שו"ת בית דוד קכז

קנה ואיכא דאמרי חוץ מחצי חרוב פלוני כי' עי"ש וכירשב"ם שם דלהכי לא קנה שאר חרובים דבשביל שייפה המוכר כוחו שפירש בפירוש אין אני מוכר החרוב ההוא. אין לנו לגרע כוחי בשאר חרובים כו'. ואפי' לרבנן נמי איכא למימר לפיכך פרט החרוב ההוא דבההוא חרוב פלוני היה חפץ יותר ולא היה רוצה שיתבענו לוקח לדין. ולחרוב זה איכוין לשופרא דשטרא. אבל על שאר חרובים לא חשש לשופרא דשטרא דמ"מ בוטח הוא במאי דקיי"ל כו' עכ"ל. והכי נמי דכוותי' בכל בעלי ספינות דמני' למימר דלאחריות אש ומים חשש לשופרא דשטרא ולשאר אחריות לא חשש כ"ם. ועוד מצינן למימר כאן דלטפויי אתא שיתחייב בשכרו בשלימות ואף דהיכא פלוגתא דרבוותא בהך דינא דהרי"ף והרמב"ם השמיטו להך דינא. ועי' תוס' שם ד"ה חוץ מחרוב. ועי' בב"י סי' רי"ו במש"כ בזה. מ"מ ודאי דיכול המוחזק לומר קים לי כהרשב"ם ועוד יש להאריך בזה. אך לא ראיתי להרחיב הדבור בזה. כיון שכ"ת כתב שקיבל עליו כל אחריות ובדעתו מוחלט הדבר לחייבו בגניבה ואבידה. לזאת נראה לדון לפי הנחתו שחייב בגניבה ואבידה כי חזקה על חכם כמי"ב שכבר עמד על נידון דידי' שאין לפוטרו משום הנך מילי דכתיבנא

והנה בעיק' יסוד הנחתו שהניח שאם פשעבא' מהשטרו' אינו מקבל שכר על כולן והביא ראי' לזה. מהא דאמרי' בב"מ (נ"ח א') גבי השוכר את הפועל לשמור את התינוק ואת הפרה. שאם שכרו לשנה או לחודש נוטל שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו. ומשמע לי' מזה שאם פשע בשבת אינו נוטל שכר בעד השנה כולה אם עולה דמי ההפסד הבא מחמת הפשיעה כנגד שכר של כל השנה וא"כ מה לי הבלעת הימים ומה לי הבלעת החפץ. ונראה מדבריו דעיקר הך דינא בהבלעה חליא מלתא דמחמת ששכרו בהבלעה על כל החפצים לכך בפשיעת אחד מהן מפסיד שכר כולן. וכן הוסיף בזה ביאור במכתבו השני. דהכל תלי בהבלעה. ולענ"ד עיקר הנחתו אינו נראה ואדרבה מסוגיא דהתם יש להוכיח בהיפוך דאינו מפסיד אלא שכר שבת בלבד מדפריך התם אי הכי רישא דתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דלהפסיד את שכרו ומי אית לי' שכר שבת. וא"כ אס"ד דבפשיעת שבת מפסיד שכר כל השנה כולה. א"כ מאי קא קשיא לי' כלל מרישא דאימא דהכי קאמר אין אחריות שבת עליו ולכך אינו מפסיד שכר כל השנה כולה. אבל בסיפא דאחריות שבת עליו אם אירע הפסד בשבת מפסיד שכר של כל השנה כולה אלא ע"כ דגם בסיפא אינו מפסיד רק שכר שבת ולכך שפיר קא קשיא לי' מרישא דכיון דברישא אין לו שכר שבת בלא"ה ה"כ מאי אין אחריות שבת עליו דתני. ואין לדחות זה ולומר דברישא דלא הוי בהבלעה הוי מלתא דפשיטא לי' להש"ס דאין סברא כלל שיפסיד עי"ז שכר כל השנה כולה אף אם הי' אחריות שבת עליו ולכך קא קשיא לי' להש"ס דלמאי תני רישא כלל אין אחריות שבת עליו. דאי משום שכר שבת הא בלא"ה לית לי' שכר שבת ואי משום שכר כל השנה זהו מלתא דפשיטא דשכר כל השנה. לא תליא בזה כלל כיון שאינו בהבלעה. דזה אינו חדא דלשנא דהגמ' לא משמע כן ועיקר חסר מן הספר. ועוד דזה אינו קושיא כלל דאף דברישא לא יהי' רבותא כ"כ מ"מ שייך שפיר למתני משום דבעי למתני בסיפא לפיכך אחריות שבת עליו ולאשמועינן הך רבותא דמ"מ הפסיד שכרו לכך תני רישא איפכא לפיכך אין אחריות שבת עליו ור"ל דלא הפסיד שכר כל השנה וכה"ג משני הגמ' בכמה דוכתי' איידי דבעי למתנא בסיפא תני נמי רישא וא"כ לא הל"ל להגמ' לשנויי בשקנו מידו רק דתני רישא משום סיפא. דהא הך שינויא דבשקנו מידו הוא שינויא דחיקא תדע דלא משני כן לעיל מיני' באותה סוגיא גבי בני העיר ששלחו שקליהן. ודחיק לשנויי דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין ונגנבה בלסטים מזויין עי"ש ולמה לא משני דמיירי בשקנו מידו אלא ע"כ דהאי שינויא הוי דחיקא לי' להש"ס דמדתני סתמא משמע דמיירי בסתם שומר שלא קני מידו כדרך כל השומרים שהם בלא קנין. וא"כ הדק"ל אמאי דחיק הגמ' לאוקמי בשקנו מידו ה"ל לשנויי דתני רישא איידי דבעי למתני סיפא דזהו תירוץ פשוט בכל הש"ס. אלא ע"כ דשכר כל השנה לא הפסיד גם בסיפא. רק שכר שבת לחוד. ולכך שפיר קא קשי' לי' מרישא דלא שייך למתני כלל אין אחריות שבת עליו כיון דבלא"ה לית לי' שום שכר. וגם בעיקר סברתו דתלי הך דינא אם שכרו בהבלעה או שלא בהבלעה אינו מסתבר כלל דמה ענין הבלעה לכאן והבלעה שאמרו בש"ס במס' ב"מ אינו אלא לענין דלא להוי מחזי כשכר שבת. ומשים דשכר שבת אינו אלא מדרבנן ולכך סגי בתקנתא קלה דהבלעה כיון דתו לא מחזי כשכר שבת לכך לא חיישינן לה תו במלתא דרבנן. אבל מנ"ל למילף מזה לענין להפסיד כל שכרו שיהי' תלוי בהבלעה או שלא בהבלעה כיון שאין לזה שום רמז בש"ס ולענין ממונא דהוא דאורייתא לא ילפינן מתקנתא דעבדו חז"ל למלתא דאיסורא דרבנן בעלמא. אמנם יש להביא ראי' לדברי כת"ר מהא דאמרי' במס' ע"ז (ס"ה) רבא אמר ל"ק הא דאמר לי' העבר לי מאה חביות במאה פרוטות הא דאמר לי' חביות חביות בפרוטה ופרש"י וז"ל דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי הלכך כולה אגרא שייך בי' עכ"ל ופירושו מוכרח שם בסוגיין הרי להדיא דהיכי דשכרו בהבלעה על כמה חפצים. כל כמה דלא השלים כל מלאכתו לא יהיב לי' שכרו כלל וא"כ הוא הדין היכי דנאבד א' מהם אבד כל שכרו וזו ראי' מוכרחת

ומעתה צריכינן ליישב הנך סוגיות כי היכי דלא לסתרי אהדדי דמהא דב"מ מוכח דלא תליא בהבלעה כלל. ומהא דע"ז מוכח דתליא בהבלעה ונראה דיש לחלק בין הבלעת הימים ובין הבלעת החפצים דבהבלעת החפצים הוא דשייך לומר דנעשו כולם כחפץ א' היכי ששכרו בה בהבלעה מאה חביות ביחד כיון שיכולים להתערב ולעשות מהן חביות א' גדולה וגם משארי חפצים יכול לעשות מכולם חבילה אחת מה שאינו בימים דכל יום ויום בעי שימור בפני עצמו ועוד דבחפצים זימנין דמשכחת לה אם לא ימצא מי שיעבור לו כולן יחד לא ירצה להעביר מקצתן כלל ונוח לו שישארו במקומן. ולכך אף אם לא יהי' הענין כן מ"מ בכיוצא בזה אמרו לא נתת דברך לשיעורין משא"כ בהבלעת הימים דאטו אם לא ימצא מי שישמור לו בשבת יניחנו בלא שימור גם בשאר הימים לכך לא נעשו ע"י הבלעה כגוף אחד ועוד יש לחלק דבהבלעת הימים כגון שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה דדינו כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום וא"כ לא יהא אלא חוזר מ"מ צריך לשלם בעד מה ששמר. משא"כ בהבלעת החפיצים דדינו כקבלן שאינו יכול לחזור בו ולכך נעשו כגוף א' ואם לא השלים תנאו בא' מהן אבד שכרו לגמרי אם מגיע ההפסד כנגד כל שכרו ועוד יש לחלק בכמה גווני ולפ"ז נמצא מה דיליף כת"ר הבלעת החפצים מהבלעת הימים הוא תלי תניא בדלא תניא ועכ"פ הא ודאי דבהבלעת החפיצים שפיר קאמר כת"ר דבפשע בא' מהן הפסיד כל שכרו

ומעתה נבוא לעיקר הדין והנה במאי דסיים אפתח. מאי דרמי מר פסקי השו"ע בסי' ע"ב אהדדי דבסעיף י"ד כתב הרב בהג"ה. דלוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כך וכך והמלוה השיב אמת פרעתני אבל איני יודע כמה הלוה נאמן ואילו בסעיף כ"ו בסופו כתב המחבר דכשאמר המלוה איני יודע כמה נפחת דנשבע המלוה הסת ונפטר ורצה לומר שגובה חובו ותמה מר מה חילוק יש בין זל"ז וכתב שלא מצא ישוב לזה רקע"פ דברי הט"ז תמהני עליו שלא שם עינו על דברי האחרונים במקומן שכתבו לחלק בין טענת פרעון וטענת יש לי בידך כנגדו דבספק פרעון דשטרא כיון דלפרעון קאי נמצא דבזה הספק קמבטל להמלוה לחזקת השטר או המשכון שיש לו וכההיא דסי' נ"ט משא"כ בטענת יש לי בידך כנגדו אף דהמלוה אומר איני יודע מ"מ כיון דקיי"ל בעלמא דזה גובה וזה גובה. א"כ מלחא אחריתא היא ואינו מגרע בזה חזקת השטר או המשכון ולכך נשבע שאינו יודע וגובה בשטרו ודבר זה מבואר בקצה"ח סי' נ"ט עי"ש במש"כ מעשה בא לידינו