בית דוד (דרשות) נה

קמסיים עלה. דבי ר"י תנא מעביר ראשין ראשון וכך היא המידה. ומשמע שם דזהו דעת שלישית. דאל"כ הו"ל למימר תניא כוותי' דר"א. כמו שכן הוא בכל דוכתי'. ג. ועוד בעיקר פירושו דערכין בהא דרבה כר"א ור"י כריב"ח יש לדקדק. כיון דלפירושו הך דמשפטיך מוסב על העוונות והכוונה על הדבר שממנו נמשך המשפט כמו כן אית לן לפירושי הך דצדקתך ג"כ על הדבר שממנו נמשכו הצדקות והמה הזכיות. ולפי פירושו בין לרבה ובין לר"י אינו מוסב הך דצדקתך על הזכיות. רק כי הוא מאמר מוכרת בפ"ע המספר בתהילת ד' ועזוזו. וא"כ הך קרא אינו משפט מתהפך בשוה. ד ועוד דעיקר פירושו אין לו שום הכרח. בעצמת מאמר ר"י ורבה דברווחא נוכל לפרש גם בדר"י דס"ל כר"א דאמר כובש וה"ק אלמלא צדקתך כהררי אל והרצון במה שאתה עושה צדקות עמנו להסתיר העונות תחת כה"כ. מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהיו מכריעים עד תהום רבה וכמו כן נוכל לפרושי גם בדרבה דס"ל כריב"ח כאשר הוא מבואר לכל משכיל. כי אין שום הכרח לפירושו וברווחא נוכל לפרש גם בהיפוך

אולם הדבר אשר אנכי אחזה אשית לבי הוא כי כולם לא כיוונו באמיתתן אל אמיתת המשקל הלזה איכותו ומהותו יען כי המה חשבו למשפט כי תכונת המשקל הלזה הוא נדמה בעיניו אל הפלס ומאוזני המשקל הנמצאים בינינו המעותדים לשקול במו דברים גשמיים אשר גם שניהם [הרצון שני הדברים הנשקלים] מתדמים בטבעם ותכונתם להיות למו כובד והכרע לארץ למטה. יען כי כן הוא ממשפט הדברים הגשמיים להיותן נמשכים אחר מקור ושורשן אשר ממנו נבעו וניגרו והיא נקודת מרכז הארץ. ואין הבדל ביניהם רק ברב או מעט. ולזאת יבחן הדבר ביתרון משקלו על זולתו בהכרעתו מטה מטה אמנם הבא לשקול שני דברים הפכיים בטבעם ותכונתם. כענין הבא לשקול את הרוח והעפר מי מהם יגבר על חבירו [כי גם לרוח יש לו משקל ככתוב לעשות לרוח משקל] והחכמים האחרונים המתפלספים המציאו כלי [הניקרא לופט באלאן] ותמונת זה הכלי ידוע ומפורסם שמקבצין עשן רב וחזק בתוך שלחופית של משי דק. ומחברים אותו אל ספינה העשוי' מנייר מדובק ובכח העשן אשר בשלחופית אשר מטבעו לעלות עד רום שמי שחק. היא יגביה עוף בכחו את הספינה והיושבים עלי'. לטסת על גפי מרומי האויר מעלה מעלה ולמען לא יגביה הרבה מהשיעור יקחו עמהם שק מלא עפר וישימום בספינה ההיא והעפר בטבעו מכבידה לרדת למטה. עד כי בהצטרף שניהם יחד יעמוד על נקודת האמצע כפי המכוון בהגבהתה

והנה מהמבואר כי הבא לשקול את שני הדברים האילו מי הם יתגבר על חבירו. אם שלחופית העשן. ואם השק של עפר כי לא יתכן להם המשקל בשתי כפות המאוזנים הניזכרים יען כי המה דברים הפכיים בטבעם. זה שואף לעלות למעלה אל מקורו. וזה יורד למטה אל האדמה אשר לוקח ממנה. וא"כ במה יוכר כח האחד אל האחד ע"י הכרעת הכף אחרי כי מוכרע ועומד הוא בהכרע התנגדות הי הפכיים הנתונים עליו. אמנם הדבר ידוע ומבואר כי המשקל הלזה לא יתכן הווייתו כ"א ע"י כלי [לופט באלאן] בעצמו. כי כאשר נעריך הכלי ותרם מעל הארץ בשיעור ידוע ומוגבל. ואחרי כן נשים עליו עוד השלחופית העשניית ושק העפר [נוסף על אילו המושמים עליו בעת הערכתה] אז יוודע כח והתגברות האחד א האחד כ"א תעלה למעלה יותר מהעלותה בתחילה. ותהי לאות על התגברות כח העשן המקובץ תוך השלחופית על כח העפר הנתון בשק וכן בהפכו

וככה לעומת זה ג"כ משקל העונות והזכיות נדמו ממש בדמיון גמור אל השלחופית העשניית ושק העפר יען כי גם שניהם מתאחדים ומתקשרים בנפש האנושיי. ומושכים אותם אליהם. אולם אין כח המשכתם למקום אחד לבעבור כי מתחלפים המה בטבעם ותכונתם רב ההתחלפות וההפרש מהקצה אל הקצה. כי כח הזכיות המה מזככים ומטהרים את נפש האנושיי. ומושכים אותה להעלות במעלות עליונות רמות להשיבה אל מקורה אל המקום אשר חוצבה משם אל מקום הרוחניים העליונים די מדורה עם בישרא לא איתוהי. ולעומת זה בהיפוך כי כח העונות הנה הנם מטמאים את נפש האנושיי. ומושכים אותה אל מקומם לרדת מטה מטה לעמקי נוקבא, דתהומא רבה אל מקום מקור ומשכן הטומאות והקליפות וצחנתם. ולזאת מהמבואר כי לא יתכן להם המשקל בשתי כפות המאוזנים הניזכרים. אפס כי עצמת משקלם הוא ע"י נפש האנושיי בעצמותה. יען כי האדם הלזה. על פני תבל ארצה. נדמה בעצמותו אל הכלי [לופט באלאן] הנזכר להיותו מורכב מגוי' שפלה אשר בעפר יסודה ורוח אלקים מרחפת בקרבו אצולה משמי מעל. אשר ע"י חיבורם והצמדתם יחד יעמד חי על פני הארץ הלזאת כי הן אמנם כי בהפרדם זה מעל זה. הנה ישוב כל אחד למקורו ושרשו ככתוב וישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. כי כאו"א שואף אל מקום הווייתו ושרשו אפס כי חיבורם והצמדתם יחד. מחייבת לו הויית שכונתו פה. על פני הארץ אשר היא לי כנקודת האמצע בין גובה שמי מעל משכן הרוחניים ותחנותם. ובין יושבי עמק עכור השוכנים בתחתיות ארץ בנוקבא דתהומא רבה מקום משכן הטומאות והקליפות וזוהמתן

והנה הדבר ידוע ומפורסם בדברי המחברים הלא בספרתם כי ע"י מעשה המצות והעונות הוא פועל פעולות בנפשו ורוחי ונשמתי להעלותן או להורידן ח"ו כי בעשותו אחת ממצות השם. יתעלה רי"נ מעלה אחת לשוב אל מקורה וכל עוד שיוסיף יותר ברבות מעשי המצות לעומת זה יתעלו יותר למעלה ראש עד כי בעשותו את כל מעשי המצות אחת מהנה הלא נעדרה ישיג המעלה הנפלאה אשר אין למעלה הימנה. והוא להשיבה אל מקורה אל המקום אשר חוצבה משם לעמוד לשרת נוכח פני השם כאחד מצבא המרום במרום

וככה לעומת זה בהפכו כאשר יעות דרכו בקילקול נפסדים בעשותו אחת מהמצות אשר לא תעשינה ואשם הנה ישפיל כבוד נפשו רו"נ לרדת מטה לתחתיות ארץ וכל עוד שיוסיף פשע על פשע ר"ל לעומת זה יוסיפו לרדת מטה מטה הרחמן יצילנו. וזהו עומק תעלומות כוונת החכמים האמיתים הבאים בסוד ד' באמרם כי ע"י מעשי העונות הוא מטיל פגם וזוהמא וקילקול בעולמות העליונים הרוחניים. אשר לפי הנדמה בהשקפה ראשונה נעלמה כוונתם בזה. אמנם יובן במה שהקדמנו היות שע"י מעשי העונות פועל בנפשו רו"נ להוריד כבודן לתחתיות מקור משכן הטומאות וזוהמתן. ונימשך מזה כי ע"י כן ממציא להם דרך סלולה לעלות למעלה אל מקום משכן הרוחניים הקדושים יען כי הן האדם הלזה הוא סולם מוצב רצה וראשו מגיע השמימה ואפס זולתו בכל הנבראים. יצורי מעלה ומטה שיהי' בכוחם לחבר את שתי קצות חלקי הבריאה עד כי יהי' לאחדים. כי רק האדם לבדי הוכן לזה ולזאת בזולת מעשי האדם הנה רחקו התחתונים מקור הקליפות וזוהמתן מעל העליונים כגבוה שמים מעל הארץ ועוד הרבה נוסף ע"ז כאמור ואין להם שום דרך ומבוא לטפס ולעלות למעלה אחרי כי רחקו ממצב תחתיות רגלי הסולם אשר הוא האדם יען כי עיקר משכנם ומדורם הוא בתחתיות ומקום משכן כבוד האדם היא על פני הארץ אשר היא בנקודת האמצעי כפי אשר הקדמנו אולם ע"י מעשיו הנפסדים בהשפילו כבוד נפשו רי"נ לרדת למטה לתחתיות ארץ. ביה הנה הוא משפיל מצב תחתיות רגלי הסולם אל מקום תחנותם עד כי מאלה נמצא להם דרך סלולה. לעלות דרך עלי' לגובה שמי מעל מקום משכן הקדושים הרוחניים. ולהשריץ שם צחנתה וכדי בזיון כו'. וזהו עצמו ענין המחיצה של ברזל שאמרו רז"ל במס' ברכות [ל"ב ע"ב] וא"ר אלעזר מיום שחרב בהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין