שו"ת בית דוד קמד

נעשה בר מצוה עד אדר שני וכדברי מוהרימ"י וכמו כן לענין שאילתין שייך חודש העיבור להשוכר ואף שעדיין יש מקום להתעקש ולומר דעד כאן לא מוכח מהירושלמי אלא היכי דנולד באמצע חודש אדר בפשוטה דכיון דצריכינן למנות איזה ימים מאדר לתשלום שנתו תו אמרינן דאדר השני הוא עיקר ולא כלתה שנתו אלא באדר השני אב בנ"ד דכלתה שנתו בר"ח אדר דהיינו בכלות שבט א"כ אכתי איכא למימר דכלתה שנתו בכלות חודש שבט מ"מ נראה לע"ד דאין לחלק בכך והיינו כיון דהירושלמי קאמר דאי אדר הראשון הוי תוספ' כשנה אריכתא הוא ונכלל בתוך לשון שנה האמורה בתורה כמו כן בהך דנ"ד הוי כשנה אריכתא ולא כלתה שנתו עד אדר השני דלענין שנה אריכתא אין לחלק בין אמצע אדר לתחילת אדר זהו מה שנלע"ד בדין זה

סימן ט

שייך לה' יו"ד

נשאלתי בא' שהי' לו פרה מבכרת ונתנה לא"י בעודה קטנה לגדלה ברחוק ג' או ד' פרסאו' ולכשנוד' לו שנתעברה שאל כדת מה לעשות להפקיע הוולד מקדושת בכורה ואמר לו חכם א' שיקנה להא"י חלק בפרתו בפני עדים ואף שהוא שלא בפניו ולא כיון לקנות והוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה מ"מ סמך בזה על דברי הרב בקצה"ח שכ' בשם הראב"ד והרשב"א דזהו דווקא בנכסי הגר דליכא דעת אחרת דמקנה לו אבל היכי דאיכא דעת אחרת מקנה מהני קנין שלא בכוונה עי"ש מש"כ בסי' רע"ה באריכות וא"כ ה"נ בנ"ד נהי דמתורת חצר לא קנה הא"י דאפשר שלא הי' עומד בשעת מעשה בצד חצירו וא"כ לא הוי רק מתורת שליחות ואין שליחות לעכו"ם מ"מ כיון שבלי ספק שהעכו"ם עשה בה מעש' קנין בהיותה אצלו שמוליכה ומביאה לחצירו דהיינו משיכה אף שהוא בלא כוונת קנין מ"מ בדעת אחרת מקני מהני ואף שבקצה"ח קמסיים ע"ז דבא"י לא מהני דעת אחרת מקנה דטעמא דדעת אחרת הוא מטעם זכי' וזכי' ליתא בעכו"ם וכדמסקי' להדיא במס' ב"מ בפרק איזהו נשך (ע"ב) ולא היא ישראל אתי לכלל שליחות עכו"ם לא אתי לכלל שליחות כו' בזה לא נראה לאותו חכם דברי בעל קצה"ח ומשום דדחיק לי' לפרש כן בדברי הרמב"ם והסיב דברי הרמב"ם לכוונה אחרת כמו שביאר במכתבו שוב נולד לו ספק אחר בזה והיינו שאח"כ פדה אותה מא"י ולא הגיד לו מאומה מהמתנה ועדיין לא ילדה ובכדי להפקיע מקדושת בכורה מכרה לא"י אחר בקנין כסף לבד כי המשיכה היתה שלא כדין ונסתפק השואל כי אולי עדיין מתנתו של הא"י ראשון קיימת ומהני לאפוקי מקדושת בכורה

וזהו אשר השבתי

הנה ביסוד הדין מה שחידש בעל קצהו"ח דבדעת אחרת מקנה אותו מהני קצין שלא בכוונה ולמד זה מדברי הראב"ד שהביא הנ"י ומדברי הרשב"א בחי' למס' גיטין והוא סבר כאלו הוא הלכה פסוקה ולית מאן דפליג ולענ"ד יש לדין בו טובא ומתחילה אקדים דהאי דינא לית לן למימר מסברא דנפשין בלי ראי' ברורה מוכרחת מהש"ס תדע דהא בעיק' מימרא דר"פ במס' ב"מ (דף י"א ב') דאמרי' שם ר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותו שאני כו' עי"ש נחלקו בו אבות העולם דהרי"ף והרמב"ם לא פסקו להא דר"פ וס"ל דאין חילוק בין דעת אחרת מקנה או לא ואף דפסקי להא דרב כהנא לענין מתנה אע"פ שרץ אחריהם ואינם מגיעם והיינו משום דדעת אחרת מקנה אותו שאני אפ"ה לא פסקו להא דר"פ ולא יליף חד מחברי' רק למאי דאתמר אתמר ולמאי דלא אתמר לא אתמר וא"כ לשיטתם ודאי דלית לן למילף מלתא אחריתא מסברא מהא דרב כהנא וגם לשיטת הרא"ש וסייעתו דפסקי להא דר"פ היינו משום דרב אשי קמשני אליבי' ש"מ דהכי הלכתא אבל גם לשיטתם אי לאו דקמדמי להו ר"פ אנן מסברא לית לן לדמינהו וכמו דחזי' לאידך אמוראי בסוגיין דלא ס"ל להא דר"פ וא"כ אף למאי דפסקי' כר"פ מ"מ לית לן למילף מזה דין אחר דלא דמי להא דר"פ וזה פשוט ומעתה צריכי' אנו למיקם על עקרי ראיותיהם של הראב"ד והרשב"א אם מוכרחים המה להוציא מהם דין זה א"ל והנה הראב"ד יליף לה להך מלתא מהא דאמרי' במס' ב"ב (דף מ"א) רב ענן שקיל בדקא בארעי' אזל הדר גודא בארעא דחברי' אתא לקמי' דר"נ כו' א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ידעת לא הוי עבדת כי היכי דאת לא הוי ידעת הוא נמי לא הוי ידע ע"כ ודייק הראב"ד מדהוצרך רב נחמן לומר כי היכי דאת לא הוי ידעת הוא נמי לא הוי ידע משמע דאלו הוי ידע המזכה אע"ג דלא ידע הזוכה מ"מ קנה הזוכה ואע"ג דאמרינן ביבמות העודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו לא קנה היינו משום דליכא דעת אחרת מקנה משא"כ כאן דאיכא דעת אחרת מקנה זהו תוכן דברי הראב"ד וראי' זו אינה מוכרחת כלל חדא שהרי השיטה מקובצת למס' ב"ב אחרי שהביא דברי הראב"ד אלו קמסיים עלה וז"ל ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן קידם שמיחה חבירו שוב החזיק בה רב ענן חזקה מדעתו והלכך אלו הי' מכיר בו חבירו מקודם שוב ה"ל כמאן דאמר לך חזק וקני והא אחזיק קודם שחזר בו הרשב"א עכ"ל השיטה מקובצת הרי להדיא דהרשב"א לית לי' הך דינא שחידש הראב"ד וכיון שכן ודאי דאין להוציא מחזקת מרא קמא מכח פסקו של הראב"ד דבפלוגתא דרבוותא לא מפקי' ממונא מחזקת מ"ק [וצ"ל דהרשב"א שהביא הש"מ הוא אינו אותו הרשב"א בעל החדושים שהרי הרשב"א בעל החדושים ס"ל כהראב"ד כמש"כ הקצה"ח] ועוד כיון דאפשר לפרושי סוגיין כהרשב"א א"כ מנ"ל לחדש הך דינא דחידש הראב"ד ותו דגם למאי דמפרש שם הנ"י בעצמו להך עובדא דרב ענן דמיירי שהי' הכותל בנוי על מקום שניהם כדין כותל השותפים ורב ענן דאהדר גודא כו' היינו שבנה הכותל החדש על מקום חבירו ונשאר לו מקום קרקעו פנוי בלא כותל ונתרחב חצירו ואח"כ מיחה בו חבירו שיחזיר הכותל למקומו על מקום שניהם ונמצא שלא הי' צריך רב ענן לשום קנין מחדש דהא גם מעיקרא הי' הקרקע שלו ושפיר קא אתי עלה רב ענן מתורת מחילה שמחל לו על שעבוד המקום ובזה וודאי אלו הוי ידע חבירו אף שרב ענן לא ידע כלום מ"מ הוי מחילתו מחילה דהא אין צריך לזה קנין מחדש עד דנימא כיון שלא כיון לקנות אינו כלום דהא הקרקע הוא שלו מעיקרא ולא דמי כלל להא דעודר בנכסי הגר כו' וא"כ קושיית הראב"ד מעיקרא אינו קושיא כלל ועוד דלפום הך פירושא שכתבו התוס' דמיירי בחזקה שיש עמה טענה ג"כ אין כאן שום התחלת קושיא כלל ואף דהתוס' דחו להך פירושא מ"מ המעיין בש"מ יראה דהרבה מהראשונים קיימי בהך שיטתא ומעתה כיון דקושיית הראב"ד יש לתרצה בכמה אנפי תו אין דינו מוכרח כלל והרשב"א בחידושיו למס' גיטין כ' ג"כ כהראב"ד והיינו משום דהוקשה לו שם [כ'] גבי הא דמשני רבא ודלמא שאני זקן דידע לאקנויי דאכתי תיקשה הא הלוים לא ידעו דצריכים למקני דהא לפי סברת רבא האיבעי' הי' גם בגברי ורבא קמשני דזקן שאני שהי' חכם כסתם זקן שבש"ס דהוא חכם ולכך ידע לאקנויי אבל אינש דעלמא לא ידע זה וא"כ קשה דמה בכך שהזקן ידע כיון דאינהו לא ידעי ולא כיונו לקנות תו הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה וע"ז תירץ ג"כ כסברת הראב"ד דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונת הקונה ומאוד נפלאו לי דבריו בזה דנחזי אנן האיך הי' הקנין שהקנה להם אותו הזקן דאם הי' הקנין בפניהם ומידו לידם מסר להם הנייר ח"כ שפיר הוי הקנין מדעתה ואי משום דלא ידעו שצריכין לקנו' קנין גמור והוי סברי דדרך שאלה נתן להם כיון דמחזירין לו מיד וכמו שפירשו רש"י ותוס' עיי"ש וא"כ אכתי לא נתכוונו לקנין גם זה לא ידעתי מה זו קושיא דהא כי היכי דידע הזקן לאקנויי ידע נמי לאודעינהו שיתכוונו לקנין גמור ולא דרך שאלה בעלמא ואי מיירי שהקנה להם שלא בפניהם א"כ ע"כ