בית דוד (דרשות) עז

**(הגה"ה

וראיתי להרשב"ם במס' ב"ב דנראה ממנו דהוי גריס במדרש בד"ר יעקב בר אחא בשם רי אפי שבו כלה זמן קציצה למזבח כי' והיינו כתלמודא דידן וגירס' מוטעת נזדמנה לו במדרש שלפניו והעיקר הוא כגירסא דידן. חדא דכן הוא להדיא הגי' בירושלמי שבו זמן קציצה יפה לעצים ועוד דהכי מוכח ממאי דקמסיים עלה שכל עצים שנקצצים בו אין עושין מאכולת ולדברי הרשב"ם ע"כ דצריך להגיה בזה ולמחוק מלת אין דבלא"ה אין לזה הבנה כלל לפי גירסת הרשב"ם. וראיתי להרשב"ם שהעתיק לסיפא דהך מדרשא בזה"ל וכל עץ שהוא נקצץ אין עושה מאכולת הנה כי כמעט לא שינה כלום מכי המדרש שלפנינו רק שהחסיר בו מלת בו ולא תיקון כלום בזה דדברי' אלו אין להם הבנה כלל ועוד דלהדיא מוכח שם במדרש דהעיקר כגירסא דידן דיפה לקציצה משום

דהך דתלמודא דידן מייתי אח"כ המדרש באותה פיסקא עצמה בשם ר' אליעזר הגדול דפליג על הא דר' יעקב בר אחא. כמבואר שם במדרש דאחר שהביא לכל הנך טעמי דשמחת ט"ו באב כמו שהוא בתלמודא דידן קמסיים עלה ר' אליעזר הגדול אמר ניחא בט"ו [ופי' במ"כ כלומר נחו בט"ו מלכרות] מכאן ואילך תשש כחה של חמה כו' הכל כמו שהוא בתלמודא דידן. עד דקרו לי' יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף כו' גם בתלמודא דידן מייתי לה בשם ר"א הגדול. הרי להדיא דהך דתלמודא דידן בשם ר"א הגדול קמייתי המדרש לפלוגי על הא דלעיל דר' יעקב בר אחא דר"א הגדול ס"ל שבו פסקו מלכרות ור"א ביי פליג עליו וס"ל שבו יפה לקציצה ולכך לא נזכר בדר"י בר אחא הך דהוי קרי לי' יום תבר מגל משום דלדידי' אדרבה באותו יום הוא יפה לקציצה והשמחה והיו"ט שהיו עושין בו הוא על הקציצה לא על הפסיקה ולכך אין מקום לקריאת שם תבר מגל. ור"א הגדול דפליג עלי' וס"ל דבו פסקו מלכרות קמסיים במלתי' דהוי קרי לי' יום תבר מגל ותלמודא דידן הוא כדר"א הגדול דמייתי להדיא תניא ר"א הגדול אומר כו' ולכך וודאי דהעיקר כגירסא דידן במדרש דגרסינן בדר' יעקב בר אחא שבו יפה לקציצה ודלא כהרשב"ם וזה ברור

ועוד נראה לומר דרשי ב"א ור"א הגדול לא דפליגי הגה"ה במציאות אם אותו היום הוא יפה לקציצה או שהוא רע לקציצה דלא מסתבר כלל דיפלגו במציאות דנייתי עצים הנקצצי' בט"ו באב ונחזי אם שולט בהם התולעת אם לא ומאי פלוגתא שייך בזה אלא דעיקר הדבר הוא כך להיות כי מהידוע כי ממשפט כל הדברים הטבעיים להוסיף כחן בתגבורת עוז ותעצומות בטרם אפיסתן כי סמוך לאפיסת הטבע מתגבר הטבע למאוד כאשר אנו רואין כי חשכת הלילה יתגבר סמוך לעמוד השחר וגם החולה סמוך להעדרו יתחזק כוחו ויקל מעליו חליו ולזה אמרו שילהי דקייטא קשה מקייטא כי החום מתגבר בו ביותר לאפיסתו ובהיות כן יראה דיום ט"ו באב שבו תשש כוחה של חמה שינו בתחילת היום אלא בחציו או בשתי ידות מהיום ונמצא כי כד אותה שעה שמתחיל להתיש כוחה הנה החמה מתגברת בו ביותר מכל השנה ויפה מאד לקציצה בשתי ידים הראשונות מהיום. ובשליש האחרון מתחיל ההתשה ופסקו מלכרות. וא"כ גם שניהם יתלכדו באותו היום דתחילתו הוא יפה וסופו הוא רע ולכך בלי ספק כל מה שהיו יכולים לקצוץ באותו יום בזמן שהוא יפה וודאי כי היו משתדלים להרבות בו הקציצה ביותר מכל השנה כיון שהוט הזמן המובחר מכל השנה ובו ביום ג"כ פסקו דאנהו הוי בקיעי בשעי וכל רז לא אנס להו ובזה לית בי' שום פלוגתא דהכל מודים דבו ביום היו מרבים לקצוץ בתחילתו שהוא הזמן היותר מובחר מכל השנה ובו ביום ב"כ פסקו בסופו מפני שתשש כוחה של חמה ולא נחלקו אלא בטעם קביעות השמחה דמ"ס שהוא מפני חובת המצוה שהיו מרבים לקצוץ בו ומ"ס מפני שבו פסקו אבל לא דפליגי במציאות כנ"ל. ודוק

)** אולם אמיתת ענין זה הוא להיות כי כל אלו מיני השמחות הי' הכל על השראת השכינה בישראל ששבה לשכון בתוכינו אחרי הפרדה והסתלקה מאתנו ולכך נדמו בענינם לשמחת יוה"כ כי כן כאשר ביוה"כ נתרצה הקב"ה לישראל על חטא העגל אשר מפאת החטא היו נזופים למקום וחדלה השכינה מלשכון בתוכינו ככתוב ומשה יקח את האוהל ונטה לו חוץ למחנה כו' וגם התנצלו את עדיים מעליהם להיות נזופים וביוה"כ נתרצה להם במתן הלוחות השניות ונצטוו על מלאכת המשכן אשר תכליתו הוא להשכין שכינת ד' בקרבינו ככתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ולזאת גדלה השמחה ביום ההוא עד כי קבעוהו שמחה לדורות. ככה לעומת זה כל הנך טעמי דיהבי הנך אמוראי בטעם שמחת ט"ו באב. כמו כן הוא על ששב ד' להשרות שכינתו וכאשר יתבאר. והוא להיות כי כבר קדמו אמרינו. כי התאחדות העם הקדוש הישראלי הנה הוא מעיד על אחדותו ית"ש. ולזאת כל עוד שיתעצמו בגדר האחדות לעומת זה כביכול גם הוא מתאחד בנו. ומשרה שכינתו בקרבינו. ועי"ז ישיגו כל טוב סלה כאשר מבואר באריכות בדברינו לעיל ולזה כ"ז שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה. או כ"ז שלא הותר שבט בנימין לבוא בקהל נמצא כי לא היה ביניהם גדר ההתאחדות בשלימות אחרי כי נמצא ביניהם הפירוד וההתחלקות בצד מה והוא בענין החיתון כי נאסרו להתחתן זב"ז. ולכך בלי ספק כי לא זכו בעת ההיא להשראת השכינה בשלימות. וביום שהותרו לבוא זה בזה או שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. ומאז נשלם בידם גדר ההתאחדות על שלימותו ושוב היו מוכנים ומעותדים שישכון ד' שכינתו בקרבם כמאז ומקדם. ולזה גדלה השמחה ביום ההוא כשמחת יוה"כ ממש. יפן כי הכל הוא מטעם אחד כאמור והיינו טעמייהו דרב יהודה אמר שמואל ודרב יוסף אמר רב נחמן והוא מבואר

ורבב"ח אר"י דאמר יום שכלו בו מתי מדבר כו' גם זה הוא מבואר לפי דברינו לפי שאותו הדור מחטא המרגלים ואילך אשר נגזר עליהם למות במדבר היו כמו כן נזופים למקום ולא השרה שכינתו בקרבם. עד כי גם למרע"ה לא נתייחד הדיבור פא"פ. וכאשר תמו כל הדור ההוא ישב ד' להשרות שכינתו על בניהם אחריהם. והמה דור באי הארץ. עד כי שוב נתייחד הדיבור למרע"ה. פא"פ כבראשונה. כאשר הקדמנו כי גדול' מרע"ה הי' תלוי בגדולת ישראל בהעלותם יעלה גם הוא בגדר נבואתו וברדתם ירד ככתוב לך רד מזה ולזה חזרת הדיבור למרע"ה פנים אל פנים הוא לאות על השראת השכינה בישראל. ולזה שמחו ע"ז כשמח' יוה"כ וקבעוהו שמחה לדורות כי כן כאשר ביוה"כ היתרו מנזיפתם על חטא מעשי העגל כמו כן בט"ו באב היתרו מנזיפתם על חטא המרגלים כאמור

ועולא דאמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדיסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל זה מבואר כי הוא הסתלקות המונע שמנעם מלהתאחד אלה את אלה כאשר הורשו לעלות לרגל ולהתאחד עם אחיהם ופסק מעליהם הכח המכריח שהי' מכריחם ללכת לפני העגלים אשר עשה ירבעם. ומאז שבו להיות מוכנים ומעותדים לגדר השראת השכינה ולזה שמחו ע"ז כשמחת יוה"כ כאמור

ורב מתנא דאמר יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה נמי הוא מהך טעמא יען כי איסור הלנת המת יש בו שני טעמים האחד משום כי קללת אלהים תלוי אשר זה לא שייך רק בישראל לפי פי' רש"י. והשנית משום טומאת הארץ ככתוב ולא תטמא את אדמתך כו' וכמש"כ מהרש"א בח"א במס' סנהדרין (דף מ"ו ע"ב] עיי"ש. וטומאת הארץ היא גורם לשכינה שתסתלק מישראל כמבו' ולכך ביום שניתנו לקבורה שמחו ע"ז כנ"ל

ורבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה מפני שתשש כוחה של חמה והעצים מתליעות יש בו מהרמז על ענין נכבד נמשך למה שאחז"ל במדרש תנחומא הובא בילקוט בפ' בשלח על אותו מקרא כתוב ויצעקו ב"י אל ה' תפסו להם אומנת אבותם באברהם מה הוא אומר בית אל מים והעי מקדם וגו'. ויטע אשל בבאר שבע כו'. ביצחק מהו אומר ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה שנאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה. אשפוך לפניו שיחי. ולפני ה' ישפוך שיחו. ביעקב מהו אומר ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי וכן הוא אומר אל תיראי תולעת יעקב מה תולעת אינה מכה את ארזים אלא בפה כך אין להם לישראל אלא תפילה ובתנחומא עצמו קמפרש עוד מה התולעת שהיא רכה ומכה את הארז שהיא קשה בפה כך ישראל שהם רכים ומכים את האומות בפה ע"כ. הנה למדנו מדבריהם