בית דוד (דרשות) פה

פיקודיך. כי בם חייתני כאמור. והנה עלה בידינו תבנית תואר דמית אדם. כי הוא נבנה ומצוייר על חלקי התירה כתבנית הבנין המצוייר על התמונה הנרשמת בפינקסאות ודיפתראות. וגם כי היא המחי' אותו בעצמותה. ודי בזה כעת

אמנם לא לבד האדם הלזה נברא בצלם תמונת התורה למחלוקותי' ופרטי' אפם כי כל יצורי תבל ומלואה מהעוף למינהו והבהמה למינה. ורמש האדמה למינהו וצמחי השדה ועשבי יער למינהו ופרי עץ למינו הן כולם נבראו ונוצרו על התמונה הזאת. להיות חלקיהם מכוונים ומתאימים מול חלקי התורה. וגדולה מזו כי גם הארץ בעצמה עם היותה גוש עפר גשמיי עכ"ז גם היא נבראת על התמונה הזאת בעצמה

ובמדרש קהלת והארץ לעולם עומדת כשם שיש ראש לאדם כך יש ראש לארץ. שנ' [משלי ח'] וראש עפרות תבל. פה לאדם ופה לארץ שנאמר [במדבר ט"ז ל"ב] ותפתח הארץ את פי' ידים לאדם וידים לארץ. שנאמר [בראשית ל"ד כ"א] והארץ הנה רחבת ידים. טבור לארץ. שנאמר [יחזקאל ל"ח] יושבי על טבור הארץ. שים עינך על כל האמור שמה: כי תדרשנו ומצאת כי חשבו שמה למשפט כי כל האברים הפרטי' הנמצאים באדם ימצאו גם בארץ עצמה והמאמר הלזה משולל הבנה הוא בראשית ההשקפה ובקדמות הרעיון כי מה רצו בכל אלה אולם במה שבארנו יתבאר לך כוונתם ובין תבין דברי חכמים וחידותם ודעת קדושים תמצא כי הכוונה להם בכל אלה כי כן כאשר האדם הלזה. הנה כל פרטי אבריו וצוריו. גידיו ועורקיו. מכוונים מול חלקי התורה פרטי' וסדרי' למחלוקותיו עד כי כל אבר ואבר שרשו מיוחד בקדושה ומקושר במצוה פרטית אשר היא היא הנותנת שפעתה עליו. להחלימו ולהבריאו ולחיותו על פני תבל ארצה. ככה לעומת זה גם הארץ. עם היותה גוש עפר ארציי עכ"ז גם היא. נחלקת עפ"י חלקי התורה עד כי חלק זה מהארץ. יקבל די שפעתו מאותה מצוה אשר יקבל ראש האדם וחלק זה יקבל חיותו ממקום אשר יקבלו ידי האדם וכן כולהם וזהו ענין אמרם ראש לאדם וראש לארץ. והוא מבואר ולזאת תבל הלזו מתחלקת בטבעה עם היותה אחת יש ארץ מגדלת גבורים וחלשים חכמים וסכלים. וגם בענין גידול הצמחים אשר המה יבול הארץ מתחלקת לכמה פרטים כי המקום הזה יצלח לגידול פלפלין ומיני בושם. ויש מקום מגדל תבואות שדה ופרי עץ. ורבים דומיהן וכל זה לסיבה הנזכרת כי כל אבר ואבר מאבריו מקבל די שפעתה ממצוה מיוחדת ולבעבור זה זה תשתנה בטבעה כאשר גם האדם הלזה. הנה כל אבריו ויצוריו מיוחדים למעשה והרגלים להילוך וכן בכל יתר האברים כי תדרשנו מספרי הטבעיים ומצאת וזהו כוונת הכתוב [איוב לא לח] בצקת עפר למוצק. ורגבים ידובקו אשר קשה להולמו בראשית ההשקפה. כי מאין נמצאו הרגבים בטרם בריאת העפר הלא יסוד מוסד להאמין אמונת אומן כי הבריאה הייתה מאין המוחלט וא"כ מהיכן נמצאו הרגבים. אמנם יובן בדברינו כי הן אמת שנבראת מאין המוחלט אמנם לא נבראת מגוש עפר אחד רק כי נבראת מרגבים נפרדים אשר יתדבקו ויתאחדו בה כאשר יתדבקו ויתאחדו אברי האדם זה לזה והוא מבואר

אמנם בענין סוגי הצמחים אם גם המה נחלקים עפ"י חלקי התורה ומכוונים לעומתה דבר זה מתוך פרשתו של נחש למדנו. אולם טרם נבוא אל הביאור נעורר על הספיקות הנופלים שמה על סדר המקראות והוא

א יש להתעורר בדבר הכתוב [בראשית ב'] ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. כי יותר הי' צודק אומרו לעבדו ולשמרו לפי אשר יראה משפט הכתוב כי הוא מוסב על הגן. וחז"ל התעוררו ע"ז עד כי אמרו לעבדה ולשמרה זה מ"ע ול"ת ועל דבריהם יגדל הספק ביותר מה הכוונה להם בזה ומה רצו בדבריהם אלה הלא דבר הוא

ב עוד זאת יש להבין בציווי ה' מכל עץ הגן אכול תאכל מדוע כפל ענין האכילה ומה הי' המקרא חסר אם הי' אומר תאכל לבדו לא יותר

ג יש להתבונן בדבר ה' באומרי ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממני כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי באומרו ממנו הוא דבר שפתים אך למותר. ויותר הי' נכון אומרו לא תאכל כי ביום אכלך תמות גם אומרו מות תמות הוא כפלים לרעה ללא צורך הלא לא איש ט להרבות בדברים

ד יש להעיר בדברי הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן מה רצה בזה גם תיבת אף הוא משולל הבנה מכל וכל. וכבר התעוררו ע"ז כל גדולי המפרשים. ומכללם הרב בעקידה. שים עינך עליהם הלא בספרתם

ה יש להעמיק שאלה בדברי הנחש. באמרו לא מות תמותון מה עלה על דעתו להכחיש דברי אלהים חיים ומי יאמין לו בכל אלה ואי' איפוא ערמותו ופקחותו אשר נאמר עליו כי הי' ערום מכל חיות השדה כי מה ערמה יש בזה הלא בפומבי מלא בפיו לאמר שקר על דברת אלהים חיים והשאלה הזאת תגדל ביותר על האדם ואשתו איך נפלו ברשת הזה אשר טמן להם היאמנו דבריו ברצותו להכחיש דברי ה' ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ק"ו בן בנו של ק"ו דברי ה' ודברי הנחש וביותר בדבר שחייו תלוים בו איך נתפתה לקול דבריו על הנאה מועטת לסכן בנפשו בלי שום אות אי מופת על אמיתת דבריו וחז"ל התעוררו ע"ז גם על ערמת הנחש גם על ענין פיתויו ואמרו כי זה הי' מערמותו של נחש לאמר מכל עץ הגן בהרחקה יתירה עד כי היא גם היא לעומתו עשתה הרחקה יתירה בענין הנגיעה והוא דחפה על העץ ואז אמר לה כאשר לא הזיקך הנגיעה גם האכילה לא תזיק. אמנם גם על דבריהם יש להתבונן כי אם כן הוא כי הנגיעה הוסיפה מדעתה לסבת ערמת הנחש א"כ איך נתפתית במופת כזה אשר היא ידעה סותרו גם אם נאמר שהאדם צוה זאת עלי' להרחקה אם כן מה הועילה ערמת הנחש גם האדם בעצמו איך האמין לכל אלה אחרי ידעו כי הנגיעה לא דיבר ה' וא"כ נתברר לו ערמותו ושקרותו של נחש סוף דבר שאלה רבה ועמוקה היא זאת עד כי חובה היא על כל מי שעיני שכל לו להתבונן בזה מדוע נהייתה ככה כי לא דבר רק הוא

הצעה

בהיות כי הדבר אשר יעשה אדם או ימנע מעשותו יפרד והי' לשני ראשים יש אשר יהי' מפאת עצמותו ויש אשר יהי' לסיבה מכריח זולתו. הדמיון כי אסיפת חיל ההון והעושר או הדברים התרופים המועילים לחזק הבריאות. הנה הם נבחרים מצד עצמותן ורבים דומיהן. אולם יש מעשה אשר אינו נרצה מצד עצמותו כי לא יועיל לו הדבר רק הוא מוכרח לעשות מפאת גזרת המלך אשר צווהו עליו באשר דבר מלך שלטון ולעומת זה בהפכו בדבר הנמנע מעשותו והוא מבואר נשאר לנו איפה פה לדעת המצות אשר נצטווינו עליהם בעשייתם מפי הגבורה וכן בהפכו כל המצות אשר לא תעשינה ואשם אם הוא מפאת עצמותם או כי מפאת עצמותם לא יועילו ולא יזיקו רק כי אנחנו מוכרחים עליהם להיות כי בא עליהם דבר ה'. אולם על החקירה הזאת כבר עמדו כל גדולי חקרי לב. והרמב"ם חשב למשפט כי המצות בעצמם לא יועילו ולא יזיקו וסמך עצמו על דברי חז"ל. באמרם וכי מה איכפת לי' לקודשא בריך הוא השוחט מן הצוואר או בשוחט מן העורף אלא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וכבר השיגו הרמב"ן בפנים שונים עד כי גזר אומר כי המצות המה נבחרים מצד עצמותן. ופי' דברי המאמר באופן נאות ולזאת קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה. הגם כי לא נצטווה על ככה. יען כי נהורין לי' שבילא דרקיעא וידע בעצמו לקרב המועיל ולדחות המזיק גם לנח נאמר (בראשית ט' ג') כירק עשב נתתי לכם את כל. הכוונה כי כאשר ימצאו בעשבי השדה וצמחי