בית דוד (דרשות) נא

ואז יוכל להדריכו מעט מעט עד כי ישרש ראשונה מקירות לבו רעת חלקי הנפשות החיונית והמשכלת. יען כי המה יותר מסוכנים בעצמותם ואחר ישתדל לשבר תאוותיו במעט מעט. וזה כאשר יהי' נכון לבו בטוח. כי נטהרו חלקי הנפשות החיונית ומשכלת מחלאת זוהמתם. כי אז יכונן להשתדל על מניעת פחיתות חמדת המותרות. אמנם כל עוד לא יתברר לו טהרת הנפשות האמורות לא תיכון השתדלות מניעות התאווה למען לא יהי' סיבה אל הפכו ח"ו. ועל זה נאמר [מלכים א' א'] ואדוניהו בן חגית מתנשא לאמר אני אמליך ויעש לו רכב ופרשים. וחמשים איש רצים לפניו. אשר כל זה יורה על פחיתות מדותיי. עכ"ז לא השתדל אדונינו המלך דוד. להעבירו על רוע מדותיו כראוי לאב משכיל וחכם כמוהו להשתדל בהדרכת בנו בדרכי האושר. יען כי הרגיש בו אות מרד. וכי כבר הוכן בכחו לסור מאחרי ה' ולמרוד באביו אם יגער בו על ככה. כאשר עשה כמו כן אבשלום. וזהו ולא עצבו אביו מימיו כו'. ואותו ילדה אחרי אבשלום. והוא מבואר. ובגמ' הקדושה מצינו דוגמתם באמרם [במס' בבא מציעא] איקלע רבי לאתרי' דרבי אליעזר בר' שמעון אמר יש לו בן לאותו צדיק. א"ל יש לו בן וכל זונה שנישכרת בשנים. שוכרתו בשמונה. אתא אסמכי' ברבי ואשלמי' לר' שמעון בן איסי בן לקוני' אחוי דאימא. כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא אזיל. א"ל חכים עבדי יתך וגולתא דדהבא פרסי עלך. ורבי קרו לך. ואת אמרת לקרייתי אנא אזיל א"ל מומי עזובא דא. כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי. שמעי' לקלי'. אמר הא קלא דמי לקלי' דר"א בר' שמעון. אמר לו ברי' הוא קרי עלי' פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. פרי צדיק עץ חיים. זה רבי יוסי בר אלעזר בר' שמעון ולוקח נפשות חכם. זה ר' שמעון בן איסי לקונייא. וכן הוא שם בעובדא דבר ברתא דר' טרפון. דא"ל רבי אי הדרת בך יהיבנא לך ברתא כו'. הנה מבואר כי לא השתדל רבי להעבירם על דעתם למנוע מהם פחיתות תאוותם ראשונה. אפס כי ע"י התאוה עצמה. השתדל בטהרת חלקי נפשותם. החיונית והמשכלת. כי באמצעיו' מה שאמר למלא לו תאוותו בנתינת בתו. ובקראו לר' יוסי חכים. אשר גם זה הוא ענין וסעיף מענפי סעיפי התאוה. באלה המשיך לקרבם לתורה ולטהר את נפשם המשכלת והחיונית. והתאוה עצמה חלפה הלכה לה. כאשר נשתלמו בשלימות התורה והחכמה. וכן הוא בזוה"ק בעובדא דר' יוסי בן פזי. דהוי קרו לו ר' יוסי מארי דעותרא יע"ש. הנה נתבאר מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה. אמיתית ענין זה ודי באלה לכל משכיל על דבר אמת

ואחרי אמיתית ההצעות נבוא אל ביאור הכתובים והתכתם על סדר המקראות

כי ראשונה אמר. ויהי העם כמתאוננים. רע באזני ה'. הכוונה כי זהו עצמו ענין תאות הבשר. שהוזכרה אחר זה. כי מדה היא בתורה ללמוד סתום מהמפורש. ודבר מענינו. רק כי עודנו היתה התאווה טמונה בקירות לבם. ולא הוציאו תאוותם מכח אל הפועל כאשר עשו אח"ז. ולזה אמר רע באזני ה'. כי לא נגלה תאוותם רק לפני ה' היודע תעלומות לבו. ויען כי קדמו אמרינו בהצעה ג'. כי התאווה בהיותה מבפנים. היא כאש יוקדת וכלהבה תלהט. לזה נפרע מהם הקב"ה מדה כנגד מדה. כי בערה בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. כאשר יאמר משל הקדמוני מי שבערה בו אש התאוה במו אש יעבירנו וטהר. אמנם אחר זה נאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר. הרצון. כי הגם שהי' להם ענין מזון המן. אשר בו נכללו כל המטעמי' כדברי חז"ל וגם הי' להם השליו הראשון המבואר בפ' בשלח. עכ"ז לא הסתפקו באלה. יען כי כבר קדמו אמרינו. כי המן הי' מלובש בלבוש רוחני זך ונעלה למאוד. ושהמה לבחינת גסות חומריותם. לא היו זכאים אליו. רק כי אכלו אותו בזכות משרבע"ה. ומהידוע כי התאווה לא תפול רק בדבר המתדמה ומתייחס בעצמותו אל תכונת הרכבת המין האנושיי עד כי כל עוד שיתרבה הייחס וההתדמות תתרבה התאוה והחמדה לזה. ולזאת יתאווה אל הבשר יותר מאל הירקות. ונאמרו למשל בדברי חז"ל. מילתא אלבישייהו יקירא. ולזאת יען כי המן לא הי' מתייחס ומתדמה אליהם לעוצם גסות חומרם. לכך לא תפול עליו תואר התאווה. כי הגם שהי' בו כל המטעמים. עכ"ז לא התאוו אליו. יען כי אינו נערך בערכם. ואין להם ייחס והתדמות עמו. ולזה נאמר ראשונה דרך כלל כי התאוו התאוה. הרצון כי התאוו למאכל שיבא בגדר התאוה. והוא מאכל גשמי נערך בערכם. ואחר אמר וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר. מי יאכילנו בשר. הנה כי פרטו בשאלתם ענין הבשר. אשר אליו יתאווה האדם ביותר. למען רוב ההתדמות הנמצא ביניהם. וקרוב בעיני כי גם השליו הראשון הי' מאכל רוחני ג"כ. יען כי שפעתו הי' ע"י משה רבינו ע"ה. אשר הי' חומרו בעצמותו זך ונעלה. ולכך כל מיני ההשפעות שהושפעו באמצעותו חויבו להיות זכים ורוחניים כמוהו. כאשר ביארנו בהצעה ב'. ובגמ' הקדושה הפליגו ג"כ במעלת השליו. באמרם ביומא ד' מיני שליו הם. מעלי דכולהו שיכלו גריעי דכולהו שליו. והי' כצפירתא. ומותבינן לי' בתנורא ותפח ומלי תנורא. ומסקינן לי' אתליסר רפתא. ואחרונה אינה נאכלת כי עם ע"י תערובות. אשר זה יורה על עוצם רוחניותו כי הדבר הרוחני יתפשט יותר מהדבר הגשמי כאשר אנו רואין כי מקצת מהאור תתפשט שפעתו בכל הבית. יען כי הוא רוחני קצת בערך שאר היסודות. הגם כי אינו רוחני לפי האמת. ואמרו עוד רב יהודא. הוה משתכח לי' ביני ציבי'. רב חסדא היה משתכח לי' ביני דני רבא הוה מייתי לי' אריסא כל יומא. יומא חד לא אייתי אמר מאי האי. סליק לאיגרא. שמע לינוקא דקאמר. שמעתי ותרגז בטני. אמר שמע מיני' נח נפשי' דרב חסדא. ובדיל רבה אכיל תלמידא. ובלי ספק כי לא היו השלמים האלו מכוונים למאכל שמן וטוב. רק לעוצם הרוחניות הנמצא בו. כאמור והעד הנאמן ע"ז כי בשליו האחרון נאמר. ורוח נסע מאת ה' שלוים מן הים. הנה כי הי' התחלת מציאותו גשמי נאחז בנושא חומרי מחומריית השפלים שוכני עמק עכור הלזה. ולזאת הי' מן הים מה שלא נאמר כן בשליו הראשון. רק ויהי בערב ותעל השליו ותכס אח המחנה. ובבוקר היתה שכבת הטל. ולא נזכר מקום מוצאו מאין בא יען כי הי' יורד מן השמים כמו המן ולא התלבש רק בלבוש רוחני. כפי ההכרח. ברדתו אל עולם השפל הלזה. ולזה נאמר כאן ויגז שלוים לשון רבים ושם נאמר ותעל השליו לשין יחיד כי הדבר הגשמיי יתפרד והי' לארבעה ראשים. משא"כ דבר רוחני. כי לא יפול בו התחלקות ופירוד. ויען כי השליו הראשון הי' רוחני. ע"כ לא הסתפקו בו כאשר לא הסתפקו במן. כי התאוו למאכל גשמי נערך בערכם מתייחס ומתדמה אליהם. עד כי יכנס בגדר התאוה כי לא התאוו אל דבר רוחני לגסות חומרייתם כאמור

אמנם עם היות כי בפיהם שאלו שאלת הבשר. הנה לבם בל עמם. כי כבר החלה הרעה לצמוח בכל חלקי נפשותם. עד כי נגע גם אל נפש המשכלת. והוא כי לא האמינו ביכולת ה'. כאשר ביאר אדונינו המלך נעים זמירות ישראל. וישובו וינסו אל בלבבם ויאמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר. כי לא האמינו באלהים ולא בטחו בישועתו. הנה ביאר כי בלבבם היתה צפונה הכפירה ומיעוט האמונה ביכולת ה'. ולזה אמר וינסו א בלבבם רק כי בפיהם לא הוציאו רק שאלת הבשר. אמנם בלבם היתה צפונה הרעה כי התאווה הראשונה כבר קלקלה את כל חלקי נפשם כי כן הוא משפטה כאשר ביארנו בהצעה ג'. ושאלת הבשר אשר שאלו שנית לא הייתה תאוות עצמיית להם. רק כי תואנה הוא להם ותחתיו תעמוד הבהרת כי פשתה המספחת בכולם. ומעתה יבוא על נכון מליצת התאוו כי הוא על משקל יש מתעשר ואין כל. מתרושש והון רב אשר הכוונה בזה שמראה את עצמו עני או עשיר