שו"ת בית דוד קכג

לכאן כלל וגם כי אינו מובן מאי כוונתו ועוד דלפירושם א"כ למאי נקיט הרמב"ם בלישני' קינא לה מב' ב"א טפי ה"ל למנקט קינא לה מהרבה ברא ואפי' ממאה ב"א וכלישנא דר' יוסי דהירושלמי לכך נלע"ד דהעיקר בזה כמו שפירש הרב בעל מראה הפנים ופני משה דהך בעי דקאמר ר' יוסי הוא לשון איבעיא וה"ק להך מ"ד דמשנים הוי קינוי ע"ז קמיבעי' לר' יוסי אם הוא הדין ליותר משנים עד מאה נמי הוי קינוי אם לא וקפשיט לה ר' יוסי בר בון דלא הוי קינוי דאלו אמר לה אל תכנסי לביה"כנ וכי תיסק אדעתין דגם וה הוי קינוי דהא וודאי דמלתא דפשיטא הוא דלא הוי קינוי ורשאה לכנס וה"נ דכוותה דממאה ב"א לא הוי קינוי עיי"ש בדבריו כי דבריו נכללים בפירוש הירושלמי אלא שמה שכ' דלהכי לא הוי קינוי משום דבמאה אי אפשר דלית בהו תרי דלא פריצי ואין כאן יחוד לא נראו לי דבריו בזה דמאין הוא מלתא דפשיטא דא"א דלית בהו תרי וכשרי דלמא כולהו פריצי וכיון דאשכחן בש"ס דילן דאמרינן מעשה הי' והוציאוה עשרה במטה וא"כ כשם דמשכחת לה עשרה ופריצי כמו כן אפשר להיות גם מאה ופריצי דמאי גבול תיתן לזה ובהדיא אמרינן במס' קדושין בירושלמי בסופו לענין איסור יחוד דאפי' מאה ופריצי נמי לא וא"כ הרי יוכל להיות מאה ופריצי וכיון שכן אמאי לא נאמר כיון דקינא לה ממאה א"כ מסתמא הוא חושד את כולם בפריצי וא"נ אמאי לא יהי' קינויו קינוי לכך נראה דטעמו דהירושלמי בזה הוא משום דבמרובים כ"כ תו לא מקרי סתירה ולפ"ז לאו דווקא מאה אלא כל שהוא יתר משנים גם להירושלמי לא הוי קינוי דא"כ הדק"ל דמאי גבול יש בזה אלא ע"כ דכל שהוא יותר משנים הוי רבים ואין כאן סתירה וכהא דאמרינן בעירוכין ובב"ב כל מלתא דאת אמרה באפי תלתא לית בי' משום לשנא בישא משום דחברך חברא אית לי' כו' וה"נ כיון שהם שלשה לבר מדידה ניהי דהוי פריצי ויש לחוש לטומאה מ"מ לא מקרי סתירה ואי אפשר להשקותה ע"י סתירה כזו משום דבשלשה סוף סוף שיתגלה הדבר רק דאיהי לא חשיבא לצרפה לשלשה משום דהיא וודאי דתסתור הדבר בכל יכולתה ולכך בשנים והיא אכתי משכחת לה דלא יבוא להתגלות האמת ושפיר הויא סתירה בכדי להשקותה לברר האמת אבל בשלשה לבר מדידה בוודאי יבורר האמת מעצמו גם מבלי השקאה ולכך לא מקרי קינוי וסתירה כלל כנ"ל פשוט בטעמו על הירושלמי לפי פירושו של הרב בעל מראה הפנים וליכא לפרושי דטעמו של הירושלמי הוא משום דקינא לה מסתם בני אדם ולא פרט לה בני אדם ידועים ומלישנא דמתניתין ודהש"ס דידן בכל דוכתי משמע דבעינן שיפרוט לה אדם ידוע כדקאמר אל תסתרי עם פלוני דא"כ מאי איריא דנקיט ביהכנ"ס דרבים נכנסים לה אפי' באדם א' הוי מצי לאשמועינן הך דינא והיינו אם אמר לה אל תסתרי עם שום אדם ועיקר הדין ג"כ עדיין צ"ע ומהשתא אתי שפיר מאי דלא כ' הרמב"ם רק קינא מב' ב"א והיינו דיצא לו כן מדקמיבעי לי' לר' יוסי בר' בון כנלע"ד ברור ולפ"ז בנ"ד לפי משמעות לשון השאלה הי' בכאן יותר משנים ותו לא הוי קינוי כלל וכדכתיבנא

ודע דבעיקר הדבר מאי דפסיק הרמב"ם להא דהירושלמי דקינוי מב' ב"א כאחד הוי קינוי הוא צ"ע טובא משום דנראה דתלמודא דידן פליג בזה על הירושלמי ומנא אמינא לה מהא דאמרינן במ' נזיר ר"פ שני נזירים שאמר א' ראיתי אחד מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה כו' וקפריך עלה בגמ' מכדי ספק טומאה ברה"י מהיכי ילפינן לה מסוטה מה סוטה דאיכא שנים אף כל ספק טומאה ברה"י הוא בשנים אבל כאן שני נזירים והאי דקאי גבייהו ה"ל תלתא ותו ה"ל כספק טומאה ברה"ר ומשני באומר ראיתי טומא' שנזרקה ביניכם ור"ל שראה מרחוק ולא הוי קאי גבייהו עכ"ד הש"ס וכיון שכן קשיא טובא דאס"ד כדברי הירושלמי דקינוי משנים נמי הוי קינוי וגם בזה עשתה התורה ספק כוודאי א"כ אפי' בשלשה נמי הוי לן למילף מסוטה דטמא ואמאי קאמר תלמודא דידן דבשלשה תי לא דמיא לסוטה והוי כרה"ר אלא ע"כ דהש"ס דילן לא ס"ל להא דהירושלמי דקינוי משנים יהי' קינוי וא"כ קשיא טובא על הרמב"ם איך פסק לתרווייהו והוא תרתי דסתרי אהדדי ואף דמצינו כה"ג ביבמות (פ"ז א) דילפינן חוזרת לאכול בשביל בנה מחוורת לאכול בשביל אבי' מדרשא דקרא דבת ובת ואפי"ה אמרינן התם דחוזרת לאכול בשביל אבי' אינה חוזרת רק לתרומה ולא לחזה ושוק וחוזרת בשביל בנה חוזרת גם לחזה ושוק והיינו משום דילפינן לחוזרת בשביל בנה מחוזרת בשביל אבי' כפי המשמעות מפשטי' דקרא דמשמעותו הפשוט מורה שהיא חוזרת גם לחזה ושוק ואף דלפי האמת אינו כן בחוזרת בשביל אבי' כדילפינן התם מקרא דאינו חוזרת לחוה ושוק מ"מ הא דילפינן מיני' חוזרת בשביל בנה הוא כפי משמעות פשטי' דקרא וא"כ ה"נ דכוותה דהא דילפינן ספק טומאה ברה"י מסוטה היינו כפי משמעות פשטי' דקרא דמיירי רק בקינא לה מאחד וא"כ ליכא כאן רק שנים אבל בג' תו הוי ספק טומאה בר"ה וטהור ואף דלפי האמת בסוטה גופה אפי' בקינא לה משנים דתו הוי שלשה אפ"ה אסורה מ"מ לא איכפת לן בזה לענין הילפותא דילפינן מיני' לספק טומאה רק דאנן ילפינן מיני' כפי חש משמעות פשטי' דקראי דלא מיירי רק בחד חשוד אך באמת זה אינו דהא אמרינן התם אזל רב מרדכי אמרה לשמעתא קמי' דרב אשי אמר מהיכא קא מתרביא מובת מי עדיפא לה מינה התם כתיבי מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי ע"כ פי' דבכל הנך מיעוטי דממעטינן לה מחזה ושוק כתיב אביה דווקא דמשמע דדווקא לגבי אביה אינה חוזרת לחזה ושוק אבל בשביל בנה חוזרת גם לחזה ושוק ואע"ג דלרבינא בר שילא דדריש התם היא בתרומת מת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל והתם הא לא כתיב אביה וא"כ נימא דגם בחוזרת בשביל בנה מיירי קרא מ"מ זה אינו כמו שתירצו שם בתוס' דכיון דכתב רישא דקרא ובת איש כהן נראה דבחוזרת לרשות אביה מיירי עיי"ש בתוס' ד"ה התם כתיבי מיעוטא וכיון שכן אין ראי' כלל מהתם דבשלמא התם כיון דברישא דקרא כתיב ובת יתירא לרבות חוזרת בשביל בנה וגבי מיעוטא דחזה ושוק כתיב אביה דווקא דמשמע דדווקא בשביל אביה אינה חוזרת לחו"ש בזה שפיר אמרינן דאע"ג דכל עיקר הילפותא דילפינן חוזרת בשביל בנה היא מחוורת בשביל אבי' מ"מ מאחר דאיכא קרא יתירה לרבו' חוזרת בשביל בנה א"כ איכא למימר דאע"ג דבחוזרת בשביל אבי' אינה אוכלת בחו"ש מ"מ חוזרת בשביל בנה אוכלת גם בחו"ש כיון דגבי מיעוטא כתיבי אבי' דווקא וכדכתיבנא משא"כ בנ"ד גבי סוטה כיון דכל עיקר ילפותא דילפינן ספק טומאה ברה"י הוא מסוטה ואם נאמר דגבי סוטה אפי' בקינא לה משנים הוי קינוי משום דהוי סתירה א"כ וודאי דהוי לן למילף גם לענין טומאה דאף ביותר משנים הוי רה"י דהא גבי סוטה לא כתיבי מיעוטי דנוכל למידק מיני' דדווקא גבי סוטה הוי רה"י גם ביותר משנים אבל לא בעלמא וכיון שכן ה"ל למילף גם לענין טומאה דלהוי רה"י והרבה יגעתי בישוב קושיא זו ולא עלתה בידי רק ליישבה בדוחק ולומר דכולהו חשודים כחדא חשיבי' לי' להש"ס דכיון דהוא חושדם דתרווייהו אדעתא דחטא קאתי לכך כחדא חשבינן להו כיון שאין כאן דעות מחולקות משא"כ לענין ספק טומאה ברה"י כיון דהוי ג' דיעות מחולקות לכך חשיבא כר"ה דהכי נמי דכוותי' גבי סוטה אלו הי' עמהם אדם אחר שלא קינא לה ממנו דהוי דיעה מחולקת דשוב הוי ג' דיעות מחולקות דהיינו הסוטה והחוטא ואותו אדם דמלתא דפשיטא היא דלא הוי סתירה וכ"ז דוחק כמבואר וצע"ג ליישב זה ולזאת אף כי ח"ו אנני סומך על דעתי בזה לדחות דברי הרמב"ם מהלכה ובפרט שכן פסק בשו"ע מבלי שום חולק מ"מ יש לעשות מזה סניף להקל בנ"ד כיון דמפשטא דתלמודא דידן נראה דלא ס"ל כהירושלמי בהך מלתא וא"כ יש לצרפו לשארי צדדי ההתר שיש בנ"ד וכמו שיתבאר אי"ה

עוד יש מקום להתיר בנ"ד מצד הסתירה והיינו אם לא הי' משעה שראה אותו הבעל עומד אצל הסוס עד שנכנס לבית שיעור שהי' כדי טומאה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגימעה למאי דקיי"ל לדידן דהלכה כר"ע שאמר כן במס' סוטה וכמו שפסק הרמב"ם והש"ע דהא וודאי דבעינן עכ"פ שיראה ששהתה כדי טומאה וכדתנינ' להדיא במתניתין נכנס עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה כו' דמשמע כל שלא ראו העדים ששהתו כד"ט אינה נאסרת עלי' והוא הדין לראיית