שו"ת בית דוד קל

גראה דאף אם נאמין לו ללוקח בלא ראי' לכל הפחות שבועת היסת מיהא בעי כאלו טען לקחתי' ממך וכאן לא שייך שבועה זו גלל כן הי' נראה לפי דעתי הקלושה שהדין עם שמעון המערער ובפרט שבגוף החזקה יש לעיי' עדיין אם היא חזקה מועלת אם לאו כיון דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר רק משום דלא מצאתי עדיין גלוי לדין זה אמרתי מוטב להיות מן המחונים בדין כמחז"ל מאתן מאתן ד"מ זוזי שווי ועכבתי מלהגיד אח הפסק ב"ד עד שאדרוש את הדין מפי אדומ"ור והוא יאיר עיני בדין זה ועל תשובתו הרמה אני מצפה

ועל אשר נתאחרה תשובתי אליו חזר וכתב אלי עוד כפעם וז"ל

אדרוש עוד הפעם את אדומ"ר את אשר כבר שאלתי נידון חזקת החצר ועיקר שכחתי כי המעשה שהי' כך הי' שאצל ראובן לקח אחד בתורת משכון את הבית הנ"ל על החוב שהי' מגיע לו מאת ראובן ולא החזיק עדיין בעה"ח הנ"ל את הבית והפלאץ הנ"ל רק נעל אח הבית הנ"ל במפתח זולא הכניס שום אדם לתוך הבית הנ"ל והפלאצין ואחר זמן מכר בעל החוב הנ"ל את הבית הנ"ל להלוקח וכתב לו בעה"ח להלוקח שמוכר לו כל הזכות שיש לו וכ"ז גליתי לאדומ"ור כי ראיתי בנתיבות הביא בשם התומים וגם הס' מ"ב בסוף הספר בפסק הלכות שם על סי' קמ"ו וכן הביא שם בשם מהרש"ל בסי' א' דבבע"ח שאני ופתיחין לי' שבילי החכמה אשר כ"ז אך למותר להאריך בדברי שפת יחר ומבקש אני מאת רומעכת"ה להודיעני הדין הזה איך לפסוק אותו. ע"כ לשון השואל

תשובה

וזה אשר השבתי לו

בנידון דשאילנא קדמוהי כמבואר במכתבו הנה מה שרצה מעכ"ת לסמוך על דברי הרב בלח"מ בפי' דברי הה"מ. לפענ"ד קשה מאוד לסמוך על זה ובמ"כ יצא מגדר הפשוט לפרש דברי הה"מ בכוונה זרה ורחוקה וגם כי הוא נגד כל סוגיא דכולא תלמודא דקיי"ל בכל דוכתא דטוענין ליורש ור"ל כל הטענות שהי' המוריש יכול לטעון לזכותי' טוענין אנו בעצמינו להיורש כל זכות שהי' המוריש יכול לטעון ולדברי הרב בלח"מ לא יהי' זה רק אם צוה לפני מותו ואמר שזה אני מוריש לבני אבל אם מת סתם בלי שום צוואה שוב אין טוענין להיורש ואמרי' דלמא אי הי' המוריש כאן הי' מודה וכו' והא ודאי ליתא וראי' ברורה לזה מדין שטר כיס היוצא על היתומים דפליגי בה (ב"ב ע' ב') דייני א"י ודייני גולה ולדייני א"י דהלכתא כוותייהו נשבע וגובה מחצה והיינו משום דטענינן ליורשים החזרתי במגו דנאנסו כמו דאבוהון הי' מצי למיטען כן על פלגא דפקדון והתם ע"כ מיירי דלא צוה שום דבר לפני מותו דהא זהו עיק' פלוגתייהו דדייני גולה ודייני א"י דדייני גולה סברי אם איתא דפרעי מימר הוי אמר ודייני א"י אמרי אימר מלאך המות אנסו כדאי' התם בסוגייא עי"ש הרי להדי' דמיירי שם שלא צוה כלום לפני מותו ואפ"ה לדייני א"י דהלכתא כוותייהו טענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו ולא אמרי' אלו הי' המוריש כאן הי' מודה דלא החזיר וכסברת הרב בלח"מ אלא ודאי דליתניהו לדברי הרב בלח"מ רק דכל זכות שהי' המוריש יכול לטעון לטובתו אנן מעצמינו טוענין כך ליורשים אף דמת סתם ולא צוה כלום לפני מותו ואף דייני גולה לא נחלקו עלייהו רק בכהאי גוונא דפליגי התם דכיון שהי' ידו' להמוריש שיש עליו שטר א"כ אם איתא דפרעי' מימר הוי אמר והיינו משום שהי' לו לחוש להשטר שיש עליו פן יוציאוהו על היורשים ולא ידעו מה לטעון אבל בכה"ג דנ"ד גם דייני גולה מודי דאפי' מת סתם טוענין להיורשים כל מידי דהוי מצי למטעון אבוהון לזכותי' דבזה ליכא הך סברא דמימר הוי אמר דלמה הי' לו לומר ולצוות על דבר שהוא בחזקתו מכבר ג"ש או אפשר שהי' לו שטר רק שהיורשים אינם יודעים אנה הוא וממילא ידע דכל מה שנשאר אחרי מותו יהי' לזרעו מודים דטענינן ליתמי לזכותן ולא אמרי' אלו אבוהון קיים דלמא הי' מודה דלזכות טענינן ליתמי ולא לחובתן ולדברי הרב בלח"מ מ בטל כל דין דטענינן ליתמי מדמצריך שהמוריש יניח להן כן בפירוש ליורשיו א"כ הלא המוריש בעצמו הוא הטוען כיון שהוריש כן בפירוש למורישיו ע"כ הרי הוא טוען בעצמו שהוא שלו ולמה זה אמרו דטענינן אנן ליתמי קצרן של דברים דברי הרב בלח"מ אין להם פנים כלל בהלכה וסוגיא דשטר כיס היוצא על היתומים הוי' תיובתא לדבריו ואין לחלק בזה בין מטלטלין לקרקע דהא הרמב"ן עצמו שהביא שם הה"מ למד דין הקרקעות מדין מטלטלין גם הש"ך בסי' קמ"ו משווה דין קרקעות למטלטלין. ומה שהכריח להלח"מ לומר כן מלשון הרשב"א שהביא ב"י אינו הכרח כלל וז"ל הב"י וכתב הרשב"א בתשובה הבא מחמת ירושה או מקח צריך להביא ראי' שהוא יורש או לוקח דאי לאו הכי אין טוענין לו כך הסכימו הראשונים ומכללם הראב"ד ונראין דבריהם שאם לא הביא ראי' שהוא יורש או לוקח מעמידין אותה ביד הראשון שיש לו עידי אבות ויכול הוא לטעון לפירות הורדתי' ואלו הי' כאן הי' מודה ומיהו וכו' והוקשה לו להרב בלח"מ כיון דחשש הרשב"א להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה א"כ מה יועיל לזה במה שמביא ראי' שהוא בנו של המת סוף סוף איכא למיחש דלמא אם הי' בכאן הי' מודה ומחמת זה הוכרח לפרש דצריך להביא ראי' שהוריש לו שדה זו בפירוש דמעתה תו אין לחוש להך מלתא דאלו הי' בכאן הי' מודה כיון שהורישה לו בפירוש ועפ"ז פירש גם דעת היש מי שפירש שהביא הה"מ כן אך כבר הוכחנו דליתא להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה דלזכות אמרי' דטענינן ליתמי כל מה דהוי מצי אבוהון למטען לזכותן אבל לחובה לא אמרי' אלו הי' כאן הי' מודה רק דהרשב"א מיירי שהראשון החזיק ג' שנים וזה היורש לא החזיק ג"ש וגם לא ידענו בבירור אם הוא יורשו אם לאו ומ"מ אם לא הי' המערער ודאי דהוי מוקמינן לה ביד היורש כיון שלא ידענו להמת יורש קרוב מזה וכמבואר בהלכות נחלות סי' ר"פ ורפ"ד ומשום דלכאורה מצי היורש למטעון נגד המערער מה לך בכך אם אני הוא היורש אמיתי או כי יש יורש קרוב ממני הלא אתה לא באתה אלי בטענת ירושה רק בטענת שהיתה של אבותיך ובזה כבר בטלה טענתך כיון שהחזיק בה המת מכבר ג"ש ולכך אניני צריך לראי' כלל נגד טענותך. ואם יבא אח"כ איזה יורש לטעון עלי מחמת ירושה שהוא יורש קרוב ממני אז אצטרך לראי' אבל נגד טענתיך שאתה בא לערער על גופה של שדה מכח עידי אבות להוציא גם מיד המת בזה דבריך בטלים מבלי שום ראי' כיון שהחזיק בה המת ג"ש וממילא השדה הוא בחזקתו כיון שלעת עתה אין עלי שום מערער מכח ירושה וע"ז בא הרשב"א להשמיענו דנראין לו דברי הראב"ד שצריך לראי' גם נגד המערער מחמת עידי אבות וכוונת הרשב"א בהבאת ראי' זו הוא כפשוטו שיביא ראיה שהוא בן המת או היורש היותר קרוב אבל כל זמן שלא הביא ראי' שהוא בן המת או יורשו מוקמינן לה ביד המערער ולא תועיל לזה חזקת ג"ש של המת כלל משום דהוי חזקה שאין עמה טענה ואפשר אלו הי' כאן הי' מידה שירד לפירות ומ"מ סגי בראי' זו שהוא בן המת או יורשי דכיון שהוא היורש בודאי תו הדרינן לכללא דקיי"ל בכל דוכתי דטוענין ליורש כל מה דהוי אבוהון מצי למטעון לזכותו הוי כחזקה שיש עמה טענה ולכך לא חיישי' תו להך סברא דאלו הי' כאן הי' מודה דלזכותו טענינן ולא לחובתו אבל כל כמה שלא הביא ראי' שהוא היורש לא שייך בזה הך דינא דטוענין ליורש כיון שאין לפנינו יורש ברור וכיון דאנן לא טענינן לי' ממילא נשארה החזקה של המת מבלי טענה ואמרי' אלו הי' כאן הי' מודה. כנלע"ד פשוט וברור בכוונת הרשב"א (במש"כ ואלו הי' כאן הי' מודה) ודו"ק בלשון הרשב"א שהביא בב"י ותמצא כדברי ובאמת שיש לדון בזה אחר סברת הרשב"א דמה בכך שלא הביא ראי' שהוא היורש מ"מ כיון שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים א"כ סוף סוף נטעון עבור היורש יהי' מי שיהי'