שו"ת בית דוד קמח

מסקו בדבריהם וביה"פ להכי הוי מדרבנן משום דהוי ספק טומאה ברה"ר ואע"ג דבכל ספק טומאה ברה"ר לא גזרו טומאה מדרבנן מ"מ הכא שייך למיגזר טפי כיון שהספק קבוע ועי"ש ודבריהם בזה מוכרחים מאוד לפי שיטתם דס"ל להש"ס לסברא פשוטה דהמחרישה ודאי סלקא לטומאה מהקבר עד דסמכי' ע"ז גם לקולא לטהר מקום הקבר מטומאת אוהל א"כ ודאי דאית כאן ספק גמור מדאו' שמא נמצאו עצמות בשדה שנפלו מהמחרישה כיון שהמחרישה בודאי העלתם מהקבר א"כ אית לן למיחש שמא נפלו בשדה דרך הליכת המחרישה וכיון דהוי ספק גמור וספיקא דאו' לחומרא א"כ תקשי למה מקלינן כ"כ בביה"פ בעכו"ם שחרש וחרש ואח"כ מצא וללכת ע"י ניפוח לדבר מצוה ושארי קולות דתנינן שם באהלות בפירקין דביה"פ כיון דהוי ספיקא דאו' ולזה הוכרחו התו' לתרץ דלהכי הוי דרבנן משום דספק טומאה ברה"ר טהור ולמדנו מדבריהם דכל הנך קולות דמקלינן בביה"פ אינו אלא ברה"ר דמדאורייתא הוא טהור אבל ברה"י דספיקו טמא מדאורייתא ליתנהו להנך קולות וכדתנינן להדיא בפ"י דמס' טהרות משנה ד' כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא וכיון שכן בהך דנידון דידן דעיקר השאלה הוא אי שרי לפקח בעיסקי גינתו בהיותה זרועה ובעת ההיא וודאי דהיא רה"י וכדתנן הבקעה בימות החמה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה ובימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן ואף באינה גדורה נמי הוי רה"י לטומאה ורב אשי לא פליג עלי' בהא במס' שבת אלא באוקימתא דהברייתא הוא דפליגי דמר מוקים לה בגדורה בכדי שיתיישב טפי לישנא דרה"י לשבת ומר מוקים לה באינה גדורה בכדי שיתיישב טפי לישנא דבקעה וכדמפרש לה הש"ס התם. אבל במאי דמוכח מדברי עולא דגם באינה גדורה נמי הוי רה"י לטומאה לא פליגי בהך מלתא כלל וא"כ הך דנידון דידן וודאי דהוי רה"י בהיותה זרועה וא"כ אית לן למיזל לחומרא בכל הספיקות מדאו' ואזדא להו כל הנך התירים שהמציא כ"ת מעכו"ם שחרש וחרש ואח"כ מצא דבר"הי כולהו טמאין מדאו' ועוד דגדולה מזה גרסי' במס' ב"ב דף קנ"ג ע"ב אמר רבא ל"ש אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן ופי' שם הרשב"ם דאם עברו עליו ימות הגשמים פעם א' תו הוי רה"י לטומאה גם בימות החמה וכן פסק הרמב"ם וא"כ בנ"ד שכבר עברו עליו כמה וכמה ימות הגשמים היינו בהיותה ורועה א"כ לעולם הוי רה"י ועכ"פ גם לדברי התוס' שם במס' ב"ב דלא ניחא להו בהך סברא וקמפרשי להש"ס באנפא אחריני מ"מ הא וודאי דבהיותה זרועה הוי רה"י לטומאה וא"כ אין כאן שום היתר בנ"ד לפקח בעיסקו גינתו דעיקר המלאכה הוא בהיותה זרועה וזה ברור. ובר מן דין בעיקר דברי התוס' דמס' כתובות שכתבו דגם במקום הקבר מקילין כבשאר שדה והיינו ע"כ משום דאמרינן דהמחרישה וודאי סלקא לי' לטומאה מהקבר הגם כי עפר אני תחת כפות רגליהם ומי אנכי להרים ראש נגד רבותינו בעלי התוס' אשר מפיהן אנו חיים ובפרט שכן הוא דעת רש"י במס' מ"ק שפירש להא דיש בה אילנות בידוע שנחרשנה קבר היינו משום שוודאי נחרשה השדה לצורך האילנות וכן שם בשינוייא דרב פפא דקמשני הב"ע בשדה שאבד בה קבר דציינוהו לאלתר משום שאבד בה קבר ומטמא באוהל וביש אלנות אפ"ה שרי לכנס בה משום דכיון דוודאי נחרשה השדה לצורך אילנות שוב חזר הדין להיותה שדה שנחרש בה קבר ושרי לילך ע"י ניפוח ולא איכפת לן בקבר הנאבד ש"מ דגם מקום הקבר חזר להיות היתר והיינו ע"כ כסברת התום דגם לקולא אמרינן דהמחרישה וודאי סלקא לי' לטומאה. עכ"ז תורה הוא וללמוד אני צריך דלענ"ד הקלושה הדבר תמוה ביותר דאיך נאמר דהמחרישה וודאי סלקא לי' לטומאה דא"כ ע"כ צ"ל דלא היו רגילין לקבור מיתיהם כ"כ בעומק כדהשתא וכמו שכתבו כן התוס' במס' מ"ק בד"ה מנפח ולא היו רגילים כו' עיי"ש והא מלתא דתמי' טובא דהא כל עצמה עמקה של מחרישה אין רק ג' טפחים וכדאמרינן במס' ב"ק ל' ע"א חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקים להם ג' טפחים שלא תעכב המחרישה וא"כ איך אפשר שיקברו את המת בפחות מג' טפחים הלא בפחות מג' טפחים הכלב יכול לחפש אחריו וכדאמרינן במס' פסחים לענין חמץ שנפלה עליו מפולת ואין לך בזיון מתים גדול מזה לקברו באופן שהכלב יכול לחפש אחריו ועוד דלהדיא תנינן בתוספתא דמס' אהלות פי"ז ומייתי לה הרמב"ם בפסקיו בפ"י מה טומאת מת ה' א' החורש ע"ג ארון אפי' מוקף רובדיס ואפי' יש על גביו רום שתי קומות יזפ"ה עושה בית הפרם ובקבר כזה וודאי דלא יצא הקבר מאיסורו ע"י חרישה כיון דהמחרישה וודאי דלח מעה ביה ומ"מ מיקרי ביה"פ וזהו דלא כהתו' ודוחק לומר דהש"ס מיירי בסתם קברי שלא היו בעומק והתוספתא קאתי לאשמועי' דאפי' בקבר עמוק הרבה או מוקף רובדים נמי איתא לדיני דביה"פ דא"כ ה"ל להש"ס לפלוגי בין ביה"פ שהוא עמוק דלא יצא הקבר מאיסורו ובין ביה"פ שאינו עמוק דגם הקבר יצא מאיסורו וכל דיני ביה"פ במשנה בסתם נשנו בלי שום חילוק וגם הרמב"ם לא קמחלק בינייהו בשום דוכתא ותו דגם בקבר שאינו עמוק ניהו דהמחרישה יוכל ליגע בי' מ"מ מאן יאמר לן דהוציאה את הכל עד שלא נשאר בקבר כלל דהא הקבר אתחזק בטומאה ובמה יצא מחזקתו ומצד הסברא וודאי נראה דניהי דאיכא למיחש שהוציאה קצת מהעצמות מ"מ רובן נשארו בקבר ועוד במאי דהוכרחו לומר לשיטתם דכל הקונות שנישנו בביה"פ אינו אלא ברה"ר ולא ברה"י וכמו שבארנו דבריהם לעיל גם זה קשה טובא דלא מצינן בשום דוכתא לחנק בביה"פ בין רה"ר לרה"י וגם הרמב"ם לא מחלק בינייהו ואדרבה סתם ביה"פ בשדה שנינו וסתם שדה הוי רה"י לטומאה בימות הגשמים דהא לזריעה קיימא וא"כ ה"ל להש"ס לחלק בין ימות החמה לימות הגשמים כדמחלק בבקעה דהא גם בביה"פ מיתר לזרוע תבואה שאינו נעקר ועוד דהא לשיטת הרשב"א והרמב"ם כיון שעברו עליה ימוח הגשמים גם בימות החמה הוי רה"י וא"כ כל קולות ששנינו בביה"פ אינו אלא בשדה שנחרשה בימות החמה דווקא ולא עברו עליו ימות הגשמים וכל כה"ג ה"ל להש"ס לפרושי

ועוד קשה טובא שהרי התוס' עצמם במס' שבת [ט"ו ע"ב] בד"ה בית הפרס כתבו בהיפך מזה וז"ל שם נראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שנאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במס' מ"ק [ה' ע"ב] וא"כ אמאי אמרו חכמים אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספיקות ברה"י טמא עכ"ל ואם איתא לדברי התוס' דמס' כתובות דגם שדה שנחרשה לא מקלינן רק ברה"ר ומשום דספק טומאה ברה"ר טהור אבל ברה"י הוי ספק גמור וטמא מדאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאמאי קאמרי ברה"י חולין ולא הועילו התוס' כלום במאי דמוקי לה בשדה שנחרשה ודוק ומהתימא ששני הדיבורים המה מדברי ר"י וצע"ג לכך נראה לפע"ד דעיקר מלתא דביה"פ אינו משום דהמחרישה ודאי סלקא לטומאה דמסתמא קברו עכ"פ ביותר מג' טפחים אשר מן הדין לא הי' לנו לחוש כלל שמא העלתם המחרישה איזה עצם דלית לן לאחזוקי מקום טהור בטמא מספק וכמו שכתבו התוס' במס' מ"ק בד"ה הנ"ל בריש דבריהם (ודברי התוס' במס' מ"ק לא זכיתי להבינם כלל דרישא לאו סיפא וסיפא לאו רישא דתחילת דבריהם נוטים לשיטת הר"ש שאכתוב בסמוך אי"ה ומה שכתוב עוד ולא היו רגילים כו' המה כדברי התוס' דמסכתא כתובות והמה שני הפכים בנושא א' ומאן דמתרגם לי דברי התוס' דמסכתא מ"ק אליבא דחד שיטתא מובילנא מאני' כו') ואפי' ברה"י נמי לית לן למיחש שמא העלתה המחרישה איזה עצם ורק חומרא בעלמא שהחמירו בו חכמים הוא משום קנסא שתרש הקבר במזיד