בית דוד (דרשות) צט

עכ"ז ישקיף עליו ד' להבדילו לרעה מכלל ישראל ולגמלו כרשעתו והיא מבואר. וכמו כן עד"ז היא שאלת הרשע כי לא יתן אמונת אומן כי ההשגחה היא בפרטי פרטי אישי האומה הקדושה בכאו"א לבדו ולזאת יתברך בלבבו לאמר כי צורך העבודה לא לו הוא כי לא תאונה אליו רעה כאשר ימנע מזה וכדברי הרשע האמור בפ' נצבים ולזה אמר לכם ולא לו. ולכך היטיב אשר דבר המגיד ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר להיות כי ע"י כפירה זו הוא יוצא מן הכלל ללכת אחרי שרירות לבו בחשבו כי נגע לא יקרב באהלו חלף רשעתו

והנה שאלתו נמשכת ג"כ מפאת כפירתו כי לפי העולה על דעתו המשובשת לא הי' חובת הפסח ג"כ רק לעשות קרבן כלליי בעד כלל האומה ככל קרבנות ציבור תמידין ומוספין ודומיהן וזהו המכוין בשאלתו מה העבודה הזאת לכם הכוונה למה הוצרך קרבן זה להיות חובת כל יחיד ויחיד בפ"ע. ולא יספיק בקרבן כלליי. לכל קהל עדת ישראל. ולזה ציותה התורה ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל הכוונה כי הייתה כ"כ ההשגחה בפרטיות על כל אחד ואחד לבדו. עד אשר פסח ודילג מבית לבית וממקום למקום להציל את בני ישראל הנפוצים ומפוזרים ומעורבים בין המצרים וכאשר מבואר במדרשי רז"ל עוצם ותוקף ההשגחה פרטייות אשר הי' בעת ההיא. ולאותה תשובה כיוון גם המגיד. באמרו ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ד' לי ולא לו אילו הי' שם לא הי' נגאל כי הכוונה לו בזה כי כ"כ היתה ההשגחה בפרטייות עד שאילו הי' שם אותו הרשע לבד בתוך רבת המון כלל עדת בני ישראל הי' ד' משגיח עליו שלא לגאלו ולכך חוייבנו בקרבן ג"כ כ"א בפרטות

אמנם זה שלא הביא המגיד התשובה הנאמרת בכתוב הוא לבעבור כי הרגיש בכתוב הרגש דק ונכון. והוא כי למה לא נאמר בתשובת הרשע ואמרתי אליהם כמו שנאמר בתשובת שאר הבנים כי בשאלתו של חכם בפ' ואתחנן] נאמר ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'. וכן בתשובת התם נאמר ואמרת אליו בחוזק יד וכו'. ובשאינו יודע לשאול נאמר והגדת לבנך וכו' ופה לא נאמר רק ואמרתם זבח פסח וכו' ולא נאמר אליהם או איליו ועוד הרגיש בכתוב דשאינו יודע לשאול שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר כי לא יצדק בכאן מילת לאמר ומה המקרא חסר בזולתו ולבעבור זה חשב למשפט כי תשובת ואמרתם זבח פסח הנאמר בכתוב אין הכוונה שישיב כן לאותו רשע לנוכח. כי לעוצם רשעת שאלתו אשר יש בה מהמינות והאפיקורסות הנה התשובה אליו אסורה כאשר קדם אמרינו בביאור הכתוב בני אם יפתוך חטאים אל תאבה. כי גם הוויכוח נאסר בזה. אפס כי כוונת הכתוב לאמר כן לעצמו בכדי לחזק לבו ביראת ד' למען לא יתרשם בלבו איזה שמץ דבר ולא ידבק בו מאומה ח"ו מהדברים אשר הטיח הרשע הלזה ולזה לא נאמר ואמרתם אליהם כי אין האמירה מוסבת אליו רק לעצמו אמנם לפוטרו בלא כלום אי אפשר ג"כ למען לא יתהלל הרשע על שאלת נפשו כי הקשה לשאול באין משיב לכך צוותה התורה כי בהשתדלו עם הבן שאינו יודע לשאול. יהי' בזה תשובה מן הצד לאותו רשע ולזה נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. והכוונה שיהי' בזה גם אמירה להזולת. והוא הרשע. וכן פרש"י בכאן רמז תשובת הבן הרשע. והוא שיאמר לשאינו יודע לשאול בעבור זה עשה ד' לי כו'. ואין הכוונה למעט אותך רק לי ולא לו. ירצה לאותו הרשע היושב ממולך [כמורה באצבע עליו] ולא הי' מועיל לו השקפת ד' לטובה על הכלל. ומה מאוד יבוא על נכון בזה אמרו לי ולא לו. ולפי הנדמה יותר הי' צודק אומרו לי ולא לך לנוכח [ואף כי יש לומר שזהו מדברי המגיד ולא שצריך לומר לו כן בפירוש מ"מ יותר נראה כי כוונת המגיד לבאר לו כן בפירוש כי אולי הוא איש בער וכסיל ולא ידע ולא יבין לדברי החידודין האילו. וא"כ לא יצדק אמרו ולא לו. אולם לפי המדובר נכונו מאוד דברים אלה] ואל יקשה עליך למה לא אמר בעבור זה עשה ד' לנו. לכלול גם הבן שאינו יודע לשאול עמו. כי שתי תשובות בדבר האחד לבעבור כי האינו יודע לשאול לא התחיל בדבור כלל ורק הוא המדבר אליו לזאת מדרך הלשון שלא לכללו עמו ומצורף לזה כי אם הי' נכתב בכתוב עשה ד' לנו לא הי' נשמע ממנו שום מיעוט כי מילת לנו הוא כולל כולה והבן בדברים האלה כי המה נכונים מאוד בכוונת המגיד ע"פ הוראת הכתובים. הוא הדבר אשר דברנו כי יצרא דע"ז צריך להתחבא מפניו לבלתי הלחם עמו כי אף הוויכוח ביה נאסר. ולזאת הוצרכו המצות אשר המה כעין מבצר משגב כסוכה וציצית ודומיהן אולם ליצרא דעבירה. הנה בלתי אפשר להתחבא ממנו ולהסתר מפניו. יען כי בלתי אפשר להמלט ממנו כי הוא נצרך הרבה לקיום העולם. וגם רבים ממצות ד' אשר לא תעשנה בזולתו. ולכך אנשי כנה"ג בעי רחמי על יצרא דע"ז להעבירו ולבטלו מכל כל באמרם כלום נתת לנו אלא לקבולי אגרא לא איהו בעינא ולא אגרי' בעינא. אבל יצרא דעבירה לא הי' אפשר להם לבטלו כמבואר במס' יומא [ס"ט ב'] וזהו הנרמז בשני שעירי יוה"כ. כי לעומת יצרא דע"ז בא הרמז בשעיר המשתלח אשר אין ניכנס ממנו לפנים כלום. רק כי כולו לעזאזל וזה יורה כי אין צורך בו כלל לעבודת פנים ולעומת יצרא דעבירה בא הרמז בשעיר הפנימי יען כי יצרא דעבירה להעביר ולבטלו מכל וכל אי אפשר דאיצטרך לברייתא רק כי צריכין אנו להלחם עמו לבלתי השתמש בו רק בדבר המותר וגם במותר צריך לקדש עצמו בכדי שלא יסיתנו מההיתר אל האיסור ועליו בא הרמז בשעיר הפנימי כי מעט ממנו הנכנס אל הקודש פנימה וע"ד שאמר המליץ קח לך מעט צרי מזמרת הארץ מעט דבש מתענוגי בני אדם בשיעור אשר לא יעזבנו האדם וחי בהם והיותר תחרים והיו לבהמת השדה ולבני האדם הדומים להם ולכך צריך לפרוך מלחמה עמו תמיד כל הימים לרבות הלילות יותר מכדי הצורך ההכרחיי ולזאת נתנו לנו מצות התפילין והלולב ודומיהן אשר המה כלי קרב להלחם עמו. ויען כי מהמבואר כי לעתיד יהפוך ד' אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'. אולם לא יהי' מתדמים למדריגת ישראל אשר יהי' בעת ההיא. כי ערך ישראל יהי' למעלה ראש כי יבוטל מהם הרע לגמרי ולא יצטרכו לכלי קרב ונשק ולא למבצר משגב ככתוב. והסירותי לב האבן מבשרכם וכו' ורוח חדשה אתן בקרביכם. ומעשה המצות אשר יעשו בעת ההיא לא יהי' נעשים מפאת היותם תבלין ליצר הרע רק מפאת עצמותם וקדושתם ורוחניותם והתדבקותם בעצמותו ית"ש ויתעלה כי קוב"ה ואורייתא חד הוא לא יעשה כן לכל גוי. אמנם ערך האומו' יהיו כערך מעלת ישראל בזמן הזה אשר יצטרכו לכלי קרב ונשק להלחם נגד היצה"ר המסתבך בהם בתוכניותם ויען כי מבלעדי ביטול אילו שתי חלקי היצר לא תיכון שום עבודה לד' לזאת בהכרח יצטרכו לאילו שתי זוגי המצות כסוכה ולולב תפילין וציצית ודומיהן להכניע בהן שתי חלקי פיתוי היצר האלה

ומעתה נתגלה לנו עומק תעלומות כוונת חז"ל במדרש באמרם אין מלך המשיח בא אלא ליתן להם לאומות העולם שתי מצות כגון סוכה ולולב אבל ישראל יהיו למידין תורה מפי הקב"ה כי הכוונה להם בזה כי אומות העולם הן המה אשר יצטרכו לאילו השתי מצות הזוגיות להתקומם בהם נגד היצר. אבל ישראל לא יעשו המצות האילו מפאת היותן כלי קרב להיצר רק מפאת התדבקותם במצותיו יתעלה וזהו אמרם אבל ישראל יהיו למידים תורה מפי הקב"ה. והוא מבואר ומעתה יבוא על נכון לשון כגון דאמרו במדרש. כי באמת יש הרבה מהמצות הזוגיות דומיהן המכוונים לבטל אילו שתי חלקי פיתויי היצר. ונקט הנך לדוגמא על השאר

אמנם יתר כונת המאמר יתבאר ע"ד מה שכתב הרב בעיקרים בביאור דבר הכתוב והייתה מנוחתו