בית דוד (דרשות) סד

במקראות אשר ידברו מענין העגל קצת מהם אשר התעוררו עליהם המפרשים. ועוד נוסיף עליהם דברים רבים כהמה. כיד ה' הטובה עלינו וזה יצא ראשונה. על סדר המקראות

א במדרש [שמות פ' מ"ה] אר"ש בשם ריב"ל סרו מהר מן הדרך אשר צויתים משל למלך שנתן למטרונה שני מרגליות בעצמו. ושלח לה שמונה ע"י שלית עד שהיתה משחקת עם אוהבי'. איבדה אותן המרגליות שנתן לה המלך בעצמי. וטרדה המלך מפלטין שלו אמר לו שושבינה. כלום אתה מיצא נאה הימנה אמר המלך אי שמים שני מרגליות נתתי לה מידי לידה ושלחתי לה על ידך שמונה. לא הי' לאבד את שלך. א' או ב' או ג'. או אפילו כולם אלא כך היתה בוסרת עלי שאותן שני מרגליות שנתתי לה מיד ליד. איבדה אותן. הוא שהקב"ה אומר לירמי' [ירמי' ב'] כי שתים רעות עשו עמי כו' ומהו שתים רעות. אנכי ולא יהי' לך. הוי סרו מהר מן הדרך אשר צויתים כי'. ויש להשים לב. מה הוא ענין השתי רעות אל שתי הדברות. כי לפי פשוטי המקראות לא קרב זה אל זה

ב עוד יש להתעורר שמה בגופי המקראות. באומרו ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. כי ראשונה קראם אלהים ואחר אמר והמה לא אלהים. ואם הי' הכוונה כי אין במו תועלת הי' לו לבאר כי המה עץ ואבן מעשי ידי אדם או זולתו מהפחיתות ויותר צודק הי' אומרו לא ה'. כי תואר אלהים יפול על כל צבא השמים. ופעמים רבות עצמו מספר. יכנס הכתוב בשם אלהים. וגם הדיינים מבני אדם ותוארו בתואר אלהים. ככתוב אלהים לא תקלל. עד האלהים יבא דבר שניהם. ורבים דומיהן. וכבר ביארו המפרשים. כי הוא תואר משותף לשום שם שררה ואדנות

ג גם יש להשים לב. כי מלת כבודו. הוא תואר לעם. לפי מרוצת המבטא. ולפי פשט המכוון כבודי הי' לי לאמר. והנה רש"י בביאורו פה לא העיר מאומה. אפס בשירי תהלים בדבר הכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. שם העיר רש"י. כי הוא על דרך כינוי

ד עוד יש להבין. מהו הכוונה באמרו שומו שמים על זה וכו' ולמה עלה צעקתו השמימה לגזור עליהם שממה וחרבה. ואם על כי נקראת מפי ישעי' ומשה זה קרא לשמים ממעל. ולא קרא לארץ מתחת כי גם שניהם נתייחדו בעדות זה ככתוב שמעו שמים והאזיני ארץ

ה עוד זאת יש להתעורר מדוע שינה אמריו באמרו אותי עזבו מקור מים חיים. לחצוב להם בארות נשברות כי היא משפט בלתי מתהפך בנושא אחד כי פתח במקור וסיים בבור. ויותר הי' צודק אומרו. לחצוב להם מקור משחת. או מעיין נרפש. אי כי יאמר ראשונה. אותי עזבו באר מים חיים. כי אז הי' משפט מתהפך בשוה

ואו יש לספק ספק עצום בפרשת עגל הכתובה בתורה מה היתה עצת אהרן קדוש ישראל להכשל באלה להתגולל על ידו עלילות ברשע. וחטא עצום ומופלא כזה וכבר התעוררו ע"ז כל המפרשים איש איש לפי דרכו

ז גם יש להתבונן בדברי תשובתו אל משה רבינו ע"ה בהקשתו לשאול את פיו. מה עשה לך העם הזה כו' והנה הוא ספר את הדברים כדמותן וכצלמן לא נודע במה סרה מעליו התלונה העצומה בדבריו אלה אשר אינם רק רצוי חמרים וספורי דברים למביט בהן בראשית ההשקפה

ח עוד ראוי להשים לב בתפלות משה רבינו ע"ה באמרו למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת כו' כי מליצת למה תורה על התמי' וההפלא והנה פה הוא דבר זר למאוד. מדוע יתפלא על חרון אפו יתברך ולמה לא אחרי עשותם המזימתה הרבה. אשר היא היא הגדולה והעצומה שבעונות ועל מה יכון חרון אף יותר אם לא בלה

ט גם סופי דבריו וכלות אמריו. אשר הוצאת מארץ מצרים המה נפלאים מאוד. כי היא היא עצמת הסיבה המגדלת עוונם אחרי כי הוציאם מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. אשר המה ראו גבורת ה' ונפלאותיו במצולה ואחר כל זה הנה מרו את פי ה' ועצבו את רוחו וכדאי בזיון וקצף. וכבר התעורר ע"ז במדרש

יוד יש להתפלא באמרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות יראה כי עד הנה לא האמין בדברי ה' ית' באמור אליו לך רד כי שחת עמך עשו להם מסכה ואם אמנם כי יותר יתפעל אנוש ממראה עיניו אשר יראה מאת אשר לשמע אוזן ישמע. עם כל זה. הנה כדאי דבר ה' אל משה להתחקות בלבו. ולהתרשם אצלו ברושם נשגב וחזק כהתרשמות הנפעל על ידי חוש הראות הגשמיי ליתר העם

יא יש לספק ולהתעורר על דבר הכתוב וירא משה את העם כי פרוע הוא. כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם הנה הוא מאמר סתום וחתום נעלם הכוונה. כי לא יתקשרו דבריו אלה את אלה

יב ראוי להעיר מדוע בראשונה שם משה פניו כחלמיש לבקש עליהם רחמים בטענות מתחלפות. למה ד' יחרה. למה יאמרו מצרים. זכור לעבדיך. עד כי גזר אומר שוב מחרון אפך. ואחר כל זה בשובו שנית אל ההר הנה קרא בפיו לאמר. אנא חטא העם הזה כו' ויעש כו' ועתה אם תשא חטאתם ואם אין כו'. ולא זכר את כל הדברים אשר שם ראשית לו וישכחם רק כי פנה אל צדדים אחרים להתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו

אלה הן

ראשי הספיקות אשר ראיתי לבארם. ויותר מהמה. יתבארו ו ויותרו אי"ה לפי הנחתינו. אך אמנם לא ביארתי די באר את כולם. כי רבים המה והמשכיל יבין

אמנם טרם נבוא אל היתר הספיקות. נעיר הערה אחת קטנה. להיות כי מהידוע. היות הדברים. כל עוד היותם שלימי הצורה. לעומת זה הן חלושי החומר. הלא תראה כי הדומם. לפחיתות ערכו מאת כל הנמצאים הנה הוא חזק החומר מכולם אשר לזאת היתה תלונת איוב לאמר אם כח אבנים כוחי אם בשרי נחוש והוא מבואר. כי גדר הדומם. יען כי צורתו אינה רק הכח המעמיד התמזגות ארבעת היסודות אשר הורכב מהמה ומקשרם ומקיימם על תוארם ותמונתם לעומת זה גם חומרייתו הוא החזק שבחומריים אולם גדר הצומח. יען כי נוסף על כח המעמיד והמקשר עוד נמצא בו כח הצמיחה לעומת זה גם חומרייתו הוא חלש מגדר האבנים אבני מחצב ודומיהן. ומעותדין אל ההפסד והכליון יותר מהם אמנם גדר החי להיות כי נוסף ע"ז כי הי' לנפש חי'. הנה חומרו דל מאד בערך חומרי הדומם והצומח אך האדם הלזה להיות כי צורתו יותר נעלה ונשגב מאת כל. הנה חומרו הוא חלש ההרכבה. ניתר הקשורים רפה המזג. בחייו ובמותו. כי לא יצלח למרוצת הדרכים כמרוצת הצבי ועופר האילים גם לא משא סבל. כאשר ישא ויסבול הסוס והחמור. גם בהעדרו. הנה הוא מטמא יותר מגופי הבעלי חיים ולזאת הנה המין האנושי מפאת חומרו. הוא פחת הערך. **(הגה"ה הנה זאת חקרנוה כן היא. וכבר התעורר על זה הרב בעקידה. ובאר על דרך זה משל הגפן הנאמר ביחזקאל [י"ד.] וגם אנחנו הוספנו על זה קצת לפי קט שכלנו. בדרוש הלומד מחבירו בביאור מקראי קהלת שים עינך עליו:)** ומך הברי' מאת כל היצורים הטבעיים אפס מפאת צורתו הגבוה עליהם ונכבדת מהם ימשול בהם. והנה כל זה הוא. בקרב העם הישראלי אשר רוח ה' הופיע עליהם ממרום תוך גווייתם ואדמתם. ונשמתם אצולה משמי מעל וממקום קדוש תהלך. כי אז מה שיחסר לו מחולשת מזגו ורפיון הרכבתו. ישלים לעומת זה בעילוי. ודקות צורתו כי רב הוא כדבר האמור. אולם יתר העמים הקדמונים אשר לא נגה עליהם אור האלהיי וכל פרי תואר צורתם אינה רק. המחוייבת מפאת הרכבת