שו"ת בית דוד קט

מהני שפיר סימנים אמצעיים לידע עי"ז שבוודאי היו מכירין את האנשים האלו הנטבעים בחייהן דאל"כ מניין ידעו הסימנים קודם שראו אותם גם אין לומר דאכתי ניחוש שמא הי' ידוע להן שסימנים כאלו נמצאו בראובן ושמעון וגם בלוי ויהודה דמהשתא שפיר יכולות לשקר ולומר על לוי ויהודה שהם רו"ש וכאן לא שייך הך סברא דדייקא כיון דבאמת נמצאו סימנים כאלו גם בבעליהן דכולי האי לא חיישינן בחששא דמשקרות ואתרמי סי' כסי' דבשלמא לענין עיקר ההתר אם לא הי' מכירות א תם בטב"ע כלל שפיר חיישינן לדלמא אתרמי סי' כסי' אי אמרינן דסי' דרבנן אבל כאן דעיקר ההתר הוא משום טב"ע ולחששא דמשקרות לחוד לא חיישינן כולי האי לדלמא אתרמי סי' כסי' כמו דלא חיישינן לזה באבידה ולענ"ד נראה דזהו עצמו כוונת הרמב"ן והרשב"א במה שכתבו דבעינן שיאמרו סי' המוצנע כו' ודו"ק ודלא כהב"ש והגר"א שהבינו דבריהם באופן אחר וכמש"כ לעיל מיהו בחידושי הריטב"א שלפנינו היום משמע כהב"ש והגר"א וז"ל הריטב"א וא"ת אכתי ניחוש דלמא משקר כו' וי"ל דהני אמרי סי' מובהקי' במקום המוצנע דלא אפשר להו למידע אי לאו דחזו השתא וזה משמע כהב"ש והגר"א והך שינויא שכ' מהרי"ן לב לא נמצא בביאור בריטב"א שלפנינו באות הלשון שכ' המהרי"ן לב רק דאפשר שזהו כוונת הריטב"א במש"כ עוד וז"ל וא ואפש' נמי דאנן ידעינן עפ"י עדים שנפלו שני אנשים אלו במים אלא דלא ידעו אם מתו או ניצולו וכיון דהני נשי אמרי סי מובהקי' שבגופם דלית לן למיחש למידי ודבריו אילו מגומגמי' ואין להם ביאור ואפשר שכוונתו אל הנזכר במעט הגה"ה ועכ"פ יהי' איך שיהי' כוונתו נאמן עלינו עדותו של המהרי"ן לב במש"כ בשמו והוא הנכון והמחוור שבכולן בפירושא דשמעתין ובפרט שיש לכוון זה גם בדברי הרמב"ן והרשב"א והא דסבר רב חסדא למימר בעובדא דשומשמי היינו שני ת"ק אשר יש להקשות לפי שיטה זו כמו שהקשינו לשיטת המאור דהא לא דמי אהדדי דהעובדא דת"ח מיירי בטב"ע בצירוף סימנים ובעובדא דשומשמי אינם אלא סי' לחוד הנה מלבד מה שכתבנו בישוב קושיא זו לעיל לשיטת המאור אשר תי' זה עולה יפה גם לפי שיטה זו עוד י"ל לפי שיטה וו דאפי' אם נאמר דר"ח ס"ל לגמרי כהך דדחי דמיירי בטב"ע בצירוף סי' אפ"ה שפיר קמדמה להו אהדדי והיינו דר"ח הוי ס"ל דכמו דבהנך שני ת"ח התירו נשותיהן ע"י טב"ע וע"י סי' אמצעיים אף דעל הטב"ע לחוד יש לחוש למשקר ועל הסימנים נמי איכא חששא דלמא אתרמי סי' כסי' וידעו הנשים שגם ברו"ש נמצאו סי' כאלו כמו בלוי ויהודה וא"כ אכתי לא פלטינן לגמרי מחששא דמשקר ואפ"ה סמכינן ע"ז באיסורא דאורייתא מטעמא דאמרן דלהך חששא דמשקרות לא חיישינן דלמא אתרמי סי' כסי' כמו כן בהך עובדא דשומשמי כיון דע"כ מיירי ביש עידי פיקדון שהפקיד אצלו סך כזה וכמש"כ התוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דע"כ מיירי בעידי פיקדון ואיכא נמי עידי ראה שראו עתה בידו סך כזה באותו כלי תו לא חיישינן לדלמא אתרמי מנין כמנין כמו דלא חיישינן בב' ת"ח לדלמא אתרמי סי' כסי' וקמדמי טב"ע וסי' אמצעיים לעידי פיקדון וסי' אמצעיים דכמו דלא חיישינן התם לדלמא אתרמי סי' כסי' לענין איסור דאורייתא ולהתירה מחזקת א"א כמו כן בעידי פיקדון וסי' אמצעיים לא חיישינן לדלמא אתרמי סי' כסי' ועיין בזה מיהו כבר כתבנו דגם הך תירוצא שכתבנו לעיל בשיט' המאור עול' יפה גם לשיט' זו והמעיין יבח'

העולה מזה דלפי פי' זה האיבעיא הי' בכל גווני בין לענין חשש משקר ובין לענין חשש בדדמי והש"ס קדחי דמעובדא דב' ת"ח ליכא למפשט מידי דלהך חששא דבדדמי קמוקי דאסקינהו וחזינהו לאלתר דתו ליכא לחששא דבדדמי ולחששא דמשקר מוקי דקאמרי סי' והרי"ף קפשיט מעובדא דדגלת דלא קמצרכינן פי' ש"מ דלא חיישינן למשקר אבל אכתי נשארה הך חששא דבדדמי בבעיא דלא אפשטא לכך להרי"ף אפי' בשני עדים נמי חיישינן לבדדמי ונמצא דלכתחילה בעינן קברתיו ובדיעבד אם ניסת לא תנא ומה שהקשה הרא"ש על הרי"ף דאי בב' עדים נמי חיישינן לבדדמי א"כ ל"ל להש"ס לומר והא מאה נשים כע"א דמי אפי אי כשני עדים דמי נמי יש לחוש לבדדמי הנה קושיא זו אין לה מקום כלל לא לפי פירושו של הרמב"ן וסייעתו בדברי הרי"ף ולא לפי מה שפירשנו דבריו עפ"י שיטת הרשב"א דכיון דהאבעיא הוא גם לענין משקר אי חיישי' גם לענין משקר והפשטן קבעי למפשט גם לענין משקר דל"ח א"כ ע"כ הוא צריך לומר דמאה נשים כע"א דמיין דבשני עדים וודאי דליכא חששא דמשקר ונמצא דאין כאן אפי' ריח קושיא ובע"כ צ"ל דהרא"ש פי' לדברי הרי"ף כפי' הראשון של הה"מ דהאיבעיא לא הי רק לענין בדדמי (ועיין מש"כ לעיל בישוב ק' מהרי"ן לב על פי' זה) דלפי זה יש קצת מקום לקושייתו ועכ"ז אינו קושיא כ"כ דהא יש להבין אמאי מקשי הרא"ש מהפשטן מדאמר והא מאה נשים כו' ואמאי לא מקשה עדיפא מני' דא"כ אמאי נקיט האיבעיא בע"א ולא קמבעי גם בשני עדים כיון דגם בב' עדים שייך הך מלתא דבדדמי אלא ע"כ צ"ל דלהכי לא הוי קשיא לי' על בעל האיבעי' משום דאיכא למימר דלרבותא נקיט דאי לא חיישינן גם בע"א נמי לא חיישינן וכיון שכן גם בדברי הפשטן נמי איכא למימר דלרבותא נקיט דאפי' בע"א נמי לא חיישינן בדדמי וזה פשוט ובחנם טרחו בזה בעלי התשו' בישוב קושיא זו דלענ"ד אין כאן קושיא כ"כ ושיטת הרמב"ן אליבא דנפשי' דפירוש האיבעיא הוא רק לענין משקר וכמו שפירש אליבא דהרי"ף רק דבזה הוא מחולק עם הרי"ף דלהרי"ף בלא קברתיו לא קמיבעי לי' כלל דוודאי חיישינן לבדדמי גם בב' עדים ולהרמב"ן הוא בהיפוך דלבדדמי וודאי דלא חיישינן אפי' בע"א ולמשקר נמי ס"ל דאפשטא מעובדא דדגלת ונמצא דלא בעינן קברתיו כלל במלחמה ולא סי' במים שא"לס רק דסגי בטב"ע לחוד ובפירושא דשמעתין אין כל חדש לשיטתו רק הכל כמו שפי' אליבא דהרי"ף וכבר כתבנו לעיל מה שיש להקשות על שיטה זו ואין מהצורך לכפול הדברים ושיטת הרשב"א כבר נתבאר בדברינו לעיל דס"ל דהאיבעיא הוא בכל גווני בין בקברתיו ובין בל"ק וכמו שפירשנו לשיטת הרי"ף רק דבזה הוא מחולק עם הרי"ף דס"ל דכיון דאפשטא מהא דדגלת דל"ח למשקר א"כ ע"כ דעיקר טעמא הוא משום דעל"ג וא"כ גם לבדדמי נמי לא חיישי' ולא בעינן קברתיו במלחמה כלל נמצא כי לדינא שווה שיטתו לשיטת הרמב"ן דתרווייהו ס"ל כן דלא בעינן קברתיו רק דהרמב"ן ס"ל דזה לא הוי בכלל האיבעי' דמלתא דפשיטא הוא מסברא דלא חיישי' לבדדמי לגבי ע"א ולהרשב"א הוי זה בכלל האיבעיא רק דאפשטא מהא דדגלת ולהרי"ף והרמב"ם הוי זה בכלל האיבעיא ולא אפשטא מהא דדגלת ונשארה באיבעיא דלא אפשטא וכדכתבינן לעיל ולדינא במשא"לס אין כאן מחלוקת ביניהם ובין הרי"ף דכולהו ס"ל דבטב"ע לחוד סגי בלא סי' רק דנחלקו במלחמה דלהרי"ף בעינן קברתיו אפי' בב' עדים ולדידהו לא בעינן אפי' בע"א ועיין היטב בכל זה

ודע דלשיטת הרי"ף הני תלתי איבעיא דיבמה ודמלחמה וקטטה לא תליין זה בזה כלל דאף דצדדי האיבעיא שווים בכולם אי טעמא משום מדל"ג אי משום דייקא מ"מ חדא לא פשטינן מחברתה תדע שהרי הרי"ף קפשיט להך איבעיא דסוגייא דידן מעובדא דרבא דדגלת ולא קפשיט מאידך דרבא דס"ל דנאמן ביבמה אף שהרי"ף פסק שם כוותי' ובע"א בקטטה פסק הרי"ף דהוי בעיא דלא איפשטא ואמאי לא קפשיט לה מהך דדגלת או מהך דפסק רבא בבעיא ביבמה אלא ע"כ דהנך איבעיא לא תליין חדא באידך כלל וטעמא דמלתא דגם אי אמרינן דעיקר טעמא הוא משום מלתא דעל"ג לא משקרי אינשי מ"מ לא נדחה טעמא דדייקא לגמרי דהא להדיא אמרינן בר"פ האשה רבה הטעם דמתוך חומר שהחמירו עלי' בסיפה הקילו בתחילתה והיינו הך טעמא דדייקא אלא עיקר האיבעיא הוא איזה מהטעם עיקר וכמש"כ התוס' בסוגיין דע"א ביבמה וכיון דהך טעמא דלא דייקא אינו מטעם א' בכולם דזה משום דסני' לי' וזה משום דאמר בדדמי ולכך לא נוכל לפשוט חדא מאידך משום דאפשר דבזה דייקא ובזה לא דייקא והכי נמי משמע פשטא