שו"ת בית דוד קטו

בהך דנ"ד רק לפי דברי הרא"ש והטור דבלא ראה וגופו שלם לא בעינן לאלתר ולא סימנים וכת"ר חשב דבנ"ד הוי לא ראה הטביעה וצירף לזה דעת ר"ת דס"ל בגופו שלם מעידין אפי' לאחר ג"י ביבשה וה"ה במים מעידין אפי' אשתהי קצת זהו תוכן יסוד ההיתר של כ"ת והנה מה שחשב כ"ת דדברי הרא"ש והטור המה היתר בפני עצמן ודברי ר"ת המה היתר בפני עצמן כבר נתבאר בדברינו שזה אינו דכל עיקר דברי הרא"ש והטור דס"ל דבגופו שלם לא בעינן לאלתר הוא נובע מדברי ר"ת הנ"ל דס"ל דבגופו שלם מעידין אפי' לאחר ג"י וא"כ נמצא דלית כאן שני צדדי היתר רק צד אחד אסר הוא דברי ר"ת וכבר הסכימו כל האחרונים שלא לסמוך על דברי ר"ת לחוד להתיר וח"כ לפי סברת כת"ר דכאן לא הוי חזינהו לאלתר לית כאן שום היתר בנ"ד

אמנם לפ"ד נראה פשוט דבנ"ד הוי חזינהו לאלתר כיון שהי' פניו מונחים במים ובש"ס סתמא אמרינן מים מצמת צמתי ומה ני אם כל גופו מונח במים או פניו לחוד מונח במים כיון דעיקר העדות הוא על טב"ע דהפנים ופניו מונחים במים ומגמת צמתי לי' ואינו מניחו להשתנות צורת פניו וגם הרח"ש דפליג על ר' בצלאל אשכנזי (הביאו בעל ח"ש) לענ"ד הוא מודה בזה ואל תשיביני ממאי דהביא הב"ש והח"מ בשם הב"ח בב"ש ס"ק מ"ט ובח"מ ס"ק מ"ח בד"ה אלא לאחר זמן מרובה היינו כל זמן שאין רוחין בו שינוי בגופו ולצורתו מעידין עליו עכ"ל דמשמע מיני' כל שיש שינוי אפי' בגופו לחוד נמי אין מעידין עליו וא"כ ה"נ בנ"ד לכאורה כיון דגופו לא הי' מונח במי' וא"כ בגופו וודאי דחיישינן לתפח וכדאמרינן אבל אישתהי מתפח תפח וא"נ יש לחוש דע"י תפיחת הגוף נתפח גם צורתו וכדחייש הב"ח דזה אינו דע"כ לא קאמר הב"ח דע"י שינוי בגופו חיישינן גם לצורתו אלא דווקא היכי דגופו ג"כ מונח במים ומדחזינן דלא הועילו לו המים למצחת עד דנתפח גופו א"כ ממילא חיישינן שמא נשתנה גם צורתו כיון דאזדא לה פעולת המים ולכך אין מעידין עליו אבל בנ"ד דהגוף לא הי' במים תו לא אמרינן דע"י תפיחת הגוף ישתנה גם צורתו וכיון דצורתו הו' במים שפיר אמרינן דהמים עושין פעולתן לבל ישתנה כל המונח בהם ושפיר מעידין עליו גם לדברי הב"ח

וכיון שבררנו דנ"ד מקרי לאלתר א"כ לפי מאי דחשב כ"ת דנ"ד מקרי לא. ראה הטביעה הי' לכאורה דבר ברור להתיר בנ"ד ולסמוך על דברי הבעה"מ והרא"ש והטור דכל היכי דלא ראה הטביעה לא בעינן סימנים וכדמוכח מעובדא דדגלת דהיכי דחזינהו לאלתר לא בעינן סימנים ות"כ בנ"ד נמי כיון דמקרי חזינהו לאלתר ולא ראה הטביעה שפיר מהני אפי' בלא סימנים ולדברי הרי"ף והרמב"ם וסייעתם נמי לא בעינן ס' וא"כ לכ"ע מותר אך גם זה אינו דמה שחשב כת"ר נ"ד ללא ראה הטביעה אינו כן כיון דבנ"ד ידעו הטביע' תו הוי כראה הטביעה וכמש"כ הב"ש בס"ק פ"ו בשם הדרישה ומהרש"ל ומ"ב ובק"ע בשם ר' בצלאל אשכנזי והצ"צ עיי"ש והנה מה שהביא בשם הצ"צ הוא ט"ס וצ"ל בעבודת הגרשוני כי הצ"צ דעתו לחלק בין ראה לידע ודקדק כן בדברי הרא"ש רק שתתנו בעל עה"ג השיג עליו בזה בתשו' סי' ע"א וכ' שאין לחלק בכך ודיוקו מדברי הרא"ש אינו כלום והנכון כדבריו וראיתי עוד בתשו' ושב הכהן סי' כ"ז שרוצה לדייק כן מדברי רי"ו דדווקא ראה ולא ידע וכדברי הצ"צ והיינו מדכ' רי"ו וז"ל וכ' התוס' הא דבעינן סי' ולא סגי בטב"ע משום שהם עצמם ראו הטביעה ר"ל כשנפל במים עכ"ל רי"ו ומהך לשנא דר"ל כשנפל במים שהוסיף רי"ו הבין דכוונתו הוא לאפוקי ידע ולענ"ד מעולם לא כיון רי"ו לוה רק דעיקר כוונתו הוא לאפוקי ידיעת שב שבירת הספינה ואנשים אלו בתוכה דזה לאו כלום היא ודבריו לקוחים מדברי הרמב"ן בתשו' סי' קכ"ח שכ' וז"ל ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואפי' אם ניסת תצא כי שמא ניצל ע"ג דף או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים עכ"ל ובזה ס"ל לרי"ו דבכה"ג לא יאמר גם בדדמי כיון שההצלה קרובה רק בראה שנפל למים בהדיא אז הוא דשייך אומר דיאמר בדדמי (אף שמדברי הרמב"ן עצמו לא משמע כן וכדבעינן למימר לקמן) וזהו דלא כדברי רבינו בצלאל אשכנזי המובא בק"ע דס"ל דגם בזה אומר בדדמי ונסתלקה בזה תמיהת הרב בעל ושב הכהן שתמה מדוע לא הביאו הפוסקי' דברי רי"ו שחילק בין ראה לידע משום דבאמת לא כיון לזה כלל וכדכתיבנא ומעתה כיון שהריב"ש (הביאו בעל ושב הכהן) בתשו' סי' שע"ח כתב לסברא כשוטה דמה לי ראה ומה לי ידע וודאי דאין בנו כח לחלוק על הריב"ש מסברא בעלמא מבלי שום ראי' מהתלמוד

שוב ראיתי בספר מה"צ שהביא כן גם בשם הרמב"ן בתשו' סי' קכ"ח דס"ל נמי שאין לחלק בין ראה לידע וכן הביא הרב בנוב"ק בשם הרשב"א והיינו מדכ' דבכל מקום סכנה במלחמה או במים משעה שהוא יודע שטבע או שירד למלחמה ולא שב מחשב הוא שמת כדרך שמתו האחרים וסומך על הדמיון ומעיד (והוא בתשו' המיוחסות לכך קרי לי' מר הרמב"ן ומר קרי לי' הרשב"א) אבל לענ"ד נראה דאין משם ראי' כ"כ ומשום דיש לחלק דשאני התם דמיירי לענין בדדמי של המיתה עצמה משא"כ כאן דמיירי לענין הך בדדמי של הכרת הטב"ע ואי לא ס"ל לחלק בכך א"כ למה להם להביא ממרחק לחמם מדברי הרמב"ן שבתשו' טפי ה"ל לאתויי מדברי הרמב"ן במלחמו' ובחידושיו ובחידושו הרשב"א והריטב"א שכולם כתבו דאף דהאשה תידוק אחריו אם ירד במלחמה או שנפל למים מ"מ כיון שיתוודע לה שנפל למים שוב לא דייקה עוד אם עלה או לא עלה ע"כ והאי ידיעת האשה הוא שלא עפ"י ראי' ואפ"ה חיישי' לבדדמי ש"מ דאין לחלק בכך בין. ראה לידע דאפי' בידעה נמי אמרה בדדמי מיהו לזה י"ל דרצו להביא ראי' מע"א על ע"א ולא רצו להביא מהאשה על ע"א אך מ"מ יש לחלק בין הנושאים וכדכתיבנא ועכ"פ כיון דחזינן דכל הנך רבוותא לא ס"ל לחלק בין ראה לידע וודאי דהכי נקטינן אפי' באיסור דרבנן ועוד הא לדעת הב"ש בס"ק ק"ס בכה"ג דעיקר היתרא הוא ע"י ע"א אזלינן לאומרא בספק פלוגתא דרבוותא ומכ"ש כאן דרבו האומרין שלא לחלק בין ראה לידע זולתי הצ"צ לבדו הוא דמפליג בנייהו וא"כ וודאי דהכי נקטינן שלא לחלק בנייהו ואין בידינו להקל בזה ואפי' באיסורא דרבנן וזהו ברור וכיון שכן דהך דנ"ד מקרי ראה א"כ לדעת הטור אין כאן שום היתר בנ"ד דהא לדעתו בראה בעינן לאלתר וסי' אפילו בגופו שלם

אך משום הא לא איריא כי מאחר שכתבנו לעיל דהך דנ"ד מקרי לאלתר א"כ ברווחא נוכל לסמוך על דעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דס"ל דבחזינהו לאלתר לא בעינן סי' כלל וגם על דעת התוס' דס"ל דהכל תלוי בגופו שלם והיינו דעת ר"ת עצמו וכמש"כ לעיל ולסניף מצטרפין לדעתו כאשר כתבו האחרונים דכדאי המה הרי"ף והרמב"ם וסייעתם לסמוך עליהם אפי' באיסורא דאורייתא כי ש שיטתם נראה עיקר בסוגיין ומכש"כ באיסור דרבנן ובפרט במקום עיגון גדול כזה כהך דנ"ד

אך דא עקא דלענ"ד נראה דבנ"ד ליתא לטב"ע כלל דמה שאמר העד הראשון שהכיר אותו בטב"ע מאחוריו וודאי דאינו כלום כי מעולם לא שמענו ולא מצינו בש"ם ופוסקים שיהי' מקרי טב"ע בכה"ג והאיש מעיד ע"ז כי לא שייך שום טב"ע מאחוריו גם מה שאמר לאחר שהפכוהו וראה את פניו לא הכירו מקרוב רק מרחוק הכיר אותו ג"כ הסברא נותנת דאינו טב"ע כלל דכל טב"ע הוא בהסתכלות היטב מקרוב דמרחוק וודא דאיכא למטעי כאשר אנו רואין בחוש כי גם בהכרת איש את רעיהו בחיים חיותו יפול הטעות בראותו מרחוק וכיון שלא הכירו מקרוב מצד תפיחתו א"כ בלא ספק כי על הכרתו מרחוק ליכא למסמך עלה כלל ונמצא דאין לנו לסמוך רק על עדותו של העד השני שאמר שהכירו בטב"ע סתם ולא חילק בין מקרוב למרחוק ומשמע שגם מקרוב הכירו ושפיר הוי טב"ע אך כל זה הוא אם לא הי' בכאן עדות כעד הראשון שמעיד שהי' נתפח בפניו עד שלא הי' יכול להכירו מקרוב אבל מכיון שהעיד העד הראשון שהי' נתפח בפניו וגם העד השני לא הכחישו בזה רק דמשמע מדבריו שעכ"ז הכירו היטב בטב"ע ובזה יש לדון טובא משום דכבר כתב הרב בעל