בית דוד (דרשות) נט

או רוה"ק. איש איש לפי ערכו ומדרגתו. ולפי עומק עבודתו בטוב כוונתו. כי הנה המעשה הטוב בזולת המחשבה. ע"ז אמרו בזוה"ק כל פיקודא דלא הוי בדחילו ורחימו לא סלקא לעילא הנה עינינו הרואות כי לא יוכל להשיג קרבת אלקים בזולת טהרת המחשבה. וטוב הכוונה

אולם מפאת עשיית המצוה בכליו החומריים. יזכה לזכך גופו ואיבריו. גידיו. יצוריו. ועורקיו עד כי יהי' כעצם השמים לטוהר. קלסתר פניו יאיר ע"י נוגה זיו זוהר הצלם האלקיי הנאצל ע"י מעשיו. וע"ד מה שאמרו חז"ל וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך ואמר ר' אלעזר אלו תפילין שבראש. והוא כי ע"י זיו זוהר פניו בהארת הצלם האלקיי הנמשך עליו ממעשי מצות הנחת תפילין. יפחדו ויראו ממנו כל הגוים. דאע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי ובמדרש חזית על אותו מקרא כתוב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה. אמרו שם רי"ה פתר קרא במלכיות יונתי בחגוי הסלע שחבויין בסתרן של מלכיות הראיני את מראיך זה מעשה הטוב [כן הוא עיקר הגי' וכמו שכ' הרב בעל מ"כ. ובמדרשים שלפנינו הגי' מהופכת ומשובשת] השמיעני את קולך זה התלמוד. וכבר נימנו פעם אחת בבית עליית עריס בלוד ואמרו מי גדול התלמוד או המעשה ר' טרפון אמר גדול הוא המעשה רבי עקיבא אומר גדול הוא התלמוד. נמנו וגמר גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה כי קולך ערב זה התלמוד. ומראך נאוה זה מעשה הטוב. הנה למדנו מדבריהם כי זיכוך המראה הנה הוא מסתעף ונמשך ממעשה הטוב. אולם בכדי לעמוד על עומק כוונתם מבלי האריך בספיקות. כי המה נגלים ונראים לכל משכיל נאמר. כי תוכן כוונת הכתוב הוא להיות כי הבא לשאול מאת פני המלך. או לקדם פניו בשיר ותודה. הנה אם הדלת פתוחה לפניו. והוא גם הוא מלובש בבגדי יקר ותפארת ופניו רוחץ במי בורית קמוניא ואשלג עד כי הוא ראוי לעמוד בהיכלי מלך. כי אזי יבוא ויעמוד על הפתח. ואחרי כן ישמיע קולו בבקשתו. או בשירו וזמרו. ואז יהי' הסדר נכון כי מתחילה יראה המלך את פניו בעמדו על הפתח ואחרי כן ישמע קולו בבואו לשאול או לשיר. אולם אם מכבר גורש מבית המלך והדלת סגר אחריו. או כי הוא מלובש בגדים צואים. ופניו לא שוטף במים. עד כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש כזה. או כי סגר בעדו הדלת מבוא. הנה אז מההכרח לו להשמיע קולו בבקשתו. או להיטיב נגן מבחוץ אחרי הדלת והמזוזה אולי לקול בקשתו. או למיטב שירו. יכמרו ניחומיו עליו ופתח לו את הפתח לבוא ולעמוד לפני המלך. ולדבר את דבריו ואז יתהפך הסדר כי מתחילה ישמע קולו בטרם יראה את פניו. אמנם הדבר מבואר. כי לא זהו גדר המעלה יען כי נשתנו עליו סדרי בראשית צלמות ולא סדרים וזהו כוונת הכתוב. כי ראשונה אמר יונתי בחגוי הסלע [והוא כינוי למחיצה של ברזל המבדלת בינינו לבין אלקינו] בסתר המדרגה [והוא כינוי להסתרת הפנים הנמשך מפאת השחת תוארם] ולזה מבקש מאיתם כי בבואם לשאול מאתו או לקדם פניו בשיר ותודה שיאחזו הסדר הנכון. וע"ז אמר הראיני את מראיך ואח"כ השמיעני את קולך כי קולך ערב בשעה שמראך נאוה. והכוונה שיעשו תשובה מאהבה אשר מפעולתה הוא להסיר המחיצה המבדלת וגם לזכך התואר. ואז יוכלו להתראות לפניו בטרם ישמע קולם כאשר הוא הסדר הנכון. והוא מבואר ונכון בכוונת הכתוב. אולם הוקשה להם לבעלי המדרש א מדוע בראשונה הקדים המראה להקול באמרו הראיני את מראיך ואח"ז השמיעני את קולך. ואח"כ החליף השיטה להקדים הקול להמראה באמרו קולך ערב. ואח"ז ומראך נאוה. ואם כי נתיישב קצת לפי דברינו עכ"ז לא הונח להם בזה. לבעבור כי גם אם הי' נכתב בהיפך כי מראך נאוה וקולך ערב הי' ג"כ מתפרש בטוב על זאת הכוונה עצמה. כי כאשר יהי' מראך נאוה אז יהי' קולך מרב. ב ועוד מדוע במראה נקיט לשון רבים באומרו את מראיך ולא אמר מראך המורה על לשון יחיד. ואילו בקול נקט לשין יחיד באמרו את קולך ולא אמר קוליך. ג מדוע בסיפי' דקרא נקט גם המראה בלשון יחיד באמרו ומראך נאוה ועזב לשון רבים הנאמר ראשית לו. וליישב כל אלה דרשו כי המראה הוא כינוי על קיום המצות ויען כי מעשה המצות רבים הם למיניהם. לזאת כתוב בהם לשון רבים והוא מכוון למש"כ כי ע"י קיום המצות במעשה בפועל יאירו ויזהירו זוהר פניו בהארת הצלם אלוקיי הנאצל עליו מפאת קיומם. וקולך הוא מוסב על ההגיון התוריי. ולכך נאמר בלשון יחיד יען כי התורה היא מקור האחדות ומשרשו כמאמרם ז"ל קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. אמנם כי גם כי זה הוא הסדר הנכון להיות שלם תחילה במעשי המצות כי אז יהי' קולו בתורה ערב מאוד לפני ד' עכ"ז כאשר ירצה להתנהג עצמו כ להשלים עצמו תחילה במעשי המצות. ואח"ז יעסוק בתורה. הנה לא זה ולא זה יהי' בידו. כי בזולת עסק התורה לא יתכן לו גם קיום המצות. כי התלמוד הוא הוא המביאו לידי מעשה ובזולתו הוא נימנע כאמרם בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ובזולת התבלין לא יניחנו יצרו לקיים המצות בשלימות. וישאר קרח מכאן ומכאן. לזאת בסיפי' דהך קרא נקט לה בהיפך. לאמר. הגם כי המכוון האמיתי ממנו הוא שישלים עצמו במצות ואז יהי' קול תורתו ערב מאוד. עכ"ז הדרך הנכון בהגעתו הוא שיעסוק בתורה תחילה כי התלמוד יביאנו לידי מעשה. ומצורף לזה כי לא עם הארץ חסיד. כי אינו יודע מה לעשות טוב. וזהו כוונת המדרש בהביאו הך פלוגתא דר"ט ור"ע עד כי נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה ואח"ז חזר לפרש סיפי' דקרא. כי קולך ערב זה התלמוד ומראך נאוה זה המעשה הטוב. כי זה מיישב מאי דשני קרא מרישא לסיפי'. ומצורף לזה כי ע"י הגיון התורה ישובו גם המצות להיות אחדים. יען כי אף כי המה נפרדים ורבים המה למיניהם. עכ"ז ע"י קדושת התורה אשר היא תכלית האחדות האמיתי יתאחדו גם המה כי מקור שרשם ונביעתם הוא בתורה ולזאת אחז לשון יחיד גם במראה המסתעף מפאת מעשי המצות. וזה נכון ומבואר בדבריהם וכוונתם

ובילקוט הראיני את מראיך בלולב וד' מינים השמיעני את קולך בהלל. כי קולך ערב בשעה שאתם אומרים הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו ומראך נאוה באנא ד' הושיעה נא. ובאנא ד' הצליחה נא. והנה ראשית דבריהם סובב ג"כ על קוטב זה ליישב הנך ספיקות אשר נסתפקנו בכתוב. ולזה אמרו כי הוא מוסב על סדר הכתובים בהלל. ויען כי לקיחת הד' מינים המה קודמים לאמירת ההלל. לזה אמר הראיני את מראיך בלקיחת הד' מינים ואח"כ השמיעני את קולך בהלל והכל הולך לכוונה אחת. כי ע"י מעשה המצות דארבעת המינים ישיגו זיו זוהר הפנים. וכפי אשר הקדמנו ולזאת אחז בלשון רבים ואמר עוד השמיעני את קולך בהלל. הכל ג"כ על הכוונה הנזכרת שיוקדם להם התראת פניהם נוכח האדון פני ד' להשמעת קולם. אמנם סוף דבריהם שאמרו כי קולך ערב בהודו לד' כי לעולם חסדו. ומראך נאוה באנא ד' המה מפליאי' ומתמיהים על אוזן שומעת. מה רצו בזה. ומדוע יתוארו בטוב המראה באמירתם אנא ובקול ערב באמרם הודו

ואשר יראה לפי קט שכלי ודעתי הנמוכה הוא כי הנה אמרם כי קולך ערב בהודו הוא מוסב על מאמרם בילקוט תהלים כי לעולם חסדו זה התורה שנתן להם ישראל שנקרא חסד שנאמר ותורת חסד על לשונה כו'. משל למה"ד לבעה"ב שהי' מלוה לכל בני עירו והיו בני עירו אומרים זכור אותו בעה"ב לטוב שהוא נותן לנו כל צרכינו בימות הגשמים. אלא שהוא נוטל ממנו ג' סלעים ריבית בימות החמה. בא אחד ואמר אני נותן בסלע הניחו את הראשון. ומודים לשני בא אחד ואמר אני נותן חנם לא לזה נאה להודות שהוא נותן חנם. הוי טוב להודות לד' כי לעולם חסדו וא"כ יהי' שפה אחת ודברים אחדים דברי המדרש עם דברי הילקוט. אולם סיום דבריהם שאמרו ומראך