שו"ת בית דוד קלט

סימן ז

תשובה לרב אחר

מה שפקפק כ"ת על דברי הט"ז בחו"מ סי' צ"ג סעיף א ד"ה השותפים כו' וז"ל רבינו האריך בזה וכ' אעפ"י שאינו אומר ודאי אלא אומר סביר אני שתפסת משלי. ונראה דקמ"ל דעכ"פ צריך שיהי' חשוד בעיני התובע מאיזה הוכח' שיש לו ולכך אומר סבור אני כו' אבל אם מודה שאין לו שום הוכחה לחשוד אותו אינו משביעו כמ"ש בסי' פ"ז סעיף י"א לישתבע דחשיד לי בכך וכו' עכ"ל הט"ז ותמה עליו כ"ת דמנ"ל לחדש דין זה מדקדוק קל מלשון הטור הנה נלע"ד דיש להוכיח כן מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' שלוחין ושותפין שכ' וז"ל מכאן הורי רבותי שאם מת השותף האחד אין היורש יוכל להשביע שותפו של אביו בטענת שמא שהרי אין יודע הדבר שחשדו אביו בודאי כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי להורות שהרי היורש משביעין את האשה שנעשית אפטרופיא בחיי בעלה עכ"ל ומלשון שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו משמע ברור כדברי הט"ז דבעינן שיחשוד אותו בדבר מיוחד שעולה סכום החשד לשתי כסף והיינו ע"כ ע"י איזה אומדנא והוכחה ואף שהדרישה נדחק גם בזה ליישבו לפי דרכו מ"מ האמת יורה דרכו שדברי רבותיו של הרמב"ם מורין להדיא כהט"ז והיינו ע"כ משום דהכי משמען להו מימרא דרב נחמן דאמר והוא שיהי' טענה ביניהם ב' כסף דר"ל טענה מיוחדת על ב' כס' שהעלים ממנו רק שאינו טענת ודאי אלא טענת ספק וזה אי אפשר רק ע"י אומדנא והוכחה ופירושו של הפרישה הוא דחוק בעיניהם כאשר באמת פירושו הוא דחוק לכל מעיין שופט בצדק. והרמב"ם דפליג עלייהו ג"כ לא נחלק עליהם בזה (דמנ"ל לעשות פלוגתא ביניהם בזה) רק דעיקר טעמו של הרמב"ם הוא דס"ל כיון דקיי"ל ל דטוענין ליורשין כל מאי דמצי אבוהון למטען ואף דהיורשים לא ידעו מאומה אפ"ה טענינן להו כאלו טען אבוהון כן בודאי ולכך גם כאן אף דהיורש לא ידע כלום אם הי' לאביו איזה אומדנא והוכחה לחשדו וגם א"י אם חשדו אם לא חשדו מ"מ אנן טענינן להו כאלו טען כן אבוהון בודאי שי"ל אומדנא והוכחה לחשדו בב' כס' ומחייבי' לי' למשבע ובכדי שלא נאמר דשבועת השותפים כיון שאינו באה רק על הספק קילא טפי ולא טענינן בזה ליורש לזה הביא ראי' ממה שמשביעין היורשים את האשה שנעשית אפטרופיא בחיי בעלה אף דמסתמא לא ידעו במה לחושדה דהא סתם יורשין לא ידעו במילי דאבוהון ועוד דשבועת היורשין דתנן במתניתין באפטרופיא מסתמא איירי דומיא דכל שבועת היורשין דתנינן בעלמא דמיירי בלא שום טענה רק דאנן טענינן להו וא"כ ה"נ דכוותי' בשותפים וס"ל להרמב"ם כשיטת רש"י בפ' הכותב (פ"ו ב') במתני' דהלכה מקבר בעלה לבית אבי' או שחזרה לבית חמי' ולא נעשית אפטרופיא אין היורשין משביעין אות' ואש נעשית אפטריפיא יורשין משביעין אותה על להבא ולא על לעבר דקאי הכל ארישא דמיירי בפטרה משבועה אבל בלא פטרה יכולים היורשים להשביעה גם לשעבר וגם ס"ל להלכה כת"ק דמתני' דפ' הכותב דשבועת אפוטרופסת משביעין לה בכל עת שירצה אף בלא באתה לגבות כתובתה ודלא כר"ש דאמר לא באתה לגבות כתובתה אין משביעה וכשיטת הרי"ף רבו ועי' ברא"ש בפ' הכותב ביאורי שיטות אלו באריכות) כמו שמבואר כן מדבריו למעיין בו ולכך שפיר מייתי מינה ראי' דהיורשים יכולים להשביעה את האפטרופסת מטעמא דאנן טענינן להו כל מאי דמצי אבוהון למטען א"כ ה"נ דכוותי' במן השותף דהא אפוטרופסין ושותפין דין א' להם ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בכתובות (פ"ו ופ"ז) שבועה מאי עבידתה אמר ר"י א"ר על אפטרופיא שנעשית בחיי בעלה ולפום מאי דס"ד דהש"ס דר"י אמר רב ארישא קאי דמיירי בפטר אותה משבועה ואפ"ה תנינן בסיפא אבל יורשיו משביעין אותה ואי כדברינו דכל עיקר כוחן של היתומים דמצי להשביעה הוא מטעם דאנן טענינן להו כל מאי דמצי אבוהון למטען ובמקום אבוהון קיימי וא"כ היכי דאבוהון לא יוכל להשביעה כגון שפטר אותה משבועה וכהך דמתני' לפום מאי דס"ד הסברא נותנת דגם היורשים לא יוכלו להשביעה דהא לא עדיפא אינהו מגברא דאתו מחמתי' וכיון שכן תיקשה לפי הס"ד אמאי תני בסיפא אבל יורשיו משביעין אותה אך כד מעיינינן שפיר אין זה קושי' כלל דודאי עדיפא בזה אינהו מאבוהון אף דקאתו מחמתי' והיינו משום דכיון דלא פטרה רק ממנו ולא מיורשיו א"כ טענינן להי כל מאי דהוי מצי אבוהון למטען אלו לא הי' פוטרה ואין הפטור מגרע כוחם כלל כיון שלא פטרה מהם תדע דהא הטוש"ע בחו"מ סי ע"א סעי' י"ז כתבו דשטר שיש בו נאמנות למלוה נגד הלוה ולא פירש גם נגד יורשיו משביעין אותו והיינו כסתם שבועות שהיורשים משביעים בלי שום טענה רק משום דאנן טענינן להו כל מאי דמצי אבוהון למטען הרי להדיא דעדיפי אינהו מאבוהון דהא אביהם לה הי' יכול להשביעו על טענת פרעתי כיון שהאמינהו ואינהו מצי להשביעו אפי' בטענת שמא פרע לך אבינו. והיינו מטעמא דכתבינא שאין הפטור מגרע כוחם כלל כיון שלא פטרו מיורשיו וגם לפמש"כ הסמ"ע להסביר וליתן טעם לזה דלכך יכולים היורשים להשביעו משום דאמרינן דעד כאן לא האמינו להמלוה אלא נגדו ומשום דסמך עצמו דלא יוכל המלוה להעיז בפניו ולהכחישו שלא נפרע משא"כ נגד היורשים דלא ידעו במילי דאבוהון יוכל להעיז ולכך לא האמינו נגד יורשיו ושפיר טענינן להו שמא פרע לך אביהם הך טעמא נמי שייך באשה שנעשית אפטרופיא דאלו הי' בעלה חי הי' יכול לברר ע"י אומדונות והוכחות או שהי' טוען טענת ברי עד שלא היתה יכולה להעיז נגדו והיתה מודה לו ולכך שפיר מצי להשביעה אף דאבוהון פטרה משבועה כיון דלא פטרה מיורשיו א"כ אין הפטור מגרע כוחם כלל כן נלע"ד ברור בכוונת הרמב"ם ובזה נתיישבה קושיית הכ"מ בפשיטות והוא ע"ד מה שתירץ הלח"מ רק בתוספות ביאור דסתם שבועות היורשים הוא בטענת שמא דאינהו לא ידעי מידי רק דאנן טענינן להו ובחנם טרחו בי' המפרשים דכוונתו ברורה כמש"כ. גם האו"ת לא יצא בזה ידי חובת עוונו כי מתחילה כתב שהסברא נותנת דחשד של יורשים עצמם אינו מחייב שבועה להשותף ומשום דאמר מה לי ולכם הלא לא נשתתפתי עמכם ואביכם אולי הי' מאמין לי ולא הי' חושדי כלל ואין היורשים יכולים להשביעו רק אם יאמרו שאביהם אמר להם שהוא חושדו וכוונת הכ"מ בקושייתו הוא דאולי באמת מיירי מתניתין בטוענים היורשי' כך בשם אביהם שחושדו ולבסוף דחה זה מכח הס"ד דהש"ס דר"י א"ר ארישא קאי דמיירי בפטרו אביהם ואפ"ה קתני סיפא דהיורשים משביעים אותה ואס"ד דמיירי בטוענים שאביהם אמר להם שחושדו א"כ לא עדיפי אינהו מאביהן וכיון דאביהן לא הי' יכול להשביעה בהך חשדא ומשום שפטרה א"כ איך יהיו עדיפי אינהו מגברא דאתו מחמתי' אלא ע"כ דחשדן של היורשים עצמן ג"כ מחייבו שבועה ונסתלקה קושיית הכ"מ עיי"ש בדבריו שהאריך בזה עוד ומתוך מה שכתבתי א"צ לכ"ז כי באמת אין אנו צריכים לא לטענתם בוודאי שאביהם חושדו ולא לחשד של היורשים עצמם רק דאנן טענינן להו ככל שבועות היורשין דתנינן בעלמא ולפ"ז לק"מ מסיפא דמתני' גם לפי הס"ד דבשלמא האו"ת לפי שיטתו דס"ל דבעינן שיטענו היתומים כן בשם אביהם שחשדו שפיר קא קשי' לי' דייה בכך שאומרים בשם אביהם כיון דאביהם בעצמו לא הי' יכול להשביעה אבל לפמש"כ דאנן טענינן להם א"כ וודאי דעדיפי אינהו מאביהם וכדכתיבנא לעיל ודו"ק

ודברי הרמ"ה שכ' דאי טעין לשתבע לי דחשיד לי בכך שפיר דמי נמי וודאי דמסייען לדברי הט"ז וכמו שנסתייע הט"ז עצמו מזה דאס"ד ובחשד בעלמא בלא שום