שו"ת בית דוד קנא

שוב מצאתי בטורי אבן במס' ר"ה דף ד' ד"ה וצדקות שהקשה לקושיא זו ותירץ שם דמשכחת לה לנזיר שיעבור בבל יטמא ולא יעבור בבל תאחר כגון שנטמא וחזר ונטמא בו ביום דאינו מאחר הנזירות בטומאה השני' כיון דהוא בו ביום לכך לא חשיב לי' ואע"ג דהוי מצי למיחשבי' בנזיר טהור מ"מ כיון דלפעמים אינו עובר בבל תאחר תו לא חשיב לי' והביא ראי' ממה דלא חשיב לאו דלא יבא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות ה' כ"א דחייב גם משום לא יבא אם הי' ביאה וטומאה כאחת אלא ע"כ כיון דאם לא הי' ביאה וטומאה כאחת אינו חייב משום לא יבא לא חשיב לה ה"נ לא חשיב לאו דבל תאחר משום דבנזיר טמא לא משכחת לה עכ"ד והנה הנידון אינו דומה לראי' כ"כ דבשלמא התם שפיר לא חשיב לה משום דביאה וטומא' אינו יכול להיות כאחת אלא בדרך רחוק כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע המעזיבה או שהי' בבית ושהה שם עד שמת שם מת ואלו בנכנס כדרכו אינו יכול להיות ביאה וטומאה כאחת וכמש"כ הרמב"ם בפ' הנ"ל לכך לא חשיב לה משום דבסתם ביאה למקום טומאה אינו יכול להיות ביאה וטומאה כאחת אבל בנ"ד כיון דמשכחת לה בנזיר טהור מאי איכפת לן אי משכחת האי דינא בנזיר טמא או לא דהא סתם נזיר טהור הוא אמנם נ"ל ליישב דבריו באופן אחר והוא כי מתניתין לא קחשיב רק הנך לאוין דקעבר כל משך החרישה שהוא חורש את התלם וכמו דדייק לשנא דיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין דמשמע דכל משך המחרישה יש עלי' כל שמונה לאוין משא"כ בהני לאוי דבל יחל ובל תאחר. כיון דנטמא בבואו על מקים הטומאה שוב אינו עובר עליהם כל משך החרישה וכסברת הטורי אבן ולכך לא קחשיב להו אמנם צ"ע דלדבריו לא יתיישב רק לענין לאו דבל תאחר משום דבטומאה השני' אינו מאחר יותר הנזירות כיון שהוא ביום אחד אבל לאו דבל יחל כיון דנזיר אסור לטמאות א"ע אף היכי שהוא טמא. א"כ אמאי לא יעבור בבל יחל כשמטמא א"ע פעם שני והנה בעל טורי אבן אפשר דאזיל לשיטתו שם דבאמת חשבינן ללאו דבל יחל בהנך שמונה לאוין אמנם לפירש רש"י ותוס' שם קשה וצריך לומר דכיון דנטמא אעפ"י שאינו רשאי לטמאות עוד מ"מ ליכא שוב לאו דבל יחל וצ"ע בזה

דף ד שם ע"ב בר"ן ד"ה א"ה היינו רישא כו' ואיכא למידק לפום סברא דמקשה דמתניתין מילי מילי קתני כו' עכ"ל הא דלא מקש' הר"ן גם לפי האמת דמפרשינן למתניתין דשאני אוכל קאי על מודרני ומופרשני מ"מ תיקשה על הנך תרתי ברייתות דקתני שאני אוכל לך אסור דמיירי בשאני אוכל לחוד והיכי איירי כמו דמקשה הר"ן על מתניתין לפום הס"ד משום דבהנך ברייתות מצינן למימר דמיירי באומר קונם ואפשר דרישא דברייתא איירי בנדר ממש ולא בידות אמנם במתני' דמפרש ידות שפיר קשיא לי' להר"ן דהיכי איירי

דף ה בר"ן ד"ה אלא הכי אתמר כו' וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים ליכא למפרך כו' עכ"ל וכן כתב הרא"ש בפירושיו ולכאורה יש להקשות דהא עיקר דיוקו של שמואל הוא ממתניתין מלשנא דלך דקתני ש"מ דבעינן ידים מוכיחו' א"כ הך הוכחה יש להוכיח גם בהנך ברייתות דבתרווייהו קתני שאני אוכל לך ועיין תו' לקמן בדף ח' ולולי דבריהם הי' אפשר ליישב עפ"י מש"כ לעיל בדברי הר"ן דהברייתות מצינן למימר דמיירי באומר קונם ומיירי בעיקר נדר ולא בידות ולפ"ז אפשר דלפי האמת מוקמינן להנך ברייתות בהך גוונא דבבא דשאני אוכל לך איירי בעיקר נדר ולא ביד ולכך לא דייקא הברייתא כלל למינקט בגוונא דלית בי' ידים מוכיחות משום דבעי למנקט עיקר הנדר בהך בבא אמנם מתניתין דבעי למנקט ידות א"כ ה"ל למנקט רבותא טפי דאף ידים שאינם מוכיחות הויין ידים כנ"ל ובזה יתיישבו דברי הרא"ש בהלכות שפסק בסי' ב' דבאומר שאני אוכל לך לחוד לא מיתסר דדווק' באומר מודרני מתחילה הוא דהוי יד עיי"ש בדבריו ולכאורה קשה עליו מהנך ברייתות דקתני להדיא שאני אוכל לך לחוד דאסור אלא ע"כ דצריכינן לומר דהברייתות נקטו בהנך בבות עיקר הנדר ולא ידות

דף ו ע"ב בר"ן ד"ה מגו כו' י"ל דשאני גט כיון דאיכא מעש' דהיינו נתינת הגט לידה עכ"ל עיין בגליון הש"ס שהקשה דא"כ מאי פריך הש"ס ומי מיבעיא לי' לרב פפא והא מדאמר לי' רב פפא כו' הא התם איכא מעשה דנתינת מעות דהא התם איירי בנתן לה כסף וא"כ מודה רב פפא דמהני בי' יד עכ"ד ולפענ"ד יש ליישב בפשיטות דלא דמיין כלל אהדדי דבשלמא גבי גט דעיקר החששא כשלא נכתב בי' ודין שמא יאמרו שגירשה בדיבורא בעלמא והגט לראי' בעלמא ובזה שפיר אמרינן כיון דרואין שנותן הגט מיד' לידה מוכח שפיר שמגרשה בגט זה ונמצא דנתינת הגט הוא מייפה את היד שיהי' היד מוכיח וכן גבי מנאי אעפ"י שאין כתוב בו ס"ל לרבנן דמהני שפיר משום דמוכח מתוך הגט גופי' שכתוב בו שמו ורואין שהוא מגרשה דאין אדם מגרש אשת חבירו ונמצא דהוא מייפה את היד שיהי' מוכיח משא"כ התם גבי הרי את מקודשת דעיקר החששא במאי דלא אמר לי ולא ידעינן למי הוא מקדשה ועיין רש"י בקדושין ועל חששא זו אין שום תועלת במה שנותן לה מעות דמ"מ לא ידעינן למי הוא מקדשה ולא נעשה בזה יד מוכיח כן נראה פשוט

דף ז בר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' ותמהני עליהם שהרי סוגיא מפורשת הוא בסוף הזרוע עכ"ל לולי דברי הר"ן הי' אפשר לומר דס"ל להרמב"ן דהיכי אמרינן דספק ממון עניים לקולא אלא דווקא היכי דלא נדר בפיו לתנו לו רק דהתורה חייבתו ליתן לעניים בזה אמרינן דלא חייבה התורה רק בוודאי ולא בספק חיובא אבל כאן בנ"ד דנדר בפיו על זוז השני ולא ידעינן חם הוי נדר גמור או לא בזה הוי ספק איסורא משום דאיכא ספיקא דבל יחל דאם יש יד הרי קאי באיסור בל יחל

ע"ב בר"ן ד"ה וכי עייל לביתי' ושם באו"ד בדף ח' ואפשר לדחות ראי' זו כו' משכחת לה כו' עכ"ל צ"ע דשם בעינן למיפשטי' להך בעיא מדור המדבר שהיו מנודין ואפ"ה מותרי' בתשמיש והא התם היו כמנודין לעירו עוד בעינן התם למיפשטי' מבריית' אחרינא ולדברי הר"ן ליכא למיפשט מהתם מידי דאיכא למימר דהא דקאמר כמנודה היינו כמנודה לעירו וצ"ע

דף י ע"ב במתניתין כהיכל כירושלים עיין ברא"ש שכתב דמסתבר דהאי כירושלים קאי על קרבנות ירושלים ולא על חומת ירושלים דהא לא קאמר כחומת ירושלים וצ"ע דבקדושין דף נ"ד מוכח להדיא דמיירי בחומת ירושלים דמוכיח שם ממתניתין דר' יהודה ס"ל דחומת העיר לא מיקדשא ואם נאמר כדברי הרא"ש דלית במשמע כלל בלשון זה חומת העיר א"כ שפיר מתיר ר' יהודה דאין בלשון זה חומת העיר אלא ע"כ דווקא בחומת העיר קנדר עיי"ש בקדושין ויותר יש לתמוה על דברי הר"ן בסו' סוגיין דקמפרש מאי דקאמר הש"ס תרי תנאי אליבא דר' יהודה וז"ל תנא דמתניתין סבר דלר' יהודה דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר ירושלים מחסר ותנא ברא סבר דדעתו על עצים ואבנים ועד שידור בדבר הקרב לא מיתסר עכ"ל ולדבריו ליכא שום תנא אליבא דר' יהוד' דס"ל דחומת העיר מיקדשי' ובקדושין מוכח להדיא דאיכא תנא דס"ל אליבא דר' יהודה דחומת העיר ומגדולתי' מיקדשי דאל"ה תקשי התם על רב עיי"ש היטב בסוגיא וצ"ע

דף י"ב גמ' נותר דעולה ונותר דפיגול איצטריכא לי' ס"ד אמינא איסור נותר ואיסור פיגול קמ"ל עיי' בתוס' שהקשו דמ"מ נפשוט דבעיקרו מתפיס דאל"ה אמאי אסור דנותר הוי דבר האסור עי' בדף כ"ג ע"ב ד"ה אבל ותירצו שני תירוצים ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דלפי דבריהם לא הוי צריך הש"ס לדחוקי כולי האי בישוב הברייתא והוי מצי למדחי בפשיטות דלכך אמרי' בנותר דבעיקרו מתפיס משום דחזי' דמתכוין לאיסור ולכך אסור או משום דדבר האסור דעכשיו בא מכת דבר הנדור ולכך אסור