בית דוד (דרשות) נג

תעלומות לבם כי כבר נתקלקלו בכל חלקי נפשותם וכי פרחה צרעת הכפירה בקרבם ושאלת הבשר. אינה רק תואנה להם ותחתי' תעמוד הבהרת. וכי אינה שאלת עצמיית להם רק מקריית כי המציאו להם תאוה זו. לנסות את ה' ולפרוק עול מלכות שמים מעל צוואריהם. לזאת לא ישר בעיני ה' למנוע תאוותם מהם פן יתנו כתף סוררת לסור מעל ה' מכל וכל לזאת הסכים למלא משאלות תאוותם ובזה עצמו יקבלו עונשם כסאתם מידה כנגד מידה. כאשר יבואר אי"ה [וכפי המבואר הכל בהצעה ד'] ולזה אמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר. כי טוב לנו במצרים. הרצון כי באזני ה' נכנס עיקר כונתכם הפנימית והוא כי טוב לכם במצרים כי שמה ישבתם חפשי מן המצוות ובחרתם בשעבוד גופותיכם עם חירות נפשותיכם מעול התורה והמצוות. יותר מבחירות הגוף ושעבוד הנפש תחת עול התורה ומלכות שמים. ולזאת ונתן ה' לכם בשר אך כי בזה יקבלו די עונשם כסאתם והוא כי הבשר ההוא הי' להם לסם ממית ועכ"ז התאוו לזה בתאווה מופלגת וזה הי' באמת לפלא עצום. שיתאוו אל הדבר הממית עם היות שהי' להם שהות להתבונן בו. כי הוא ממית כי לא נמשך הדבר יום או יומים עד כי נוכל לדונם לכף זכות כי עדן לא היתבוננו בו בינה בטבעו ותכונתו ולא ידעו כי הוא ממית בעצמותו אפס כי נמשך הדבר חודש ימים ובכל יום ויום היו הרבה מתים מאכילת הבשר. עד כי אף הכסיל ובער לא יסכל באלה מלעמוד על טבעו ותכונתו. ועכ"ז נמשכו אחריו בעוצם תאוותם כצאן לטבח יובל מבלי משים לב. אין זה רק כי ה' עינה בם להשליח בהם התאווה המופלגת הזאת למען יקבלו בזה די ענשם כמדתם. כי כן כאשר המציאו להם תאוה מיקריית בשאלת הבשר למצוא תואנה לסור מאחרי ה'. כי זה הי' עיקר כוונתם. ככה המציא להם הקב"ה תאוה מיקריית משולחת בבשר ההוא למען יקבלו די ענשם ודבר זה ביאר אדונינו המלך דוד. בנועם זמירותיו וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כו'. ויאכלו וישבעו מאוד ותאוותם יביא להם. לא זרו מתאוותם. עוד אכלם בפיהם. ואף אלהים עלה בהם ויהרוג כו'. ובחורי ישראל כו'. בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו. ירצה להיות. כי ממשפט התאוה הוא להפסיק ולהבטל אחרי מלאו די חשקו כי האיש המתאווה אל כל מאכל אשר יאכל. הנה אחרי אשר ימלא כרסו ובטנו תמלא אוכל. גם כי יובא לפניו אח"ז מעדנים מתוקים לא יפנה אליהם כי תקוץ נפשו בם ולזה אמר כי לא כן היו הדבר כאן. רק ויאכלו וישבעו מאוד. ועכ"ז ותאוותם יביא להם. ומצורף לזה כי לא זרו מתאותם האף כי עוד אכלם בפיהם. ואף אלהים כו'. ובחורי ישראל כו' בכל זאת חטאו כו' וכן הוא מבואר יותר בתהלים ק"ו. ויתאוו תאוה במדבר. וינסו בישימון ויתן להם שאלתם וישלח רזון בנפשם. והוא מבואר. וזהו כוונת הכתוב ונתן ה' לכם בשר ואכלתם ירצה כי תהיו מוכרחים לאכול אותו. והוסיף עוד לאמר לא יום א' תאכלון ולא יומים כו' עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרה. יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים הרצון כי ימשך הדבר עד חודש ימים. ועכ"ז לא יתבוננו בו בינה. היותו סם ממית. וגם לא יקוצו בו. עם היות כי ימלאו תאותם ממנו. עד אשר יצא מאפם. וזהו אמרו והיו לכם לזרא כי באמת זר הדבר שיתאוה האדם אל הדבר הנראה בחוש היותו סם ממית. וגם לא תמלא הנפש ממנו לעולם. עם היות כי אין זה ממשפט התאוה אין זה רק כי השליח ה' ה' בם התאווה המופלגת הזאת למען יקבלו די ענשם מדה כנגד מדה תמור מה שהמציאו להם תאוה מיקרית בשאלה הבשר ותחת זה קבלו עונשם ג"כ ע"י תאוה מיקרית וזהו אמרו יען כי מאסתם את ה' כו' ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים כי זה הי' עיקר כוונתם הפנימית ושאלה הבשר היא מיקרית כי תואנה הם מבקשים

והנה כל זה הוא לפי הנגלה לה' מעוצם מריים ומיעוט אמונתם הצפון בקירות לבותם. אמנם משה רבינו ע"ה בחשבו למשפט. היות תאוותם עצמיית להם. וכי לא חטאי רק בדבר התאווה לא זולת לזאת עלה ברוחו. כי מהנכון למנוע מהם התאווה. ולזה אמר שש מאות אלף רגלי כו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים הצאן ובקר ישחט להם. אם את כו' ומצא להם. הרצון כי לו שאלו דבר אשר היו מהאפשר להשיג להם עפ"י המירוץ הטבעיי לא הי' נחשב זה לתאווה מגונה אשר יהי' ראוי למנוע מהם. אמנם כעת בשאלם דבר שאי אפשר למלאות ולהספיק להם עפ"י דרכי המירוץ הטבעי. א"כ לתאווה עצומה יחשב ומהראוי למנוע מהם לבל יהי' שקועים בפחיתות המדה המגונה הזאת. וזהו אומרו שש מאות אלף כו'. הצאן ובקר ישחט להם כו' הרצון היתואר שיהי' מהיכולת להספיק להם זאת עפ"י דרכי הטבע. וא"כ לתאוה פחותה ומגונה ולחטא עצום ורב יחשב זה להטריח את הבורא ית' להפליא להם נס למעלה מהמירוץ הטבעי אשר אין בו מהצורך רק למלאות תאוותם ולזאת האף אומנם כי מאתך לא יפלא כל דבר עכ"ז מהראוי למנוע מהם תאוותם לבל יהיו שקועים בפחיתות המידה המגונה הזאת וה' השיבו לפי דרכו כי לו הי' כדבריך שלא נשקעו רק בפחיתות התאווה לא יותר הי' נכון למנוע מהם תאוותם כאשר דברת. אמנם אנכי ידעתי. כי לא כן הוא. אפס כי כבר פשתה המספחת בכל חלקי נפשם כי כבר פרחה צרעת הכפירה ומיעוט האמונה ביכולת ה' בקירות לבם אם לא יותן להם הבשר. ולזה יותר טוב למלאות משאלם. ולזה אמר היד ה' תקצר כו'. כי ידעתי זדון לבם. כי אם לא יותן להם הבשר יכפרו ביכולת ה' ובהשגחתו ויאמרו כי ח"ו קצרה ידי. הטוב יהי' הדבר הזה בעיניך. כי יתנו כתף סוררת לסור מאחרי ה' מכל וכל ולזה אמר עתה תראה היקרך דברי וכפי דרשת חז"ל שהלך משה לפייסן כי חשב למשפט. כי אחרי אשר הוציאו תאוותם במו פיהם. כי נתקררה עצמת התאווה בצד מה. ולזאת הי' נקל בעיניו להעבירם על דעתם ולשבר תאוותם. אמנם הם בזדון לבם השיבו פשרה הוא מבקש לעשות אין בו כח למלאות וזהו ויצא משה אל העם כו' ויאסוף את שבעים איש הזקנים וכפי אמיתית דרשת חז"ל עליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע שהלך משה לפייסן ולא קבלו ואז הבין גם הוא רוע מחשבתם ועצמת מיעוט אמונתם. כאשר אמר לו ה' עתה תראה היקרך דברי כו' ולזה אסף שבעים איש הזקנים כדבר ה' אליו כי ראה כי בזולת זה הוא נמנע להעבירם על דעתם ולזה אמר ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה. כי שם קברו את העם המתאוים הרצון כי אחרי עבור ימי שילוח התאוה אשר נשתלח עליהם מאת ה' לקבלת די ענשם כי בימים ההם טח עיניהם מראות ולבותם מהשכיל תוכן הדבר אמנם אחר שעברו הימים האלו נתנו אל לבם ענין עונשם וכי נפרעו מידה כנגד מידה ושבו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם נטהרו חלאת נפשותם מכל וכל. כי לא לבד הועילה העצה ותחבולת העונש לטהר חלקי נפשם החיונית והמשכלת אפם כי גם נפשם הצומחת נטהרה מחלאת זוהמת התאוה ולזה אמר ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים הכוונה כי ע"י קברות המתאוים נקברה גם התאוה עצמו עמהם ונטהרה כל חלקי נפשם מכל וכל. ה' ישים בלבנו לבלום ברסן פי תאותינו ולטהר חלאת זוהמתינו ונזכה לראות בביאת משיחנו במהרה בימינו אמן: