שו"ת בית דוד קלא

הרשב"א במש"כ ואלו הי' כאן הי' מודה דלאו על המת קאי רק על היורש האמיתי וה"ק דאפשר דהיורש האמיתי הי' מודה להמערער משום שנודע לי ענינו ושמע מפי המת או ראה או ידע שירד לשדה זו באריסות הי' ניחא טובא דמעתה נסתלק מה שבאנו לדון אחריו וגם לישנא דאלו הי' מודה מדוקדק יותר אך רחוק בעיני לפרש כן בכוונתו ומ"מ הסברא מצד עצמה היא אמת ונכונה ודו"ק ומעתה דעת לנבון נקל לפרש עד"ז גם היש מי שפירש שהביא הב"י אלא דהיש מי שפירש הוסיף עוד דאף בהחזיק היורש ג"ש מ"מ בעי ראי' שהוא היורש דבלא"ה גם חזקתו אינה מועלת כיון שאין עמה טענה וכל זמן שלא נתברר לנו בעדי' שהוא היורש לא טענינן עבורו אף שהחזיק ג"ש וממילא נשארה חזקתו בלא טענה ואינה כלום ובזה נחלק עליו הרמב"ן וס"ל כיון שהחזיק ג"ש שוב מהמנינן לי' שהוא היורש במגו וכיון דנאמן בזה שהוא היורש ממילא טענינן עבורו וחזר להיות כחזקה שיש עמה טענה ולזה הסכים הרשב"א וכדמסיים עלה באותה תשובה ומיהו ה"מ וכו' אבל בלא החזיק היורש ג"ש מודה הרמב"ן להרשב"א דבעי ראי' שהוא היורש וכמש"כ הפוסקים אך הראי' דמצרכינן לי' להביא הוא כפשוטו שהוא בן המת או יורשו הקרוב וכדכתיבנא ודלא כהלח"מ ודו"ק ומאחר דנדחית עיקר ראייתו של הרב בעל לח"מ אין מקום לדבריו כלל והיינו דלא אשתמיט שום א' מגדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים להביא להך דינא דחידש הלח"מ ואדרבא מוכח מלשונם בכמה דוכתי להיפוך ואם באתי להביא ראיות לזה מלשונות הפוסקים והתשובות יכלה הזמן והנייר ובמש"כ יש בו די ועיין והרבה יש לי לרצות עוד בסוגיא ד' כ"ג ובפרש"י ותוס' שם ד"ה יורש תנינא דגם משם יש להוכיח דלא כהלח"מ אלא שאין הזמן מסכים עמדי ואי"ה לעת אחר נאריך בזה. ומאחר דנידחו דברי הלח"מ א"כ אזדא לה כל מש"כ במכתבו הראשון ומה שהוסיף עוד במכתבו השני לזכות את המערער מפאת שאצל ראובן לקח א' את כל הנ"ל בתורת משכון על החוב שהי' מגיע לו ולא החזיק עדיין הבע"ח בבית ופלאץ הנ"ל רק שנעל את הבית במפתח שלו ולא הכניס שום אדם לתוך הבית ופלאצין הנ"ל והבע"ח הוא שמכר הבית להלוקח וקאתי עלה מפאת דברי התומי' שהביא הנתיבות. הנה בתומים למד דין זה מרומיא דשני תשובות הרא"ש אה אהדדי דבכלל צ"ח כתב דטוענין לבע"ח כמו שטוענין ללוקח ובכלל צ"ט כתב להיפוך דלא טענינן לבע"ח משום דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב כבא להוציא שאינו מוציא כ"א בראי' ברורה וע"ז קא מתרץ התומי' דבכלל ב"ח מיירי שכבר גבה הבע"ח להחזיק ולכך חשיב כלוקח גמור וטענינן עבורו אבל בכלל צ"ט מיירי שבא לגבות ולא החזיק בה עדיין ולכך חשוב כמוציא משום דמכאן ולהבא הוא גובה ולא הוי כאלו היתה שלו מעיקרא זהו תוכן כוונתו וא"כ מה מהמבואר מדבריו החזיק ולא החזיק דקאמר התומים אין כוונתו על חזקת ג שנים רק על חזקת קנין שקנה השדה בחזקה דתו הוי כלוקח וטענינן עבורו וא"כ בנידון דידן דמיירי שכבר נעל הבעה"מ את הבית במפתח שלו הוי חזקה גמורה כמבואר בסי' קצ"ב ואף דהרמב"ם בעי גם שפתח אח"כ מ"מ בנידון דידן מסתמא נעל ופתח כמה פעמים וגם בלא"ה אין דברי הרמב"ם בזה מוסכמים להלכ' רק כפשטא דלישנא דתלמודא דנעל לחוד נמי סגי וגם כיון שהמפתח שלי י"ל דלכ"ע סגי בנעל לחוד ואין להאריך בזה כי המה דברים פשוטים וכיון שכבר קנה הבעה"ח את הבית בחזקה דנעל תו הוי כלוקח וטענינן עבורו כמו שטוענין ללוקח וכדברי הרא"ש בכלל צ"ח ואי משום שלא החזיק רק בבית ולא בפלאץ מ"מ הא קיי"ל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם ואפי' בית ושדה נמי דינא הכי כמש"כ הנ"י בב"ב הביאו הרמ"א בסי' קצ"ב לפסק הלכה ודין בע"ח הוא בדין מוכר כיון שחובו הוא כנגד הכל כמש"כ התוס' בקדושין דף כ"ז בשם הר' שמואל מאייברא הביאו הב"י בסי' קצ"ב וגם הנתיבות הביאו לפסק הלכה וכיון שכן בנ"ד חזקתו בבית מועיל גם להפלאץ והוי כלוקח על כולו דטוענין עבורו וא"כ אזדא לה גם מש"כ במכתבו השני וכל אלה הם דברים ברורים לפע"ד הקלושה אלא שמ"מ אינני תוקע עצמו לדבר הלכה לזכות הלוקח מפני החשש שחשש מעכ"ת בסוף מכתבו הראשין שיש לעיין בגוף החזקה אם הוא חזקה המועלת משום דה"ל זה נהנה וזה לא חסר ולפי שדבר זה תלי' לפי המקום והחזקה אם דרך השכנים להקפיד בכיוצא בזה הוי חזקה וא"ל לא כמבואר ברמ"א סי' ק"מ לכך לא אוכל להחליט דעתי בזה ומעכ"ת בצירוף הדיינים ידינו בזה לפי ראות עיניהם כי הם אדונים בזה ולא אני ואם הי' הענין שגם המערער הי' משתמש בחצר במקום ההוא לפרקים וודאי דלא הוי חזקתו כלום כמבואר ברמ"א סי' ק"מ והוא נובע מסוגיא דאנא בשכוני גוואי הוואי ועל הלוקח לברר זה שמעולם לא השתמש בו המערער כל ג' שנים רצופים. המחבר

סימן ג

שאלה

באתי בבקשה בנידון שאלה הבאה לפני ועדיין לא פסקתי אותה איש אחד הי' משרת בקרעצים כמה שנים והחזיקו אותו לאיש מהימן וכמה וכמה פעמים מדד בעצמו ש"ש ומספא ומכר לעו"ש ואח"כ הלך מבעה"ב ונשא אשה ואח"כ מכר המשרת הנ"ל דבר לשמעון ואח"כ רצה שמעון למכור החפץ ללוי והכיר לוי ואמר שזה החפץ שלו והשיב שקנה אותו מהמשרת שהי' בקרעצים ואמר כן הדבר שנגנב ממנו החפץ הזה בהיותו בקרעצים והחזיר לוי המעות ולקח החפץ ובא לקרעצים והודה המשרת והחזיר המעות אח"כ אמר הבעה"ב שהי' אצלו המשרת כמה שנים בהיותך אצלי כמה שנים פעם א' נגנב ממני טבעת א' טוב שהי' קשור בתיבה קטנה עם עוד כמה טבעות ועוד כמה דברים נגנבו ממקום שהי' סגור במנעל והי' תמי' גדולה האיך נגנבו ועתה שנתוודע שאתה גנב בודאי אתה גנבת אותם ועוד חשד אותו שמא מכר לעצמו ש"ש ומספא והוא כפר ואמר הבעה"ב אתבעך לדין ועשה פשרה עמו ונתן לו צעטיל לשלם סך שמונה רו"כ והצעטיל בכתיבת יד הבעה"ב והמשרת חתם בעצמו לשלם סך הח' רו"כ הנ"ל ובקיום עד א' ובצעטיל מבואר דת"ן לבעהש"ט ואח"כ באו אלי לדין הבעה"ב עם המשרת לתבוע הסך שמונה רו"כ המבואר בצעטיל וטען המשרת שזה הצעטיל נתן מחמת אונס שזה הי' באותו לילה אשר בא לוי לתבוע ממנו החפץ ולא הניחו הבעה"ב לילך לביתו והפחידו שילך עמו שלא ע"פי ד"ת על המעש' של לוי ומחמ' זה הוכרח לחתום על הצעטיל ובאמת לא לקח מבעה"ב מאומה כל משך שהי' אצלו והצעטיל הוכרח ליתן באונס והבעה"ב הכחישו שלא הפחידו כלום רק אמר שלמחר יתבע אותו לדין על החשדים ואדרבא הוא המשרת בעצמו ביקש שיעשו פשר למען לא יתפרסם הדבר ובאו לפני לתווך הדין ביניהם. הנה לכאורה לפי טענת המשרת שנתן הצעטיל מחמת אונס אין לחייבו מכח השט"ח כמבואר בסי' ר"ה בנתיבות סעי' ב' חידושים ס"ק יו"ד וז"ל ואם אנסו ונתן לו שט"ח כדי לפטר מהאונס בטל השט"ח דלא שייך גמר והקנה כיון שעדיין לא נתן לו המעות ואפי' לא מסר מודעא המתנה של השט"ח בטל עכ"ל וע"ש ביאורים ס"ק ח' ואפי' אם נאמר דזה לא הוה מתנה רק כעין פשר ומבואר שם סעי' ג' פשרה דינה כמכר [ובמכר מבואר בסעי' א' דאם לא מסר מודעא מקודם לא מהני] הא כתב הנתיבות שם סעי' ג' ביאורים ס"ק עי"ת וחי' ס"ק י"א וז"ל והא דאונס לחוד לא מבטל הפשרה דוקא כשלא אנסו רק לפשר סתם ועל הפיסוק דמים נתרצה בעצמו אבל כשאנסו גם על הסך הפשר האונס לחוד מבטל וע"ש בביאורים הטעם וא"כ לפי הטענה של המשרת שהי' האונס גם על הסך אינו חייב לשלם על השט"ח ואף דבסי'