שו"ת בית דוד יב

שהשרשים מפעפעין אותן וכדאמרינן בירושלמי אבל כלי וודאי מקרי לענין דהמים שבתוכו להוי כתלושין ומקרא מלא דבר הכתוב לענין טהרת מצורע אל כלי חרס על מים חיים וכן כשר לקדש בו מי חטאת כדתנן במסכת פרה בכל הכלים מקדשים שמע מינה דמקרי כלי וזה פשוט ומבואר וכיון שכן שפיר נוכל לפרושי ברווחא גם לשיטת רש"י כפירש הרמב"ם ובאמת לישנא דגמרא מתיישב טפי לפירש הרמב"ם דאילו לפי' התוס' דלענין הכשר זרעים הנטועים בו קמיירי א"כ הי' לו לומר רבותא יותר דטהורים הזרעים מלקבל טומאה דאפי' טמאין ששתלן בתוך עציץ נקוב נטהרו ועוד לישנא דלהכשיר בו את הזרעים מדוייק יותר לפירש הרמב"ם ואף דרש"י עצמו לא פירש כן מ"מ אנן נוכל לפרושי הכי בכדי שלא תיקשה על שיטת רש"י ומפירש רש"י אין ראי' משום דכן הוא מדרך רש"י לשנות פירושו כל היכי דתני סוגיא אחת בשני מקומות וכן קבלתי מאדמ"ור שלא להתייגע בזה ליישב דברי רש"י שלא יהיו סתרי אהדדי משום דכן הוא מדרך רש"י כל היכי דאיכא תרי פירושא בסוגיא ואתמרא הך סוגיא בתרי דוכתא שלא לפרש שני הפירושים במקום אחד רק לפרש בכאן פירוש אחד ובמקום השני הפירוש אחר בכדי להקל על המעיין שלא יצטרך להטריח דעתו לשני הפירושים במק"א וסמך ע"ז שכאשר ילמוד במקום השני מעצמו יראה כי יש עוד פירש אחר בסוגיא וכמו כן כאן אפש' דפירש לפי שיטת ר"ת ועכ"פ איך שיהי' כוונת רש"י מ"מ אנן נוכל לפרושי ברווחא לשיטתו כפי הרמב"ם בכדי שלא תיקשה עליו מסוגיא דה' מידות בכ"ח וכיון שנדחית עיקר ראייתו ולא נשאר זולתי מש"כ בספר יראים והא וודאי דלא מכרעה כלל וכמש"כ לעיל

והא דהביאו ראי' מהא דכתב על חרס של עציץ נקוב הנה מדברי התוס' דמס' גיטין נראה דעיקר ראייתם הוא דאס"ד דבחרס לא בעי נקיבה א"כ מאי רבותא איכא טפי בחרס נקוב משאינו נקוב וא"כ למאי תני נקוב כיון דלית בי' שום רבותא וזה באמת לכאורה ראי' נכונה אך לענ"ד דגם ראי' זו יש לדחותה דהא מצינו לר"ש בפ' המצניע (צ"ה א' ב') דסבירא לי' דלכל מילי נקוב כאינו נקוב משווינן לי בר מלענין הכשר זרעים דהתורה רבתה בהן טהרה ואפ"ה אמרינן התם דמודה ריש שאם ניקב בכדי טהרתו ולאביי שם עכ"פ מודה בניקב למטה מרביעית דכיון דבטיל לי' מתורת כלי תו הוי כמחובר לכל מילי בם לר' שמעון וא"כ חזינן לר"ש דבנקב המבטל מתורת כלי הוי טפי כמחובר ולפ"ז ברווחא נוכל לומר גם לרבנן דאשמועינן רבותא דאפילו בנקב המבטל מתורת כלי אפ"ה הוי החרס כתלוש דלא נימא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בכלי חרס שלם דאף דלענין זרעים הזרועים בו הוי כמחוברים לש לשיטת רש"י מ"מ כיון דהכלי שלם מקרי הכלי עכ"פ תלוש לענין דאם כתב על הכלי גט הוא כשר אבל בנקוב כיון דבטל מתורת כלי (דהא סתמא קאמרי התם בגיטין על חרס של עציץ נקוב ומשמע אפילו בנקבים גדולים המבטלין מתורת כלי וגם בנקב כשורש קטן הוא בטל מתורת כלי ג"כ לענין המים שבו דחשיבי כמחוברים ולא מכשרי וכמשכ"ל בשם הרמב"ם) הוי אמינא דכיון דבטל מתורת כלי תו הוי גם הכלי כמחובר קמ"ל דאפ"ה הכלי לעולם תלוש הוי וא"כ שפיר תנא חרם של עציץ נקוב לרביתא אפי' לשיטת רש"י ולק"מ על פירושו

ונראה דזה הוא כוונת הר"ש במס' חלה שכ' על פירש"י וז"ל ופירושו מגומגם דהא סתם עציץ הוא של חרס כדאמרינן בגיטין כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפ"ה בעי נקיבה כדאמרינן עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות כו' הרי שלא הביא ראי' מהך מימרא לחודא כי אם בצירוף המימרא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות ולא יליף מהך מימרא דכתב על חרס של ע"נ רק דסתם עציץ הוא של חרס אבל דלהוי בעי נקיבה גם בשל חרס לא מצא ראי' ממימרא זו והיינו ע"כ מטעמא דכתיבנא וכיון שכן וודאי דאינה מכרעה כ"כ כמבואר לכל מעיין כנלע"ד בישוב קושית התוס' על שיטת רש"י ואין אני אומר בבירור שזאת היה כוונת הרא"ש דלא חש לקושיית התוס' כי אפשר דהרא"ש היו לו עוד ישובים אחרים מרווחים יותר מלבד מה שכתבנו ועכ"פ במה שכתבנו הוי מוכרחות כ"כ ועיין

ומאחר שנסתלקו ראיותיו של ר"ת נתחיל להביא ראיות לשיטת רש"י חדא דלפר"ת דגם לפי האמת איכא לפלוגי בין אילן לזרעים וכמו שמוכח כן אליבא דידי מהירושלמי לפירש קמא דהר"ש א"כ תיקשה אמאי לא משנינן בסוגיין דמנחות ואב א אידי ואידי בשל חרס ולא קשיא כאן באילן כאן בזרעים דהא מצות בכורים נוהגת בין באילן ובין בזרעים וכן גבי עציץ דמשני כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב אמאי לא קאמר אידי ואידי באינו נקוב ול"ק כאן באילן כאן בזרעים ואין לדחות ולומר דניחא לי' לאוקמי בכל מיני בכורים כיון דסתמא קתני דאדרבה טפי ניחא לן לאוקמי הכל באינו נקוב כיון דסתמא עציץ קתני ומשמע דאיירי גם באינו נקוב דהא בכל דוכתא קמפליג בהדיא בין נקוב לשאינו נקוב ומדתני הכא סתמא ש"מ דבכל מיני עציץ מיירי גם באינו נקוב וגם גבי ספינה ה"ל לאוקמי אידי ואידי בשל חרס דומיא דעציץ דהוא בש"ח דווקא לפיר"ת ועוד דהא ע"כ גם לפירוש ר"ת לאו בכל מיני בכורים מיירי רק בבכורי זרעים לבד דהא באילן אף באינו נקוב כיון שהוא ש"ח תו הוי כנקוב לשיטת ר"ת לפי הוכחתו מהירושלמי וא"כ איך משני גבי עציץ כאן בנקוב כאן באינו נקוב דאכתי לא משני מידי בבכורי אילן וכן בספינה דמשני כאן בשל חרס ומיירי באינה נקובה ג"כ אכתי תיקשה מאילן וע"כ צ"ל לפיר"ת דלא מיירי בכל מיני בכורים רק בבכורי זרעים לחוד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא משני בעציץ אידי ואידי באינו נקוב ובספינה אי"א בשל חרס ול"ק כאן באילן כאן בזרעים כיון דגם לפי מאי דמשני עתה ג"כ לא מיירי בכל מיני ביכורים א"כ וודאי דטפי ניחא לן לאוקמי הכל באי"נ מדלא קמפליג בהדיא בין נקוב לאי"נ כדמפלגינן בכל דוכתא ועיין

עוד יש להביא ראי' לפירש"י מהתוספתא דפ"ג דמעשרות והובאה בקצרה גם בר"ש בפ"ה דמעשרות מ"ב וז"ל התוספתא בצלים שהשרישו זה בזה בקופות (וגי' הרמב"ם במתניתן זה בצד זה) הרי זה בחזקתן למעשרות ולשביעית אם היו טמאין לא עלו מידי טומאתן ומותר לתלוש מהן בשבת השרישו זה בזה בקרקע עלי' הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין עלו מידי טומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור והגר"א בביאוריו ליו"ד סי' רצ"ד ס"ק ס"א הביא להך תוספתא והשיג מזה על הרא"ש שכתב בתשובה דכרם שנטע על גג הבית חייב בתרומה ובערלה וע"ז כתב הגר"א דבתרומה וודאי דפטור כדתני להדיא בהך תוספתא אבל על מאי דמחייב בערלה ע"ז לא השיג בביאורי הגר"א מידי ונראה שם מלשונו דמסכים בזה להרא"ש וצ"ל דהחילוק שיש בין תרומה לערלה הוא עפ"י מש"נ בירושלמי והביאו הגר"א עצמו לעיל מיני' בס"ק (נ"ז) והוא בפ"ק דערלה וז"ל ר' יוחנן בשם ר' ינאי אילן שנטע בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב תעשר את תבואת זרעך היוצא השדה ושביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע וכוונתו פשוטה וכן הוא במפרש דר"ל דגבי מעשרות שדה כתיב ובתוך הבית לאו שדה מיקרי לכך הוא פטור ממעשרות ובערלה דלא כתיב שדה רק ארץ לכך אפילו נטוע בבית חייב בערלה ובשביעית דכתיב תרווייהו ארץ ושדה לכך קמיבעי' לי' ומעתה נתברר החילוק שבין תרומה לערלה דגבי תרומה שדה בעינן דווקא מש"כ בערלה דלאו בשדה תליא מלתא רק דבעינן דליהוי מחובר לארץ וגג הבית כיון שהבית מחובר לארץ גם הנזרע ע"ג חשיב כמחובר ולכך לענין טומאה עלו מטומאתן וגם לענין שבת הגיה הגר"א ואם תלש חייב וז"ל שם ונ"ל דט"ס בתוספתא מש"כ ואם תלש פטור דלענין שבת וודאי חייב וכדינם לטומאה עכ"ל כללא דמלתא דדעת הגר"א הוא דלכל מילי חשיב דג הבית כמחובר גמור לערלה ולטומאה ולשבת רק לענין תרומות ומעשרות קפטר להו מטעמא אחרינא משום דלא מקרי שדה

והנה יש לדון בדבריו דמאי דפשיטא לי' דשבת דמי לטומאה עד שמחמת זה הגיה בתוספתא ואם תלש חייב לע"ד יש לחלק ביניהם דהא מצינו לר"ש בפרק המצניע דאית לי'