בית דוד (דרשות) נז

מחסד הבורא ית"ש ומחמלתו עלינו לבל נאבד ח"י בעונינו. לזאת פעל עמנו כאלה לבלתי תת את כח צחנת העונות והפשעים לעלות למעלה ולהסתבך בכל חלקי נפשותינו כי לולא רוב רחמיו וחסדיו. היו גם העונות מתפשטים ועולים בשיעור השוה עם הזכיות כזה כן זה כי את זה לעומת זה עשה האלקים

ובאלה נבואה לביאור מחלקותן דר' אלעזר וריב"ח במס' ר"ה. דר' אלעזר דאמר כובש. הכוונה לו בזה. שהוא כובש על העונות. ואינו מניחן להתפשט ולעלות למעלה ולהסתבך בכל חלקי נפשו רוחי ונשמתו ומאליו נמשך מזה כי יתגבר עליו כח הזכיות למושכן למעלה לרוב אחיזתן בו והתעצמותן בכל חלקי נפשו רו"נ כאמור. ומעתה יתפרש לישנא דכובש כמשמעו שהוא כעין הכובש ירקות המוזכר בדברי רז"ל אשר הכוונה בו שאינו מניחן להציף למעלה על פני המים רק כי יהיו כבושים מלמטה תחת המים. ואתי נמי שפיר הא דכתיב בקרא. יכבוש עונותינו כי לפי המדובר הנה הוא באמת מוסב על העונות ועכ"ז הוא קולע אל מטרת המכוון ולא יחטא. וריב"ח דאמר נושא. הכוונה לו. שהוא משים ידו תחת העונות ומגביהן ואז בלי ספק כי ינשאו גם הזכיות לעומתן ויתגברו עליהן למשוך אליהם את נפש האדם למעלה כאמור

וזהו עצמו מחלוקתן דרב יהודה ורבה במס' ערכין דר"י דאמר אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהוא תהום רבה. כוונתו מבוארת דה"ק אלמלא שאתה מגביה הזכיות [שמהם נמשכו הצדקות וכהא דפרש"י במשפטיך] שיהיו עולין למעלה ראש. עד כי ירומו ויגבהו כהררי אל. מי יוכל לעמוד לפני משפטיך [והמה העונות שמהם נמשכו המשפטים] שהיו מכבידי' ומורידין את נפש האדם עד תהום רבה. אילו הי' פועלים כפי כחם. מבלי מונע ומעכב. והיינו ע"כ דס"ל כריב"ח דאמר נושא דבמה שמגבי' העונות מאיליהן נמשך שירומו הזכיות. עד היותם כהררי אל. כאמור ורבה דס"ל דאמר צדקתך כהררי מפני שמשפטיך תהום רבה הכוונה לו בזה דלכך יש להם כח להזכיות [שמהם נמשכו הצדקות] להגביה עוף עד היותם כהררי אל. הוא מפני שאתה כובש על העונות [שמהם נמשכו המשפטים] שישארו במקומם למטה בתהום רבה לבלתי יעלו במעלות להיות להם אחיזה והסתבכות בכל חלקי הנפשות רו"נ. רק בקצה מהנפש. ולזאת יתגברו עליהן הזכיות לרוב אחיזתן והתעצמותן בכל חלקי נפשו רו"נ. כאמור. וא"כ ע"כ דס"ל כר"א דאמר כובש. והיינו דקמסיים עלה רבה כר"א. ור"י כריב"ח והבן בדברים אלו כי נכונים המה מאוד בפירושא דשמעתין

המורם מדברינו אלה. היות כי כל מעשי בני האדם אשר יעשו. הנה הם פועלים פעולות בנפשותם. להעלותן או להשפילן. כי ע"י המעשה הטוב תתעלה הנפש לשוב אל מקורה להיות לה מהלכים בין העומדים כאחד מצבא המרום במרום. וכן בהפכו ח"ו. כי ע"י המעשה הרע. הנה תושפל לארץ כבודה להורידן לתחתיות. אל מקום מדור משכן הטומאות עד כי נעשית להן לסולם דרך עליו. עד מקום ומשכן הקדושים הרוחניים. ולהשריץ שם צחנתם. אשר זאת היא עצמת המחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו תכלית הקלקול והפגם אשר אנו פוגמין בעולמות העליונים במעשינו ח"ו

אמנם ענין זה הפגם ומהותו יפרד והי' לשתי ראשים הראש האחד יפנה למעלה אשר ממנו יתהווה זאת המחיצה המפסקת כאמור. והראש השני יפנה למטה עמק עכור לעכור את צורת תואר פניו ולהסיר ממני זיו זוהר הצלם אלקי. עד כי יהי' משחת מאיש תוארו והי' זה. לבעבור כי הן האדם הלזה מורכב מחומר וצורה. כאשר הזכרנו למעלה בדברינו. ולזאת כל מעשיו נחלקים לשתי פנים. כי בכל אחת מהנה נמצא המחשבה והמעשה. כי המחשבה נמשכת מיקרת צורתו. והמעשה מחומרייתו. ויתחייב מזה. כי גם הפעולות הנמשכים מהם יהיו נחלקים ג"כ לשתי אלה הפנים. כי לא ידמה ולא ישווה פעולת המחשבה נמשכת מיקרת צורתו אל הפעולה המעשיית הנמשכת מחומרייתו. ולזאת מפעולת המחשבה אשר יחשוב בזדון לבו למרוד בה' ולעבור על מצותיו נעשית המחיצה של ברזל המבדלת בינינו יבין אלקינו. כי המחשבה היא העולה למעלה ראש. יען כי היא נמשכת מיקרת צורתו. אשר היא עצמת נפשו רוחו ונשמתו. ופעולת המעשה. אשר היא נעשית ע"י האברים החומריי' אין לה כח כ"כ לעלות למעלה ראש. אפס כי הפעולה ההיא תפעול בחומרייתו להסיר ממנו נוגה זיו זוהר הצלם האלקיי ולהיות משחת מאיש תוארו. עד כי יהי' ממש בדמיון המלוכלך בקיא צואה על פני כל תואר פניו וכל גופו מכל רגליו פד קדקדו אין בו מתום. פצע וחבורה ומכה טרי' אשר מהנמנע להביט אל מראהו. סורו טמא קראו למו. וממוצא דבר זה נשכילה לדעת. האף כי המחשבה השוללות אשר עודנה לא באתה לידי מעשה אין הקב"ה מצרפה למעשה. חוץ ממחשבת ע"ז כמאמר חז"ל. עכ"ז בהצטרף עם המעשה בפועל. הנה לא זו בלבד שיקבל ענשו גם על המחשבה כי אף גם זאת שיתרבה ענשו על המחשבה יותר מעל המעשה. יען כי הפגם הנעשה מהמחשבה. הוא העולה למעלה יותר מהפגם הנמשך מהמעשה. לבעבור כי ע"י נעשית המחיצה של ברזל. כאמור. ואפשר להמליץ זה במאמר חז"ל באמרם הרהורי עבירה קשים מעבירה. והוא מבואר

וזהו דבר הכתוב [תהלים ל"ב] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. ועוד לו כמו כן [בתהילים פ"ה] נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. אשר ההרגש בכתובים אלו הוא מבואר כי מדוע תיאר לסליחת העון והפשע בתואר נשוא. באמרו נשוי פשע. נשאת עון עמך. ולסליחת החטא בתואר כיסוי. אמנם יובן לפי דברינו להיות כי המחיצה של ברזל הנמשכת מפאת המעשה אשר יעשה בזדון המתוארת בתואר עון ופשע. ענינה הוא כעין מחיצה של מוץ תבן וקש. העומדת בפני המדורה ולהבות אש. וחוצצת בינינו ובין המדורה. לבלתי נוכל להנות מאורה. ולהתחמם מגחלתה. אשר מהמבואר בזה הוא כי כל עוד שתעמוד המחיצה בריחוק מקום מן המדורה. בשיעור אשר לא תזיק לה חום האש. אז תעמוד על עמדה ותעש פעולתה פעולת החציצה לבל נראה באורה ולהנות מחומה. אמנם כאשר יקריבנה איש מעט מעט אל המדורה עד אשר תעמוד לפני' בקירוב מקום אזי כאכול קש לשון אש וכחשש להבה ירפה. ושרשם כמק יהי' ופרחה כאבק יעלה. ולא ישאר ממנה כל מאומה. ונשוב להנות מאור האש מבלי שום מונע ומסך מבדיל. ככה לעומת זה גם המחיצה של ברזל הנמשכת מפאת העונות וכפי מה שביארנו ענינה. אין לה מצב וקיום. זולת בשתעמוד בשיעור וגבול ידוע רחוק ממקום הקודש פנימה. אולם אם תצא מגבולה להתקרב למעלה אל הקודש פנימה אזי כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים. כן תלהטנה אש הקדושה מסביב. עד כי תתבטל ממציאותה מכל וכל ולזה ברצות ד' להעביר עון עמו. הנה היא מנשא את המחיצה למעלה מגבולה. ובזה תתבטל מאילי' וזהו אמרו נשאת עון עמך והוא מביאר אמנם החטא אשר מפעולתו הוא ללכלך קלסתר פניו להיות משחת מאיש מראהו כעין המלוכלך בקיא צואה כמו שביארנו. הנה ברצות ד' לסלוח חטאתינו. לבלתי יקפיד על טינוף זוהמת צחנתינו אזי יתואר כביכול כאילו הוא מכסה על חטאתינו לבל יראה החוצה. כענין שנאמר ושבת וכסית את צאתיך. כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך כי' וראה בך ערות דבר ושב מאחריך. והיא מבואר. ולעומת זה גם דרכי התשובה נחלקו לאילו שני הפנים. כי ע"י חרטה שיתחרט בלבו ובמחשבתו על אשר עשה בזה הוא מתקן עין המחשבה עד כי תסור המחיצה המבדלת. אמנם עדיין נשאר בהשחתת תוארו וליכלוכו עד שיסגף עצמו ע"י תשובת המשקל [כמבואר ברוקח אשר כל דבריו בזה דברי קבלה] תמור העונג אשר התענג בעשיית העבירה כי ע"י הצום שק ואפר הוא מכבס צחנת זוהמתו כבנתר ובורית. וזהו כוונת חז"ל במס' יומא