שו"ת בית דוד קמ

אומדנא והוכחה נמי מצי לאשבועי והיינו ע"כ משום דחשבינן לי' כמו רגלים לדבר גמור א"כ מאי דין היפוך שייך בזה ואיך שייך להשביעו דחשיד לי' כיון דאנן סהדי שיש מקוה לחושדו דאטו במצא תיבתו פרוצה דמשבעינן לי' משום רגלים לדבר נמי נימא דיכול להפוך ולומר לישתבע לי דחשיד לי הא וודאי ליתא דכיון שאנו רואים מקום שיש לחושדו אנן סהדי דוודאי חשיד לי' ושבועה זו למה וגם הרמ"ה לא אמר ע"ז הך דינא דלשתבע דחשיד לי ורק בשותפים דאין רגלים לדבר גמור ובעינן שיהי' לו מקום לחושדו ע"י אומדנא בזה אמר הרמ"ה דיכול להפוך ולומר לישתבע לי דחשיד לי והיינו משו' שיש לחוש אולי הוא משקר באותה טענה שאומר שמצא מקום לחושדו ע"י אומדנא והוכחה בזה שייך שפיר ההיפוך דלישתבע דחשיד לי זהו מה שנלענ"ד לעשות סמוכים לדברי הט"ז

אך אכתי איכא למידק על דברי הט"ז מלישנא דברייתא דאמר בכתובות [פ"ו ב'] דקתני בה א"ר אליעז' אעפ"י שלא הושיבה חנונית ולא מינה אפטרופיא ה"ז משביעה כ"ז שירצה שאין לך אשה שלא נעשית אפטרופיא שעה אחת בחיי בעלה על פלכה ועל עיסתה כו' ומלשון זה משמע להדיא דמיד שנעשית שעה אחת אפוטרופסת יכיל לה להשביעה אף שלא באומדנא והוכחה דאל"כ מה בכך שנעשית שעה א' אפוטרופסת אטו הדבר ברור שמיד מצא מקום אומדנא שיש לחושדה והכי הל"ל אין לך אשה שלא נחשדה על פלכה ועיסתה אלא ע"כ דמיד שנעשית אפוטרופסת יוכל להשביעה בלי שום אומדנא ודלא כהט"ז ואף שראיתי בספר הפלאה שפי' דהא דקאמר שעה א' היינו שא"א שלא יהי' בידה שעה א' שיכול לחשוד אותה שגנב' משלו אבל עכ"פ תמיד פלכה ועיסתה בידי' דהא מחוייבת במעשי' ידי' וע"כ צ"ל כן לדעת הרשב"א בחו"מ סי' צ"ג סעיף ד' דדווקא בבן בית או אפטרופס שמתעסק תמיד בבית אבל בזמן מועט אינו נשבע אלא כשבא ליטול וא"כ קשה מדר"א דמשמע מיני' דגם על שעה א' צריכה לישבע אלא ע"כ דמיירי דמתעסקת תמיד רק דה"ק אין לך אשה שלא יהי' עליה חשד אפילו שעה אחת עכ"ל וא"כ אדרב' יהי' מזה סייעתא להט"ז מ"מ לבי מהסס בזה משום דפשטה דלישנא דבריית' לא משמע כוותי' כי מאוד נדחק להוציא דברי הברייתא מפשטן (ודברי הרשב"א אפשר ליישבן באנפי אחרינא והיינו לחלק בין אפטרופס לבן הבית דהא גם במתני' פלגינהו בתרתי והרשב"א לא קאמר רק בבן הבית אבל באפטרופוס גם הרשב"א מודה דאפי' על שעה אחת נמי משבעינן לי' וכדר"א ואפשר שהי' לו להרשב"א איזה חילוק בזה ועכ"פ איך שיהי' דברי הרשב"א אנן לא נוציא דברי הברייתא מפשטן בשביל לתרץ ד' הרשב"א ולכך גם דברי הט"ז צ"ע) מיהו גם משום הא לא תברא דע"כ צ"ל דשעה א' דקאמר ר"א הוא לאו דוקא ורק דרך גוזמא נקיט לי' דבשעה אחת אין בו כדי לחשדו בשתי מעות כסף וע"כ דמיירי באיזה משך זיין רק דלגבי אריכות ימי האשה עם בעלה קרי לי' שעה אחת ותו לא קשיא על הרשב"א דשפיר יש לומר דמיירי ריש לו איזה אומדנא לחשדה ושפיר נפרישי דבריו כמו דמפרשינן למלתי' דת"ק וכיון דע"כ צריכינן לפרושי כן דשעה אחת לאו דוקא בכדי שלא תיקשה לן על דברי הרשב"א א"כ ממילא נתיישב בזה גם דברי הט"ז ומאחר שעשינו סמוכים לדברי הע"ז א"כ בהך דנ"ד ודאי דלית לן למימר לישתבע לי דחשיד לי בכך כיון שאני יודעים אותו הדבר שממנו יצא החשד מיהו גם לדברי הפרישה נמי דעתי נוטה דל"ש בהך דנ"ד הך מלתא דלשתבע לי דחשיד כיון דאיכא רגלים לדבר במה לחושדו תו דמיא למוצא תיבתו פרוצה דלא לשתמיט שום אחד מהפוסקים לומר שם הך דינא דלשתבע לי דחשיד ודברתי בזה עם חכמי העיר הרבנים הגדולים הדיינים דפ"ק והסכימו לסברא זו

סימן ח

בעלי מלאכה שהתחייבו א"ע ליקח כל הסחורות הצריכים למלאכתן רק ממנו לבדו משך שנה וכתבו לו שטר ע"ז בזמן חודש שבט וכתוב בו ז"הל איך שהשכירו לו הקארפקי על שנה מיום ר"ח אדר הבע"ל ושנה זו היתה פשוטה ושנה הבאה מעוברת ונתעצמו בדין השוכר עם אנשי החבורה למי שייך חודש העיבור ונסתפקתי בדין זה אי נימא דחודש העיבור שייך להשוכר כדין המשכיר בית לשנה ונתעברה השנה דנתעברה לשוכר או דלמא עד כאן לא קאמרי' דנתעברה לשוכר אלא היכי דבאו חדשי העיבור באמצע שנתו כגון שתחילת זמן השכירות התחיל מאייר וסיון וכדומה דאז הוא דאמרי' דלא כלתה שנתו רק באייר או בסיון מהיכן שהי' ההתחלה ושני חדשי אדר כחדא חשבי' להו כיון דבאו באמצע השנה משא"כ בנ"ד דהתחלת השנה הי' בר"ח אדר אימא דמיד שכלה סוף שבט כל מה שנתו ולא נכנסו חדשי אדר כלל בתוך שנתו של השוכר. עוד יש להסתפק אה בל' שנה סתם נכלל חודש העיבור אם לא וכאשר יתבאר

ובמאי דסיימנא אפתח גרסינן במס' נדרים (ס' ב') איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יום מאי דיני' כהיום (פי' ולא אסור אלא עד שתחשך או כיום א' דמי (ר"ל ואסור מע"לע) אמר רב אשי ת"ש קונם יין שאני טועם השנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה היכי דמי אלימא כדקתני ל"ל למימרא אלא לאו דאמר שנה וש"מ שנה כהשנה דמי ויום נמי כהיום וקדחי לעולם כדקתני השנה ומהו דתימא הלך אחר רוב שנים דלית בהו עיבור קמ"ל והנה במאי דאמר וש"מ שנה כהשנה דמי פי' הר"ן דאי דיני' כשנה אחת לא מתסר בעבורה אלא בי"ב חודש כרוב שנים עכ"ל ולפירושו מוכח מסוגיא זו דשנה אחת אף דאסור מע"לע אבל אין חודש העיבור בכלל רק יב"ח כרוב שנים ובדף (ס"ג א') על הך מתני' דקונם יין שאני טועם השנה אסור בה ובעיבורה כתב הר"ן ג"כ וז"ל מיהו דוקא באמר השנה או שנה זו אבל באומר שנה א' אין חודש עיבור בכלל שהרי יכול להשלים נדרו בשנה אחרת ואע"פ שעובר בבל תאחר מ"מ כיון שאם איחר משלם בשנה אחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו דווקא ולכך לא נאסר רק יב"ח כרוב שנים והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפי' באומר שנה א' מיו' זה אפ"ה אין חידש העיבור בכלל והביא ראי' ממוכר בית בבתי ערי חומה דהאיזה הוי ממש כאמר שנה א' מיום זה ואפ"ה טעמא דרבי רחמנא תמימה להביא חודש העיבור הא לא"ה לא הוי חודש העיבור בכלל וע"ז השיג הר"ן דבאומר שנה א' מיום זה ודאי דחודש העיבור בכלל ודחה שם ראייתו של הרשב"א א מה שהביא מבתי ערי חומה עי"ש במש"כ ולבסוף כתב הר"ן ואני חוכך עוד דאפי' באומר שנה א סתם נמי חודש העיבור בכלל ומשום דחייב לקיים נדרו לאלתר משום חששא דשמא ימות ואפשר שאין לו תשלומין בשנה אחרת עי"ש וזה סותר למש"כ בדף ס"א בפי' הסוגיא דלפירושו שם מוכח דשנה א' אין חודש העיבור בכלל וכבר עמד בזה הש"ך ביו"ד סי' ר"ך עי"ש מה שתירץ ויתבאר אי"ה להלן בדברינו

והנה הך דינא דנ"ד דהוי שנה מיום זה תליא במחלוקת הר"ן והרשב"א דלהר"ן הוי חודש העיבור בכלל ולהרשב"א לא הוי בכלל ולפ"ז בספק פלוגתא דרבוותא וודאי דהמשכיר הוי מוחזק והשוכר הוי המע"ה ואין חודש העיבור בכלל

הן אמת דהסמ"ע בחו"מ סי' שי"ב פי' דברי הרשב"א דיש חילוק בין עומד באמצע השנה ובין עומד בתחיל' השנה דבעומד בתחילת השנה ואמר שנה א' מדהוי יכול לומר שנה זו וקאמר שנה א' ש"מ דכוונתו למעט חודש העיבור אבל בעומד באמצע השנה דלא מצי למומר שנה זו דא"כ לא הי' אסור רק עד תשרי ונמצא דאין כאן הוכחה דבא למעט חודש העיבור דהא הוכרח לומר שנה א' בכדי שיהי' אסור שנה תמימה מע"לע א"כ ממילא חודש העיבור בכלל עי"ש במש"כ שכן נראה לו ברור בדברי הרשב"א אף שהר"ן לא הבין כן בכוונתו ולפי דבריו בהך דנ"ד ליכא שום