בית דוד (דרשות) סא

בתוכייתינו כמבואר בכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם. הנה כי מפעולתם היא הזכירה וגם העשי'. אולם לעתיד לא נצטרך לא לאות זכירה ולא לזירוז עשי'. אפס כי נקיים כל המצות מפאת קדושתם ורוחנייתם ודביקותם בעצמותו יתעלה ואז תהי' גם מצות ציצית כאחד מהם. והיא היא תכלית העבודה המבוקשת מאיתנו. אשר בלתי אפשר להגיע אל זה אם לא ע"י עבודתינו כעת. כאמור

ומעתה הסכת אזניך ושמע ביאור התכת הכתובי' בהיתר כל הספקות כולמו. כי ראשונה אמר ועשו להם ציצית כו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והכוונה כי מצוה זו היא לאות זכרון לכל המצות הן במעשה והן במחשבה. כי הציצית בעצמותן בחוטיהן וקשריהם. וחוליותיהם. וכפליהם עולים לתרי"ג כמבואר בטור ובש"ע. והמה כלליות המצות המעשיות. אמנם צבע התכלת אשר בה הוא לאות זכרון על שלימות המחשבה אשר בה כמאמר חז"ל [מנחות מ"ג ב'] מפני מה נשתנה תכלת מכל הצבעים שבעולם מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. הנה כי צבע התכלת מורה. על ההתקשרות בעצמותו ית' ע"י מעשי המצות אשר הוא נמשך מפאת הכוונה וטוהר המחשבה בעשייתן. וכפי אשר קדמו אמרינו. ולזה אמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת יען כי המחשבה היא העולה למעלה ראש וכפי אשר הקדמנו. ואמר עוד וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם. והכוונה על ערך עשייתן בזמן הזה. אשר השכחה והעצלות שולטים בנו ולזאת נצטרך לאות זכרון ולכך הפסיק במאמר את כל מצות ד' בין זכירתן לעשייתן. להיות כי כל עוד ששולט בנו כח העצלה הנה אף אם יזכור עכ"ז לא ימהר לעשות מפאת העצלה אשר תפיל תרדמה להמנע מעשייתן. עד כי צריך להתגברות יתירה וכמאמר התנא וגבור כארי כו'. ולזה אמר את כל מצות ד' ולא אמר מצותי לנוכח יען כי רחקנו מעל ד' בענין קיומם. כי הקב"ה מקיים אותן מפאת עצמותן [כי גם הקב"ה מקיים כל המצות כמבואר בגמרא ובמדרשי חז"ל] והתאחדותן בו ית'. ואנחנו מקיימין ועושין אותם מפאת היותן לנו לכלי קרב וזיין ממורט נגד היצר כאמור. ומצורף לזה כי מפאת העצלות והשכחה בלתי אפשר לקיים אותם בשלימות ובטוב הכוונה. כחפץ ד' ורצונו בעשייתן. ולז"א את כל מצות ד' לאמר כי רק בדבר הזה נדמינו לו כביכול כי גם אנחנו עושים מצות ד'. ולהיות כי הקדמנו שאין זה תכלית המבוקש מעבודתנו רק כי זהו הכנה אשר עי"ז נעלה ונגיע לעתיד אי"ה לתכלית העבודה המבוקשת לקיים את המצות מפאת עצמותן והתאחדותן בד' ית"ש בהסיר ממנו כת השכחה והעצלות. לזה אמר הגם כי כעת אתם נצרכים לאות זכרון. אשר זה מבואר כי אינו תכלית השלימות אולם אמיתת הכוונה הוא למען עי"ז תזכרו ועשיתם את כל מצותי לעתיד אי"ה מפאת עצמותם וקדושתם. ולזה סיים אמריו והייתם קדושים לאלוקיכם. ולזה באו כאן העשי' והזכירה תכופים זל"ז כי בהבטל כח העצלה הנה הזכירה והעשי' יהיו תכופין זל"ז מבלי מונע ומעכב. ומעתה יבא על נכון אמרו כאן את כל מצותי לנוכח יען כי לעתיד גם אנחנו נעשה מעשי המצות מפאת עצמותן והתאחדותן בד' ית"ש כמונו כמוהו כביכול. ולזה אמרו חז"ל [ב"ב ע"ה ב'] עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה. עתידים צדיקים שיאמרו לפניה' קדוש. כי ע"י מעשי המצות בערך זה יזכו לכל אלה והבן. ועל אלה שני המיני העבודות שבזמן הזה ושלעתיד סיים אמריו אני ד' אלקי' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים אני ד' אלוקיכם. כי לעומת העבודה שבזמן הזה שהיא ע"י מלחמת היצר הנה מהצריך לנצחו בטענות כי אנו חייבים בעבודתו מפאת כי הוא הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. ולעומת העבודה שלעתיד שתהי' מפאת עצמותן ודבקותן בד' אמר אני ד' אלקיכם סתם מבלי שום צירוף דברים והבן בדברים האלו כי נפלאים הם מאוד בפירוש הכתובים והיראתן: המורם מדברינו אלה. היות כי מעשי המצות אשר אנו עושים בזמן הזה המה בבחינת כלי קרב. ולזאת גם יופי התואר הנמשך מהן הוא בדמיון האיש המתעטר בעדי עדיים. אשר היופי הנמשך מהן להמתעטר אינם יופי בעצם. רק מבחוץ והדרו תואר פניו. וככה לעומת זה גם מעשי המצות בזמן הזה הגם כי תכשיטין המה עכ"ז המה בבחינת התכשיטין המייפים פניו מבחוץ [כי גם כלי מלחמה נקראו תכשיטין כמאמרם ז"ל במס' שבת לא יצא האיש בסייף כו' ר"א אומר יצא מפני שתכשיטין המה לי. וכמו שתכשיטין הכלי הזיין יבטלו לעתיד כמבואר שם במתניתין. כמו כן גם המצות לא יהיו עוד בבחינת כלי קרב רק כי יהיו נעשים מפאת עצמותן כאמור] אולם לעתיד כאשר יתום חלאת זוהמתנו ונשוב לעשות מעשי המצות מפאת עצמותן קדושתם ורוחניתם והתדבקם בעצמותו ית' אזי יהי' יופי התואר הנמשך מהם יופי עצמיי. וזהו הנרצה להם לחז"ל באותו מאמר אשר זכרנו שדרשו כי מראך נאוה באנא ה' הושיעה נא והצליחה נא. כי לפי מה שביארנו כי הוא מוסב על לעתיד בגמר התיקון. ואז יהי' יופי המראה בעצם. כאמור. ומעתה יבוא על נכון מה שאמר בתחילה ומראיך בלשון רבים. ולבסוף אמר ומראך בלשון יחיד. יען כי כל עוד שאין מעשי המצות מתעצמים ומתאחדים בנו בתוכייתנו. רק כי יהיו בבחינת נזר ועטרה מושמת על ראשינו מבחוץ לזאת יתואר בלשון רבים לבעבור כי רבים המה למיניהם. אילם לעתיד אי"ה כאשר יתעצמו בנו בתוכייתנו בבחי' ועטרותיהם בראשיהם. אז ישיבו להיות לאחדים ע"י קשר הבנין הגופני מהאדם העושם וע"ד מה שאמר בזוה"ק קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא זהו הנלע"ד בכוונת מאמר הילקוט המפליא עין רואיו בראשית ההשקפה והוא נכון

ובאלה נבואה לבאר המאמר הנצב פתח השער ובטרם נבוא אל ביאורו. נאמר כי ההבדל בין מליצת אנה למליצת מתי הוא נגלה ומבואר. כי אנה הוא במקום כענין שנאמר אנה הלך דודך אנה פנה. אנה אני בא. אמנם מליצת מתי הוא בזמן ככתוב מתי אבא ואראה פני אלקים. עד מתי יהי' מהלכך ומתי תשיב ואתנה לו זמן [נחמי' ב'] והדמיון בזה להיות כי מדרך המלך וכל שר גדול. להיות בניו וצאצאיו הקטנים אמונים בבית מיוחד. הרחק מאוד אף מבוא אל חצר המלך הפנימית למען לא ילכלכו ולא יטנפו את החצר כמשפט הילדים. וכאשר יקרה לפעמים כי יאהב המלך את אחד מבניו. כי בן יקיר הוא לו ילד שעשועים. וירשיהו להכנס לחצר. למען יתענג בראייתו. והילד היה כאשר הורשה בזה. הנה יתקרב עצמו יותר וייתר אל האכסדרה והפרוזדור. ועכ"ז לא יקפיד המלך לרוב אהבתו אותו. אולם כאשר ירצה להכנס לטרקלין אל היכל המלך פנימה. הנה אז יגער המלך במשרתיו עושי רצונו. ואמר עד אנה תניחיהו ללכת החפץ לכם שיטנף את היכלי וכסאי. ואז יהי' גערתו בגדר עד אנה. יען כי המכוון לו עד אנה מהמקום תניחוהו להתקרב ולטנף כמשפטו. אולם האיש אשר הוא אסיר בכבלי ברזל על ידיו ועל רגליו. באופן כי לא יוכל לזוז ממקומו אף פסיעה אחת. והוא מושלך אחורי כותל חצר המלך וזועק מרה. והנה כאשר יקוץ המלך משמוע לקול זעקתו. ויגער בעבדיו שישאוהו משם למען לא ישמע קולו. הנה מהמבואר כי אז לא יהי' מליצת גערתו במאמר עד אנה. כי מה גבול ומה מקום יש לו לזה. אחרי כי לא יוכל לזוז ממקומו אפס כי בזה תפול מליצת הגערה. במאמר עד מתי. ירצה עד מתי מהזמן יהי' מונח פה. הלא כבר צללו אזני לקול זעקתו. כן העם הזה וכן הגוי הזה. כי כל עוד היותם קשורים ומתאחדים בד'. עד אשר לא ירתק חבל הכסף והיא התקשרות נפשם ברוחם ורוחם בנשמתם. ונשמתם בעליונתה אל המקום אשר חוצבה משם בעוד מדריגות ושליבות הסולם על תילם ומכונס. יען כי עודנו לא הגיעו העונות אל השיעור הזה להיות' ניתקים מהתקשרות' בד' ולידון בכרת. הנה כל עוד שיוסיפו פשע על פשע ויוסיפו להשפיל