בית דוד (דרשות) עו

שבדור המסבבים בעזותם את ענין הפירוד וההתחלקות ההוה בין אישי האומה הישראלית כי הן המה הסיבה לכל ריב ומצה ובגאון לבם ירצו תמיד להפרד מעל הכלל ולבנות במה לעצמם בקביעות בתי כנסיות לבדם וכדומה למען יהי' כאנשים הרשימים במעלה בחלוקת הכבוד וכדומה כי בהיותם נאחזים בתוך הכלל המה בטלים בשפלות ערכם נגד אנשי הייחס והמעלה האמיתיים. ולזה ישתדלו בכל עוז להיות נפרדים מעדת בני ישראל למען יהא להם לשם ולתפארת כתואר אנשי היחס והמעלה וזה הוא עצם הסיבה לכל מיני המחלוקת כי מפירוד החיצוניי שהם נפרדים במקום יסתעף מזה הפירוד הפנימיי בנפשותם כאשר אנו רואים כהיום כי רבתה בנו המספחת ואש המחלוקת מתלקחת בקרבינו והקנאה והשנאה גוברת בתוכינו וכל זה הוא נמשך מהפירוד המקומי עד כי גם עיר מצער ואנשים בה מעט עכ"ז לא יתאחדו כולמו להתפלל בבתי כנסיות המיוחדים לתפילה לרבים רק כי כאו"א בונה במה לעצמו לקבוע בית תפילה בצל קורתו להיות כל איש שורר בביתו וכאו"א מתנשא לאמר אני אמלוך ולא ישמע לקול הורים ומורים לא כן עשו אבותינו כאשר סופר במס' סוכה בפ' החליל (נא ב') מאנשי אלכסנדריא של מצרים שהי' בסילקי גדולה ופעמים שהי' נמצא בהם כפלים כיוצאי מצרים ולא היו יושבים מעורבין אלא כספין בפ"ע וזהבים בפ"ע וכשהגיעו לענות אמן היה הסגן מניף בסודרין עיי"ש הרי שהי' העם רב כ"כ עד שלא היו יכולין לשמוע לקול הש"ץ וגם אמן לא היו יכולים לענות רק ע"י הנפת סודרין ובלי ספק כי לא הגיע זמנם לעלות לתורה אף פעם אחת ביובל וגם כי היו בה כמה בעלי אומניות ולא היו יושבים מעורבים רק כי כאו"א הי' מכיר את מקומו ואף על פי כן לא קבעו להם כאו"א בתי כנסיות בפני עצמו. ולזה כל עוד שלא כלו התתקע"ד דורות בלתי אפשר שנזכה לקדושת אור הכתב האשורי להיות חרות שוב שנית על הלוחות כבתחילה ולכשיכלו אז נזכה אל עצמות קדושת התורה בפנימיותה הגנוזה ונעלמה בסוד שער החמישים אשר הוא נתלה בכתיבה האשורית המקודשת החרות על הלוחות ונמצא כי המחשבה הקדומה של הבורא ית"ש במה שהי' סבור ליתן התורה לסוף אלף דור נתקיימה גם כהיום ואין בזה שום שינוי רצון ח"ו. יען כי עיקר אמיתת התורה לא נזכה אלי' זולתי לכשיכלו התתקע"ד דורות אשר המה האלף דור שעלו במחשבה להבראות קודם מ"ת ורק בשביל קיום העולם נתן לנו הקב"ה את חיצוניות התורה אשר הוא כעין לבוש אל פנימיות התורה הגנוזה בסוד שער החמשים ומה שנתגלה סוד שער ההוא בעת נתינת הלוחות הראשונות ע"י המכתב האשורי כאמור. באמת לא הי' זה רק לפי שעה ולא הי' דבר המתקיים יען כי עדיין לא כלו התתקע"ד דורות והמה העזי פנים שבדור ולזאת באמת גם המה גרמו במעשיהם להנטל מהם עטרה זו כי גם עשיית העגל בלי ספק כי הי' נמשך מאתם והתגלות השער ההוא בעת ההיא לא הי' רק כעין עירבון והתחלה להבטיחנו שיתקיים זה בידינו בתמידות לעתיד כאשר גם כל הטובות שהשגנו מאת ה' בגאולת מצרים ונחלת הארץ לא היו ג"כ רק כדי עירבון והתחלה להיות נכון ובטוח לבנו בזה שנשיגם בשלימות איה"ש לעתיד כאשר האריך למעניתו בדרוש הזה הרב בס' אוהל יעקב בפ' בראשית קחנו משם כי מאוד נעמו דבריו בזה. וזהו עצמו כוונת ר' הושעיא באמרו למה נקרא שמו אלף שהוא מסכים מאלף שנאמר דבר צוה לאלף דור ירצה כי האלף במילואו שעולה אלף במספרו. הנה הוא מורה כי קדושת אור התורה בכתיבה האלהית האשורית אשר האלף בתמונתו מורה על אחדותו ית' כאמור. הנה לא יתקיים זה בידינו בתמידית בלי הפסק זולתי כהוראת האלף שמילואו שהוא אחר אלף דור. והיינו לכשיכלו התתקע"ד דורות המסבבים הפירוד בין האישי האומה הישראלית ולכשיכלו אותן התתקע"ד דורות כהוראת האלף במילואו. אז יתגלה לנו אור קדושת האלף בתמונתו להיות שוב שנית חרות על הלוחות להורות על אחדותו ית"ש אשר זהו עצמו סוד שער החמישים כאמור וזהו אומרו למה נקרא שמו אלף וכו' שנאמר דבר צוה לאלף דור. והוא מבואר

והנה בטרם נבוא לביאור המאמר הניצב פתח השער נבאר עוד מאמר חז"ל במס' תענית [ל' ב'] ובמס' ב"ב [קכ"א. א.] אשר זה לשונו אמר רשב"ג לא הי' ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולים כו' וקפריך עלה בשלמא יום הכיפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי הוא. אמר רב יהודא אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זב"ז. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ד' לבנות צלפחד כו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה. רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה. מאי דריש ממנו ולא מבנינו רבב"ח א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי. אלי הי' הדיבור. עולא אמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. שלא יעלו ישראל לרגל. ואמר לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה כו' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה. דתניא ר' אליעזר הגדול אומר מט"ו באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינם יבישים [ופירש"י מלכרות לפי שהן לחין ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת הוא פסול למערכה כדאמרינן במס' מידות] אמר רב מנשיא וקרו לי' יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף [ופירש"י דמוסיף לילות על ימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו.] ודלא מוסיף יסיף וכו' ע"כ. ויש להעיר בזה במה גדלה שמחת היום הזה של ט"ו באב כ"כ. עד כי יהי' נדמה ליוה"כ ולפי כל הטעמים דנתנו שם כל האמוראים בזה לפי הנדמה בקדמות הרעיון לא יספיקו כל אלה להחשיב שמחתו כ"כ לדמותו לשמחת יוה"כ. ובדברי רבה ורב יוסף כמו כן יש להעיר במה היתה השמחה במה שפסקו מלכרות דלפי משמעתו הפשוט יראה דהשמחה היתה במה שפסק מעליהם עול טורח הקציצה. מדהוי קרי לי' יום תבר מגל לאמר שכבר סר מעלינו עול הטורח עד שא"צ עוד לקרדום לחתוך בו. ולכך הוי קרי לי' יום תבר מגל כמשפט האנשים העמוסים בעול על צווארם ולכשיגאלו מזה נאמר בהם על צד המליצה הנה שברתי עולך. וזה בלי ספק כי הוא מתמיה מאוד. כי איך יהי' המצוה עליהם למשא כ"כ. עד כי ישמחו בפריקת עול הטורח מעליהם ויהי' שמחתם בזה גדולה כ"כ מהשיעור עד כי קבעוהו יו"ט לדורות. והרשב"ם במס' ב"ב כתב ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימים מצוה גדולה כזאת ע"כ. והוא ע"ד משאחז"ל מכאן שעושין שמחה לגמרה של מצוה. אמנם גם זה אינו מספיק כי השמחה שעושין לגמרה של מצוה. אינו רק כשנשלמה מלאכת מעשי המצוה בתכלית שלמותה מה שלא יצדק זה בכאן. דהא לא מפני שנשלמה מלאכת המצוה היו פוסקים מלכרות. אפס מפאת הזמן כי אינו מוכשר עוד לזה. ולו היתה החמה זורחת בכחה עוד זמן הרבה לא היו פוסקין מלכרות מפני שאין שיעור לדבר וא"כ מאי השלמת המצוה יש בזה. ועוד דהך דהוי קרו לי' יום תבר מגל אין לו מובן כלל לפ"ד. ובפתיחתא איכה רבתי בפיסקא המתחלת ויהי לאבל כינורי. אמרו שם ר' יעקב בר אחא בשם ר' אסי אמר שבו זמן קציצה יפה לעצים שכל עצים שנקצצים בו אין עושין מאכולת. וכן הוא בירושלמי סוף מס' תענית. ולפי"ז ניחא דעשוהו יו"ט מפני חיבת המצוה שבו הי' זמן קציצה. אך שהוא בהיפוך מתלמודא דידן וא"כ אכתי לתלמודא דידן טעמא בעי לשמחה מה זו עושה ועוד מאי דקמסיים עלה מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף אינו ענין כלל לשלפניו. כי מה קשר ויחס יש לזה להא דלעיל: