שו"ת בית דוד קנ

שבת שב ההותר על מכונו וכדכתיבנא זהו מה שנלע"ד בדין זה וצור ישראל יצילינו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות

סימן יא

אי שרי לעשות משקה שקורין בארסט מן פת עכו"ם אם לא. וביאור דברי הט"ו בזה

הנה מדברי הט"ז ביו"ד בסי' קי"ב ס"ק יו"ד הי' נראה בפשיטות להתיר וז"ל הט"ז לעיל בתחילת סי' זה הוכיח הב"י דמותר ליקח שאור של עכו"ם ולחמץ בו את העיסה אפי' במי שנזהר מפת של עכו"ם אע"ג שטעם כו' כי לא גזרו חכמים על פח של עכו"ם על טעם כעיקר כ"כ רש"י אבל הפירורין שהן בעין וודאי אסורין כל זמן שלא נתבטלו ברוב עכ"ל ומדהתיר ליקח שאיר ולערבו לכתחילה מפני שעל הטעם לא גזרו א"כ ה"נ דשרי ליקח פת ולשרותו במים לעשות ממנו בארסט ואי משום הפירורין שהן בעין אפשר לסננו ושפיר דמי. אך דברי הט"ז תמוהים הרבה דהמעיין בב"י יראה דלאו מטעם זה התיר הב"י משום דלא גזרו על טעם כעיקר אלא מטעם דעל השאור לא חל עדיין האיסור משום פת של עכו"ם ואפי' לדעת הר"ן דס"ל דבלישת העכו"ם ועריכתו נמי מתסר אפי' אפאה ישראל מ"מ בעינן שיהי' מתקיימת עריכת העכו"ם דלישה ועריכה דווקא בעינן משא"כ בשאור כיון דאין עריכת העכו"ם מתקיימת בלישה לא מתסרא ולכך קשרי הב"י ליקח שאור ולערבו משום דלא נאסר מעולם אבל אם הי' חל על השאור האיסור של פת עכו"ם לא הי' הב"י מתירו לערב לכתחילה ולהדיא כ' שם הב"י אבל אין לומר דאפי' אם הי' השאור אסור אפ"ה שרי לערבו משום דלא גזרו על תערובת פש"ע דהא בפ"ק דחולין גבי תערובות דמאי דפריך ממאי דתניא הנותן לשכנתו עיסה וכו' ואם אמר לה עשה לי משליכי חושש משום מעשר וקמשני רפרם שאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל ע"כ ותערובת פש"ע לא למדו להתירא אלא מדמאי והרי חזינן דבדמאי לא שרינן שאור א"כ ה"נ לא הי' לנו להתיר שאור של עכו"ם אי לאו מטעמא דלא חל על השאור הך איסורא דפש"ע מעולם זהו תוכן דברי הרב"י שם בקצרה ועיי"ש באריכות וא"כ דברי הט"ז תמוהים מאוד שכ' בשם הרב"י מה שלא עלה על לבו מעולם כיון דלהדיא מבואר בדבריו בהיפוך מזה. אבל האמת הברור דט"ס נפל בדברי הט"ז דהמדפיס עירב שני ס"ק יחד וגם הציון מס"ק יו"ד ציין שלא במקומו דמה שציין אותו בסעי' י"ו אינו ענין כלל להתם כמו שהוא מבואר ועיקר הציון צריך להיות בסעי' י"ד בהגהת הרמ"א שכ' אבל אסור לערבו כדי לאכלו ע"ז כתב הט"ז דבתחילת הסי' כתב הרב"י דשאור מותר לערבו לכתחילה אפי' במי שנזהר מפש"ע וזהו סוף דיבור ולא נתן שום טעם לזה רק שסמך עצמו על הטעם שכ' ב"י משום דאין על השאור שום איסור פש"ע ואח"כ מתחיל ס"ק אחר וקאי על מה שכתב המחבר בסעי' ט"ו מי שנזהר מפש"ע מותר לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר אעפ"י שטעם פש"ע מתערב בפת ישראל אינו חושש ומקורו נובע מדברי התוס' פ' אין מעמידין והטור הביאו בס"ס קי"ב בשם ר"י ועל הך אעפ"י שטעם פש"ע שכ' המחבר ציין הט"ז אע"ג שטעם כו' וכ' ע"ז הט"ז כי לא גזרו כו' והן הן עצמן דברי התוס' והטור שם וטעמא דמלתא דהו' כנתערב ממילא כיון שאינו מערב בידים רק חבירו הוא המערב ובכה"ג לא גזרו על תערובתו כדתניא גבי דמאי והן עצמן מותרין ומש"כ הטור כ"כ רש"י צ"ל כ"כ ר"י וכמש"כ הטור זה בשם ר"י כי ברש"י לא נמצא דבר מזה וזהו ברור ודו"ק. ומעתה הך שאילתא דנ"ד כיון דהפת בבארסט ודאי דדמיא ממש לשאור שבעיסה דהא לטעמא עביד א"כ אסור לערבו לכתחילה וכמו שכ' הרב"י להדיא דאלו הי השאור אסור הי' אסור לערבו לכתחילה משום דלטעמא עביד ומש"כ הש"ך בס"ק כ"ד עיין בפ"ח דפסק דלא כוותי' והמעיין בהגש"ד יראה דצדקו דברי הד"מ ודלא כהש"ך אך גם לדברי הש"ך הך שאילתא דנ"ד גרע טפי כיון דלטעמא עביד וכמש"כ הב"י ולזאת אסור לעשות בארסט מפת של עכו"ם כיון דאסיר לכתחילה לערב כדתנינן גבי דמאי ועיי"ש בפ"ק דחולין

קצת חדושי הלכות מחתן המחבר

מסכת נדרים

דף ב' בר"ן ד"ה ושבועות כשבועות תירץ ר"ת ז"ל ותמהני עליו פה קדוש יאמר דבר זה דהא אמרי' כו' עכ"ל לולי דברי הר"ן הי' נלפע"ד לומר דאין כוונת ר"ת לחלק בין היכי שאומר השבועה בפיו ובין היכי שאחר משביעו והוא אומר אמן וכמו מושבע מפי אחרים דשבועות דף כ"ט רק דכוונתו הוא לחלק בין היכי שהשבועה היא לצורך אחרים וכההיא דסוטה שנשבעת לבעלה שלא זינתה וכמו שבועות הדיינים שנשבע לאחרים שתובעים אותו ובין היכי שנשבע מדעת עצמו ואוסר על עצמו איזה דבר והיכי שנשבע לצורך אחרים הוא חמור טפי וצריך לשבע בשם ולשנא דמושבע מפי אחרים שכ' ר"ת קאי על עיקר השבועה שהוא מושבע מפי אחרים וכן נראה מלשונו במה שכ' אבל מושבע מפי עצמו מצי אסר נפשי' בלא שום כינוי עכ"ל וכן מוכח לע"ד מדברי הרא"ש שכ' בהלכות בסוגיין וז"ל ותירץ ר"ת ז"ל דדווקא במושבע מפי אחרים דומיא דסוטה כמו שבועות העדות ושבועות הדיינים הוא דבעינן שם או כינוי עכ"ל ואם נפרש כוונתו כמו שפירש הר"ן א"כ תיקשה על מש"כ כמו שבועות העדות ושבועות הדיינים אטו שבועות העדות ושבועות הדיינים מיירי דווקא שהשביעוהו אחרים והם אמרו אמן אדרבה סתמן מיירי בנשבעו הם בעצמם וכמו דמוכחי כל הסוגיית דמס' שבועות דאיירי בין במושבע מפי אחרים ובין מפי עצמם אלא ע"כ דהרא"ש מפרש לדברי ר"ת כמו שפירשתי דעיקר הנ"מ הוא בין היכי שנשבע לצורך אחרים ובין היכי שנשבע לצורך עצמו וכן מצינו האי לשנא דמושבע מפי אחרים בהאי גוונא שפרשנו ברא"ש בפ' ארבעה נדרים סי' ה' עי"ש ובזה יתיישב קושיית הר"ן מהא דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ומה שהקשה מההיא דמשביעני עליכם אוסרכם אני יפרש ר"ת כפירש רש"י דהתם כן נלע"ד ולתירוץ הר"ן קשה לי איך יפרש הא דאמרינן בריש שבועות הדיינים דף ל"ח ע"ב אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי כו' עי"ש דמשמע להדיא דלרבנן צריך לשבע בכינוי וצ"ע

דף ג ע"ב אמר רבא לעבו' עליו בשני' קשה דא"כ נזור שטימא עצמו נמי עובר בבל יחל וא"כ תיקשה לן מתניתין דמכות דף כ"א ע"ב. דתנינן התם יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאווין וקא חשיב התם נזיר בבית הטומאה והא איכא ט' בהדי לאו דבל יחל ועיין שם בתוס' ובתוס' פסחים מ"ז שחשבו שמונה לאווין לבד לאו דבל יחל וכן יש להקשות לקמן דף ד' ע"א דקאמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר בבל תאחר ואמאי לא חשיב לי' במתניתין והוי עשרה לאוין ובשלמא לפירוש הרא"ש דמפרש לקמן דלא קעבר בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים אתיא שפיר דלא חשיב לי' התם משום דלא קחשיב רק הלאוין דעובר מיד עליהם אבל לפי מאי דמשמע מדברי הר"ן לקמן בד"ה בל תאחר קרבנותיו דבאוקומתא דמעיקר' קעבר בבל תאחר מיד א"כ קשה מפני מה לא קחשיב לה