הוא קינה ממילא דהא רש"י פי' התם להדיא דאיירי אף בהקדש שנפל לה אחר שנשאת וכן הרמב"ם כ' בה' מעילה דאף אם אחר שנשאת נפל לה ההקדש אינו קונה ואיהו בעצמו פסק באימר ככרי עליך ונתנה לו במתנה אינו מועל המקבל משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני. וראיתי בט"ז בסי' רכ"ב שהקשה בסתם דאמאי לא מצי למתן לה הא מן הסתם לא יהנה הבעל מזה דבודאי לא יעשה איסורא ותי' דממילא קני הבעל וה"ל כאלו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח"כ לאשתו עכ"ד וקשה עליו מהא דב"מ דאמרי' להדיא דלא ניחא לי' לקנות איסורא ולא קני ויש לומר דהא דאמרי' התם הך סברא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני היינו דוקא גבי הקדש שהי' תחלה ביד מורישי' והי' המוריש ע"ז כמו גזבר ואח"כ כשנפלה לפני האשה בתורת ירושה לא נפקא כלל מרשות הקדש רק דאיהי הויא ע"ז כמו שהיו מורישיה על ההקדש כמו כן איהי הויא גזברית על ההקדש אמנם זהו דוקא לגבי דידה אבל לגבי הבעל אם נאמר דאיהו קני ואיהו הוי כמו ליקח דקיי"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוי א"כ נפיק לה ההקדש מרשות ההקדש לרשות הבעל ונמצא דיוצא לחולין ע"י קניית בעל לכך שפיר קאמרי' בזה דאיסורא לא ניחא לי' דלקני וממילא כיון דאיהו לא ניחא לי' ממילא איהי ג"כ לא קניא מתורת זכי' רק מתורת גזברית אבל בסוגיא דידן שהוא רוצה שאזכה בתו בגוף הממון ממילא אם תזכה איהו בהממון נקנה הממון להבעל כיון דאין יד לאשה בלא בעלה וכמו דקיי"ל לגבי איש שסילק עצמו מנכסי אשתו דלא מהני סילוקו ה"נ לא מהני מה שאינו רוצה בתקנתא זו דכיון דאיהי קניא ממילא נקנה להבעל אך קשה ע"ז מהא דאמרי' בקדושין דף כ"ד רבא אמר לעולם לא תיפוק והכא במעשר דאתי מבי נשא עסקי' ור"מ לטעמי' דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קני לי' בעל ועי"ש ברש"י שפי' דגבי הקדש לא עביד רבנן תקנתא ואע"ג דהתם קניא לה איהי להך מעשר למעביד בי' כל דבכי ואפ"ה אינו נקנה להבעל א"כ ה"נ נימא כאן בסוגיין דאע"ג דאיהי קניא מ"מ איהו לא קני וצריך לומר דדוקא גבי הקדש הוא דלא עבידי רבנן תקנתא אבל בנ"ד כיון שאין האיסור על כל העולם בה"ג עביד רבנן תקנתא ועוד יש לחלק בכמה גווני

מסכת חולין

דף א תוס' ד"ה הכל שוחטין כתוב בה' א"י כו' ואין נראה דאפי' במוקדשין שוחטות לכתחילה כדאמרינן בפ' כל הפסולין כו' ולא משני כו' עכ"ל לולי דמסתפינא הי' נראה לע"ד ליישב דברי ההא"י דלכך לא מצינן למימר התם דתני ששחטו משים נשים משום דס"ל להש"ס דהך מתניתין דכל הפסולין קאי אהני פסולין דתני בהפרק שלפני זה דתנינן התם בזבחים דף ט"ו ע"ב כל הזבחים שקבלו דמן זר ואינן טביל יום כו' עיי"ש דחשיב לכל הפסולין וקחשיב התם טמא ג"כ בין הנך פסולין שאם קבלו את הדם פסול הקרבן וע"ז קאי הך מתניתין דכל הפסולין וקאמר דאע"ג דהנך פסולין אם קבלו את הדם פסלי להקרבן מ"מ לענין שחיטה אם שחטו שחיטתן כשירה והכי דייקי לישנא דהפסולין דנקט בהי"א הידיעה דמשמע דקאי אדלעיל מינה והיינו ע"כ דקאי אפירקא דלעיל. ולפ"ז לא מצי הש"ס לשנויי דתני ששחטו משום נשים דהא בפירקא דלעיל לא חשיב כלל נשים בין הפסולין ואמאי נקיט ששחטו לשנא דדיעבד אהני פסולין דלעיל לכך הוכרח הש"ס לשנויי דתני לשון דיעבד משום טמאים דטמא קא חשיב בפירקא דלעיל והא דקאמר התם הש"ס הוא הדין דאפי' לכתחילה ומשום דקבעי למתנא טמאים דלכתחילה לא כו' ה"פ משום דקא בעי לאשמיעינן במתניתין דטמאים לכתחילה לא לכך נקיט לשון דיעבד גם על שאר פסולין כן נלע"ד בישוב דברי הא"י

דף ג' ע"ב שם בגמ' כולהו כרבינא לא אמרי להך לשנא כו' לעלפויי לא חיישי' הב"י הוכיח מדברי הרמב"ם שהוא מפרש דהא דלא חיישי' לעלפויי היינו משום דאם הי' מתעלף בודאי הי' אומר לנו כיון שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה ומזה למד הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק י"ג דהיכי דהוא בודאי רגיל להתעלף עכ"ז אם שחט והלך לו ולא הגיד לנו