בית דוד (דרשות) צו

אם לא אומר אם אומר שמא ילמדו הרמאים לעשות כן וכו' הרי העמיקו הרבה בזה עד כי חששו שמא מהם ילמדו לשקר אולם האיש הלזה ]ר"ל הדיין] הוא צריך זהירות יתירה ולהיות נזהר לבלתי ידבק בו מאומה מהמדות הפחותות והמגונות האלה אשר נתן דעתו עליהם כי האיש אשר אינו משתדל בדבר המשפט הנקל לו לכתו בדרך תמים ולדחות המדות האלה מעל פניו אמנם היושב על המשפט בהיותו מוכרח להשים לבו על ענינים כאלה ומצורף לזה כי כל עת נוכח פניו יעמדו אנשים כאלה מה מאוד נקל לו להיות נלכד ברשת הפחיתות כי ידבקו בו להרגלו אליהן אם לא יהי' זריז ונזהר בכל עת ובכל שעה לעמוד על המשמר משמרת רוחו ונפשו לטהרם מכל סיג וחלאה למען לא יסתבכו בו שום שמץ פחיתות מאת אשר ראו עיניו ולבבו יבין

ולזאת דוד המלך עליו השלום בהיותו יושב על המשפט כאשר העיד עליו הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה הי' חושש לנפשו אולי לא יצא ידי חובתו בדבר הזהירות הצריך לזה וגם אם עד עכשיו הי' נזהר עם כל זה הי' חושש פן באיזה זמן מהזמנים יגבר עליו יצרו בזה על דרך שאמרו חז"ל ואל תאמין בעצמך כו' ולזה הי' מצפה ומבקש מאת ה' שלא יצטרך עוד להשתדל בדבר המשפט למען יהי' נכון לבו בטוח שלא יכשל ברשת מדות המגונות בהיותם מרוחקים מנגד פניו. ועל זה אמר לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה ירצה. על החסד והמשפט שעושה היום [והוא על דרך מה שאמרו חז"ל שהי' עושה משפט וצדקה שהי' מחייב הרשע ומוציא בלעו מפיו ואחר זה נתן לו הממון שהוציא ממני בדרך צדקה והצדקה ההיא בלי ספק כי חסד גמור הוא] אשירה לך ה' אזמרה יען כי החיוב להודות לה' על כל מדה ומדה שמודד לו ה'. אמנם אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי ירצה מתי אהי' פנוי מענין ההשתדלות המשפטיי ואוכל להתנהג בדרך תמים ואז אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי לא אשית לנגד עיני דבר בליעל. עשה סטים שנאתי לא ידבק בי לבב עיקש יסור ממני רע לא אדע. עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני. ירצה כי האנשים ההכרחים לשבת עמדי אנשי ביתי ומשרתי אבחר ג"כ שיהיו תמימי דרך הכל בכדי שלא אצטרך להשית לנגד עיני דבר בליעל וכל המזמור יתפרש על דרך זה במעט ההשקפה. ושים לבך לזה. כי היא כוונה אמיתית בכלליות המזמור. ולזאת הדבר זר בראשית ההשקפה שיזדכך החלק החומריי בזולת הגיון התורה. ולזאת הביא מקרא כתוב ומפורש כי גם על ידי עסק המצות ישיג גדר השלום האישיי הפרטיי. ככתוב כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. והי' זה. יען כי שלשת גדרי השלום מתאחדים זה בזה. ועל ידי השלום המדיני. יעלה אל השלום האלהיי. ויגיע עד השלום האישיי הפרטיי ה' יזכנו לעסוק בתורה ובמצות. ורב שלום יהיו לנו ולכל ישראל ונזכה לחזות בנועם שלום ציון וירושלם. ובשלומה שלום שלום ישפות לנו לעולמי עד אמן

בית דוד

דרוש ט' לפרשת בשלח. ולשבת זכור

במדרש (תנחומא פ' תצא) ר' תנחום בר חנילאי פתח. זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם. אמר הקב"ה לישראל. בני הוו זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם בתורה. תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק. משלי אפר אם זכיתם הרי אתם בנים של אברהם שהמשיל עצמו באפר. שנאמר ואנכי עפר ואפר. ואם לאו אגבי חומר גביכם. התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים. מה כתיב וימררו את חייהם בחומר וכו'

אם האדם הלזה על פני תבל ארצה. מורכב מגוי' שפלה שכולה סכולה. ונשמת שדי חורזת בקרבו. אצולה משמי מעל. והיתה הכוונה האלקית ביצירת. שיהי' בחיריי אפשרי על הרע והנטי' ממצות ה'. יתחייב מזה כי לא תגדל מעלתו אם לא בהיות אפשרי על הנטי'. בשתי חלקי יצירתו אם מפאת חומרייתו. ואם מפאת צורתו והיא תפארתו ותהילתו

הקודם הוא גלוי ומבואר בדברי המחברים. הלא בספרתם. כי עיקר תכלית יצירת המין האנושיי. הוא להיות בחיריי ואפשרי על הרע ולבעבור זה הן האדם לבדו. הוא הוא. הסיבה התכליתיית. לכל יצורי די תבל ומלואה. ולא לבד ליצורי עולם השפל החומריי הלזה. אפס כי גם לנבראים העליונים. כל צבא השמים. כסיליהם ומשטריהם. וגדולה מזו כי אף לבריאת השכליים הנבדלים הפשוטים. הנה יצירת האדם היא הסיבה התכליתיית להם כי כולמו יחד לא נוצרו ולא נבראו ולא נאצלו רק למענו ועל כן נוצר האדם באחרית כולם. כמשפט הדברים התכליתיים לבוא בסוף כל המעשים. כאמרם סוף מעשה במחשבה תחילה. ואם כי הרמב"ם ז"ל הרחיק זה אף בגלגלים. ונמשך אחריו הבדרשי כאשר הרחיב המליצה בספרו יעו"ש כבר הכה על קדקוד סברתם זאת הרב בעקידה בפרק וא"ו מספרו. והתפלסף עמהם בתכלית הדיוק והתפלספות עד כי בחרות אפו בסברתם זאת גזר אומר כי הדעת הזה הוא שורש צפע מעופף. נובע מדעת הפילסופים המחזיקים בדעת הקדמות. והחכמים אילו נמשכו אחריהם מבלי משים לב גם אנחנו הוספנו קצת על דבריו בדרוש [הלומד מחבירו] כי תדרשנו משם ומצאת והסכימו לזה כל החכמים האמיתיים הבאים בסוד ה' והוא האמת ההחלטיי עד אשר אין לספק בו עוד. והי' זה יען