שו"ת בית דוד קנד

דהש"ס כיון דבלשון ראשון שאומר כולכם אסורין מחזיק דיבורו הראשון שרוצה לנדור ואח"כ כשאומר חוץ מאב ומוציא את אביו מתוך הנדר תו מקרי הותר מקצתו וכיון שהותר מקצתו הותר כולו ונמצא שסותר בדבריו האחרונים את דבריו הראשונים דבראשית דבריו הוא מקיים את הנדר ובסוף דבריו הוא סותר את הנדר ופליגי בזה ר"ע ורבנן אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון [ובהכי מתיישב לשנא דהש"ס ולא צריכינן למדחק נפשין כ"כ ולומר דפלוגתתן לא דמיא ממש לפלוגתא דר"י ורבנן ועיין ר"ן ורא"ש] וכיון שכן אליבא דרבא ליכא שום נפקותא בין הותר ע"י טעות ובין הותר ע"י שאל' דבין כך ובין כך מקרי נדר שהותר מקצתו ומעתה לא קשיא קושיית הר"ן על הא"מ דדווקא אליבא דרבה קאמרי הכי אבל לא אליבא דרבא ודו"ק

דף לב ע"ב מתניתין אין בין המודר כו' אלא דריסת הרגל כי' עיין ש"ך סי' רכ"א ס"ק א' שהביא בשם הב"ח דדווקא במקצר דרכו הוא דאסור אבל היכי דאינו מקצר דרכו מותר לילך דרך שדיהו כיון שיש לו דרך אחר ודמיא לפורע חובו של חבירו והש"ך השיג עליו דלא דמיא לפורע חובו של חבירו דהתם לא הוי אלא גרמא בעלמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור והביא ראי' מדברי הר"ן והרא"ש שפירשו לקמן גבי איבעיא דרב פפא דמיירי בלקצר דרכו ולא כתבו כן במתניתין ש"מ דבמתניתין אסור אף היכי שאינו מקצר דרכו ואף שרש"י פירש גם במתני' דמיירי בלקצר דרכו לאו דווקא קאמר זהו תוכן דבריו ולכאור' הי' נראה להביא ראי' לדברי הב"ח מהא דקאמר בגמ' מאן תנא רבי אליעזר היא דתניא ר"א אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ומאי מביא ראי' מר"א דקאסר ויתור במודר הנאה הא התם אף דלא קפדי אנשי ע"ז מ"מ הא המודר הוא נהנה ממנו ומקבל ממנו יותר מכפי המקח משא"כ כאן דאינו נהנ' כלל המודר מהמדיר וא"כ אף לר"א אפשר דמותר בדריסת הרגל אלא ע"כ דמיירי כאן ג"כ במקצר דרכו וא"כ הוא נהנה מהמדיר ודמיא ממש לויתור אך זה אינו ראי' דאיכא למימר דהא וודאי הוי פשיטא לי' להש"ס דכיון שהוא הולך בקרקע של חבירו מקרי נהנה משל חבירו וכסברת הש"ך רק דהוי קשיא לי' להש"ס במאי דפריך מאן תנא משום דלא קפדי אינשי על דריסת הרגל ובוודאי לא כיון הנודר על דבר זה וע"ז משני ר"א הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה אף דלא קפדי אינשי אמנם גם ראיית הש"ך מדברי הר"ן והרא"ש אינה ראי' כ"כ דהא דלא פירשו על מתניתין דמיירי במקצר דרכו היינו משום דמתניתין איכא למימר דמיירי בין שאין לו דרך אל המקום אשר היא רוצה לילך אלא דרך שדה של המדיר ובין במקצר דרכו ולכך לא פירשו דמיירי דווקא במקצר דרכו אבל גבי איבעי' דרב פפא דקאמר מיפסיק ומיזיל בארעי' מאי הוצרוכו לפרש לשנא דר"פ דקאמר מיפסיק ומיזיל דהכוונה הוא לקצר דרכו ואפשר דהיכי שאין לו דרך אחרת לילך לבית המשתה רק דרך שדיהו של המדיר וודאי דמקרי הנאה של מאכל ולכך מדייק ר"פ בלישני' לומר דווקא מיפסוק ומיזיל בארעי' ונמצא דאין ראי' כ"כ מדברי הרא"ש והר"ן גם אין להוכיח מאיבעי' דר"פ גופי' דמתניתין איירי אף באינו מקצר דרכו דאם נאמר דמיירי דווקא במקצר דרכו אמאי לא פשיט ר"פ אבעייתו ממתני' דאף במקצר דרכו אינו אסור אלא במודר הנאה אבל המודר מאכל אינו אסור בדריסת הרגל דז"א דאיכא למימר דהא דשרינן במתניתין המודר מאכל בדריסת הרגל אף במקצר דרכו דווקא היכי שאינו הולך לבית המשת' דההילוך הוא שלא לצורך אכילה אבל היכי שההילוך הוא לצורך אכילה אפשר דאסור בדריסת הרגל היכי שמקצר דרכו אמנם באמת יש להביא ראי' להך דינא דהב"ח ממה שכ' הר"ן לקמן דף ל"ד בד"ה תנן לענין מחזיר אבידה שמותר להמודר לקבל שכרו מהמדיר והביא ראי' לזה וז"ל דהא הש"ס זבינא דרמי על אפי' דאמר לעיל דהנאת מוכר הוא ולא לוקח ונפקא מיני' דאי לוקח מודר ממוכר מותר ליקח ממנו זבינא דרמי על אפי' מ"ט דהא מ"מ מודר מתהני מההיא מידי דמוכר אלא וודאי היינו טעמא כיון דזבינא דרמי על אפי' הוא הא משכח מיני' לוקח טובא וכל כה"ג אע"ג דאתי לידו ממדיר לא מקריא הנאה ה"נ דכוותי' עכ"ל הרי להדיא דאף שהמודר נהנה מהחפץ של מדיר מותר כוון דמשכח מינה טובא וה"נ בנ"ד גבי דריסת הרגל כיון דיש לו דרך אחרת ואינו מרויח מאומה בדרך של המדיר לא מקריא הנאה כלל

דף ל"ד בר"ן ד"ה תנן כו' ול"נ דה"ק כו' אפ"ה מותר לקבל שכרו כו' עכ"ל אין להקשות ע"ז מהא דאמרי' לקמן דף מ"א ע"ב גבי רופא שאסור לקבל ממנו שכר דאיכא למימר דהתם איירי ביותר משכר של פועל בטל אבל כאן שאינו יכול לקבל שכר רק כפי פועל בטל ודאי דמצוי הוא להרויח ולא מקרי הנאה

ע"ב גמ' אמר רבא הייתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה עי' רא"ש ור"ן שפירשו דלא זכו הבנים בככר זה וגם הוא לא זכה בו רק דמ"מ אית לי' טובת הנאה שבניו מחזיקים לו טובה במה שמטריח א"ע להוריש לבניו ככר זה. והנה לכאורה יש להקשות מהא דאמרי' בב"מ דף צ"ט ע"א אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו כו' וקאמר בגמ' ופליגא דר' אמי דא"ר אמי המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבה וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה ואי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה נהדרי' ולא לקניי' ולא למעול ע"כ וא"כ מוכח להדיא דהיכי דלא קנאו לא מעל גם הנותן אפי' לפי טובת הנאה ולא אמרי' דמ"מ אית לי' טובת הנאה כמו דאמרי' כאן ועי' חי' הרשב"א וצ"ל לפי' דברי הרא"ש והר"ן דהא דפריך התם לא לקניי' ולא למעול משום דמשמע לי' להש"ס דמאי דקאמר מעל לפי טובת הנאה היינו במה שמחזיק לו טובה שהשאילו קרדום ובקע בו עצים דההיא טובת הנאה היא מרובה דודאי היכי שבוקע בו עצים מחזיק לו יותר טובה מהיכי שלא ביקע בו אלא שמחזיק לו טובה במה שרצה להשאילו ומשמע לי' להש"ס דהא דקאמר ר"א מעל לפי טובת הנאה היינו הטובת הנאה של בקוע ממש וע"ז פריך לא לקניי' ולא למעול אמנם קשיא לי על פי' דהאיך מעל גבי ככר לפי טובה הנאה הא קיי"ל במעילה פרק הנהנה מן ההקדש דכל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום וככר ודאי דהוי דבר שיש בו פגם ובטובת הנאה זו ליכא פגם ובשלמא אי הוי אמרי' דמיירי כשהקנה לבניו הוי א"ש משום דהיכי דמוציא לרשות אחר לא בעינן פגם אבל לפי פירושם קשה וצ"ע

דף לו ע"ב בר"ן ד"ה תנן כו' בשלמא במזיד כו' וקיי"ל בפ"ב דחולין דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה עכ"ל והנה מדברי הרא"ש בד"ה הכהנים משמע דגם ממזיד נמי הוי מצי לאקשויי. ולכאורה תקשה עליו קושיית הר"ן דהא ע"י מעשה מצי אסר דבר שאינו שלו אך באמת יש לומר דדברי הרא"ש נכונים דהא אנן קיי"ל בזבחים דבכל הארבע עבודות מצי לפגל בשחיטה ובזריקה ובקבלה ובהולכ' ובשלמא היכי דפיגל בשחיטה שפיר אתיין דברי הר"ן דע"י מעשה מצי לאסור דבר שאינו שלו אבל היכי דפיגל בשארי עבודות תקשה היכי מצי לאסור דבר שאינו שלו

דף ל"ח גמ' אמר רבי יוסי בן חנינא לא נתנה תורה אלא כו' שנא' כתב לך פסל לך מה פסילתן שלך אף כתבן שלך קשה לי מפני מה צריך לההיקש ואמאי לא מוכח מתיבת לך כמו שמדייק גבי פסולתן מתיבת לך דדוקא לך ולא לאחרים. וצ"ע

במתני' וזן את אשתו כו' מפרש"י משמע דאיירי במזונות יתירים שנותן להם מזונות יתירים וכן הביא הרא"ש בשם יש מפרשים דמיירי כשהבעל זן אותה כראוי וזה מענגה במזונות יתירים והוכיח הרא"ש דמתני' איירי במזונות יתירים דהא גבי בהמה ודאי דאיירי במזונו' יתירים א"כ ה"נ גבי אשתו וקשה לפ"ז דמאי פריך בגמ' אלא בנכסי חתן אסורים על אבי כלה גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כו' דלמא הא קמ"ל ל דאע"ג דנותן לה כל מזונותיו אפ"ה מותר דאלו במתני' איירי דוקא בנותן להם רק מזונות היתירים וראיתי בקרבן נתנאל שהקשה קושיא זו ותי' שם