בית דוד (דרשות) נ

בשלו. ועכ"פ גם אף על התאוה אשר לזולתו. לא באתה עליהם רק האזהרה. ואין בהם מיתה וכרת. עד כי יצדק אומרו עליהם. שהם מוציאין את האדם מן העולם. כי התאווה בשלו המה רק מידות חסידות אשר דרשוהו רז"ל מפסוק קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך. וא"כ לפי הנדמה לא יצדק אומרו ע"ז מוציאין את האדם מן העולם. אמנם יובן במה שבארנו. היות המידות האלו הראשית וההתחלה אל שלשת העבירות החמורות ע"ז. ג"ע. וש"ד. כי כאשר יגיע הקלקול אל כל חלקי הנפש במידות האלו. מזה ימשך העבירות החמורות עצמן ח"ו. כי המידות האלו הן כעין התחלה והדרגה להן. וזהו עצמו אשר הביא המיתה לעולם בראשית הבריאה כדבר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל. הנה מבואר כי נתקלקלה האשה בשלשה מדות האלו. כי באומרו כי טוב העץ למאכל יכוין על התאוה הנפשיית הבאה מפאת חלקי הנפש הצומחת ואמרו וכי תאוה הוא לעינים ירמוז אל הכח החיוני כי ראות העין יתייחס אל הכח החיוני. כאשר ימצא כן בסוגי הבע"ח. כי יש בע"ח המזיקים בראייתם ועוף ששמו ראה. אמרו עליו הטבעיים כי יקרא כן על עוצם הפלגת חוש הראות אשר לו. עד כי יוליד אפרוחיו במה שיביט על הבצים. אשר מכל זה נשכיל כי חוש הראות מתייחס אל הכח החיוני. ואמרו ונחמד העץ להשכיל. הנה הוא מבואר. כי הוא מתייחס אל הכח השכלי כי האומנם כי הי' מסוגל העץ להשגת הטבעיית עד שאמרו עליו חז"ל שחטה הייתה. לפי שאין התינוק יודע לקרות אבא. עד שיטעום טעם חטה. [ואי"ה במקום אחר יבואר באריכות ענין החטא הנוגע אל הנפש המשכלת. והוא בהשיגו הטבעיית בטרם השיגו בהשגת האלהיית אשר לא כן היתה הכוונה האלהיית מקודם] ולזה הספיק החטא ההוא להביא מיתה לעולם יען כי נגעה אל כל חלקי הנפש ולו הי' החטא באחת מהנה או אפילו בשתים מהן. עכ"ז עודנו הי' נשאב מתקשר ומתאחד. עם הבורא ית' באחת מהנה. ולא הי' שולט עליו ההעדר המוחלט והכליון החרוץ. אמנם כאשר הגיע הקלקול והעוות בכל חלקי הנפש לא נשאר לו עוד שום ענין ומעלה. אשר בו יוכל לעמוד חי לפני ה' ועל אמיתת דברי הכתוב הזה נוסדו דברי ר"א הקפר באמרו כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והוא מבואר

ולהיות כי השטן הוא היצה"ר כוונתו להוציא את האדם מן העולם. וזה הוא פרי מגמתו הנה לזאת ישתדל להפיל את האדם במכמורת וברשת המדות האלה. למען יהי' נקל לו עוד להעלות ממדריגה למדריגה אל העבירות החמורות עצמן. עד הורידו מטה מטה לשאול תחתית ח"ו. ומהידוע כי בבוא השטן הוא יצה"ר להסית את האדם. הנה מטבעו ותכונתו להחל בקטנה. וכאשר ישמע אליו האדם בזה. יסיתנו עוד אל דבר חמור מזה עד כי יוליכנו ממדריגה למדריגה עדי יביאנו אל העבירות החמורות עצמן. ויען כי הנפש הצומחת אשר ממנה נמשך ענין התאוה היא הקטנה והפחותה שבכל חלקי הנפשות לזאת הנה ראשית התחלת הסיתויי יהי' בה כי יסית את האדם ראשונה למלאות תאוותו בדברים המותרים ולזאת התאוה היא שורש פורה ראש ולענה לכל חטאת ומרי. כי כאשר יקרה מלחמה למלך ממלכי האדמה בבוא צר ואויב לרשת משכנות לא לו. ולקחת ארץ ממשלתו מידו. הנה אם יעמוד על הגבול ויערוך אתו מלחמה. לבלתי תת לו בארצו עד מדרך כף רגל. אז נקל לו להבריחו מעל גביל ארצו במתי מעט. אמנם אם יתרשל בראשיתו. עד כי יבא האויב בתוך הגבול ויכבוש חלק מה בארצו. הנה לא בנקל ידיחנו ויגרשנו. כי אז יצטרך לריבוי העצות. ובתחבולות יעשה מלחמה. ברוב חיל ופרשים. וכולי האי ואולי. כי במה שכובש מארצו יהי' לו דרך סלולה ללכת ולכבוש. ולקחת את כל ארצו מידו. וככה לעומת זה במלחמה הפנימית והוא מלחמת היצה"ר. העצה היעוצה מאת כל חכמי המוסר לעמוד בקשרי המלחמה בראשית הסתתו והוא בדבר התאוה. לבלתי תת שום מבוא והתחלה לדברי היצר ופיתויי כי אז נקל לו להבריחו מעל פניו. אמנם כאשר ישמע אליו האדם אף בדבר קטן. והוא למלאות התאוה אף בדברים המותרים אשר לפי הנדמה. אינו רק העדר החסידות והפרישות. אמנם לא יתואר בשום עון ופשע. עכ"ז הוא הראשית וההתחלה והמקור לכל החטאים והפשעים כולהם. כי כאשר ינצח את האדם בזה יעלה ויבא מזה אל הקנאה הנמשכת מהחיונית ויגיע עד הכבוד הנמשך ממשכלת ומהמדות אל העבירות עצמן ולזאת באו על הסדר הזה בכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל וכפי מה שבארנו בכוונתו ולזה אמרו חז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. שכך הוא דרכו היום אומר לו עשה כו'. יען כי הכעס הוא בא מפאת הקנאה הנמשכת מהחיונית. כי כבר הגיע הקלקול בנפש החיונית. הנה נקל לו למאוד לעלות מעלה אחת ולקלקל גם את נפש המשכלת אשר מצידה נמשך ענין חטא עבודה זרה עד כי החשיבו אותו חז"ל כאלו כבר עבד ע"ז. לזאת הרבו להזהיר הנביאים הקדושים ואחריהן החכמים שבכל דור ודור. לבלום ברסן פי התאוה ולקדש עצמו במותר לו. למען ינצל מתחבולת היצר אשר טמן רשת לרגליו בפיתויי התאוה ולהיות מהידוע כי התאוה הפנימית בהיותה טמונה ומסותרת בקירות הלב. אשר לא יצאה עודנה החוצה אף במבטא השפתיים תהי' כאש עצורה בעצמותיו וכלהבה תלהט מבפנים ותבער בכל חלקי יצוריו גידיו ועורקיו עד כי כלכל לא יוכל לא כן כאשר יבטא האדם בשפתיו הדבר אשר יתאווה כי אז תתקרר התאוו' בצד מה ולא תבער כ"כ לזאת מתחבולת היצר בבואו להסית את האדם לכל דבר תאוה הנה לא יניחנו די השיב רוחו ויבלום ברסן פיו לבל יבטא הדבר בשפתיים. למען לא תתקרר התאוה וכאש להבה יבער מבפנים כיקד יקוד בו להכריע את כל חלקי נפשו עד כי עשה אשר זמם. הנה אלה קצות דרכי המסית והמדיח. השטן הוא היצה"ר הירא את דבר ד' ישמור מלכד את רגליו. והחי יתן אל לבו

הצעה ד

מהמבואר ממה שהקדמנו בענין התאוה. כי האב החכם והמשכיל ברצותו להדריך בנו בדרכי האושר ללכת בנתיבות החכמה לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואנשים. הנה ישים עינו עליו ראשונה לשמור מלכד רגליו. לבל ילכד ברשת התאוה ולבל יהי' להוט ושוקע בחמדת המותרות יען כי זהו המקור והיסוד לכל החטאים והעוונות והפשעים כולהם ואמנם לא יתכן זה. רק בהיות הנער עודנו על שלימותו כל חלקי נפשו המה על מצבם ושלימותם. ולא נגעה הרעה אף באחת מהנה. רק כי החלה התאוה לצמוח בנפשו הצומחת ולקשקש בקירות לבו כפעמון. כי אז יפה אף נעים הדבר הזה. למנוע אותו מלמלאות תאוותו. לבלתי תת להיצר שום מבוא והתחלה בראשיתו. למען לא ילכד ברשתו. אולם אם לא נזהר אביו בראשיתו או כי לא הועילה לו הדרכתו. אשר הדריכו לאט לאט בילדותו עד כי נשקע הנער בפחיתות חמדת התאוה והמותרת וכבר החלה הרעה לצמוח. גם ביתר חלקי כוחות נפשו. החיונית והמשכלת כי פשתה עור צרעת נגעו פחיתות התאוה בכל חלקי נפשותיו האף אומנם כי רעת חלקי יתר הנפשות החיונית והמשכלת לא יצאו עודנה אל הפועל. ורק כי צפונה וגם טמונה הרעה בכח. ולא יצא לפועל רק רעת התאוה. עכ"ז כאשר ירצה האב להשיבו אל דרך הישר ולעקור ולשרש מקרבו פחיתות מדותיו. לא יתכן לו לבלום ברסן פי תאוותיו בראשונה ולמנוע ממנו חמדת המותרות אשר כבר הורגל בהנה. כי קרוב הדבר שיתן הבן כתף סוררת. לסור מאחרי ה' ויצא מכלליות הד"ת ח"ו. ואז יהי' עצמת הדרכתו סיבה אל הפכו. רק כי הדרך הנכון בהדרכתו הוא למלאות קצת תאוותיו ומשאלות לבו. למען תהי' נפשו קשורה בנפש אביו