בית דוד (דרשות) מט

שום דבר החוצה כי ירגישו אז טעם במאכל רוחני. להזדככות חוש הטעם. כאשר ירגישו טעם מתוק בתירה עצמה כאמור. וזהו כוונת חז"ל באמרם. עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות. הכוונה מאכל זך מבלי שום התערבות כי לא לבד האדם הלזה ישוב להתלבש בלבוש רוחני. אפס כי גם כל סוגי הדצ"ח יתבררו ויזדככו ויתלבנו מחומרייתם. וישובו להיות בערך אשר הי' בעת היצירה. בטרם החטא. וכן הוא מפורש בתנא דבי אלי' [פרק ט"ז] וכן היתה שמחה בעולם לשלשה דברי' למלאך המות. וליצה"ר. ולישיבת בית הכסא אמר לו רבי. מפני מה. אתה משמח במלאך המות. אמרתי לו בני כו'. אמר לי רבי ישיבת בית הכסא מה ענין. ואמרתי לו בני. עתיד הקב"ה לפדות את ישראל מבין האומות. ויביא להם ימות בן דוד והגאולה ויהי' שלשה דברים הללו נטולים מהם לעולם שנאמר צרור המור כו'. וכשאנו זוכרין שלשה דברים הללו. אנו מברכין ומשבחין ומגדלין ומקדשין שמו של ממ"ה הקב"ה הנה נתבאר בדבריו בפירוש. שלעתיד ינטל ענין דחיית המותרות ע"י ישיבת בית הכסא [ובפרטי המאמר יש להאריך. ואין כאן מקום להאריך] ובהיות כן יש להסתפק בענין המן. אשר הי' רוחני כערך המזון אשר הי' בטרם החטא. וכאשר יהי' אי"ה לעתיד לעת קץ. על מה זה הי' ככה. אחרי אשר עדיין לא נזדכך חומריותם בעצמותם כי לא נזדככו רק שני החושים בעת ההיא לצורך קבלת התורה כאמור. ואם הי' מתחזקים בעבודת הבורא. בלי ספק. כי הי' נגמר ענין הזיכוך והבירור. כי כן הייתה הכוונה לזכך הזוהמא מעט מעט בראשונה. כפי הצורך קבלת התורה. ושהמה מעצמם יגמרו הזיכוך והבירור. ע"י עסקם בתורה ובמצוות. אמנם הם לא כן עשו ועד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד כי גם שני החושים. הראות והשמע. נתגשמו קצת. כי לו הי' השני חושים האלו זכים ובהירים כמו שהי' בעת מתן תורה. היינו רואים מראות אלקים. ואת קולו היינו שומעים גם עתה. כאשר שמענו בסיני. ולא נשאר הזדככות האמיתי גם לאלו השני חושים. רק כי עכ"פ לא נתגשמו ממש כמו שאר החושים. עד כי העוסק בתורה ובמצוות יכול לזככם. כאשר הי' ענין כל הנביאים ובעלי רוה"ק. ועכ"פ לא נזדכך חומרם מכל וכל. וא"כ מדוע ניתן להם המן לאכל'. אשר הוא מאכל זך ונעלה מבלי שום התערבות פסולת. אמנם הי' זה. להיות מהידוע. כי כל מיני ההשפעות מריבוי הטובות. המגיעות לנו מאת הבורא ית'. לא יהי' כי אם באמצעיות מעלת הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור. כי לא ישפיע ה' מטובו. כי אם על משרתיו עושי רצונו. החסידים והקדושים הנגשים אל ה' ומתאחדים ומתקשרים בעצמותו יתברך כי עליהם ישפיע ה' מטובו לפי ערכם ומדריגתם יען כי המה קשורים ומתאחדים בו ובאמצעותם יושפע שפע רצון לכל העולם כולו ובזולת זה הוא נמנע ולזה אמרו חז"ל. כי ב"ק מכרזת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני כו' וכן כל צדיק וצדיק ישפיע משפעתו על בני דורו. אלה יכלכלו בלחם בני דורם ואלה במים אלה יפרצו זוהר נבואתם על ילדי העברי' ואלה בזוהר חכמתם האירו פני תבל כאשר הי' הענין במשה אהרן ומרים כמאמר חז"ל ג' פרנסים עמדו להם לישראל משה אהרן ומרים. מן בזכות משה באר בזכות מרים. ענני כבוד בזכות אהרן ואלי' הנביא השפיע משפע נבואתו על בני דורו הנביאים. כמאמר חז"ל ס' רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אלי' והכל הי' באמצעות השפעתו עד כי בהעלותו בסערה השמימה. נסתלקה הנבואה מכולם. כאשר ביארנו [בדרוש לשבת נחמו] ענין נביאי בית אל ויריחו. אשר שאלו לאלישע. הידעת כי היום לוקח ד' אדוניך מעל ראשך. וחזקי' המלך. הפיץ שפע תבונתי לרוב. בכל פינות עד כי אמרו חז"ל שבדקו בימיו מדן עד באר שבע. ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה והוא מבואר ונגלה. ולזאת יען כי שפעת המן בזכות משה רע"ה. וכבר קדמו אמרינו בהצעה א'. כי חומר משה רבינו ע"ה הי' זך ונעלה למאד כפי אשר הי' חומר אדה"ר קודם החטא בראשית הבריאה. וא"כ לו יאות היות המזון ג"כ רוחני נערך בערכו. ולמענם נזונו כולם מהמן. הגם כי לא היו זכאים וכדאים אליו לבחינת חומרייתם. וזהו דבר הכתוב [תהלים ע"ח] לחם אבירים אכל איש. צידה שלח להם לשובע. ולפי הנדמה יש להתעורר בו. כי ראשית הכתוב ידבר לשון יחיד לחם אבירים אכל איש ואחריתו ידבר לשון רבים צידה שלח להם לשובע ובמה שהקדמנו יובן בטוב טעם ודעת היות הכוונה כי הלחם אבירים והוא הנבלע ברמ"ח אברים. אשר תואר זה יורה על עוצם מעלתו ורוחנייתו אשר אכל איש הכוונה על משה רבינו ע"ה כי לו בלי ספק בלתי יאות לחם אחר רק זה כאמור לזאת צידה שלח לכולם לשובע. הכוונה לכלליות בני ישראל הגם כי לא הגיע מעלתם אל זה הלחם והוא מכוון ונכלא בכוונת הכתוב

הצעה ג

כבר קדמו אמרינו. כי חלקי כוחות הנפש האנושיית שלשה המה למינהם. והן הנה. הצומחת. והחיונית והמשכלת. ולכל אחת מהנה מדות מיוחדות. וגם מצות פרטיות. ועליהם שנה ר' אליעזר הקפר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הכוונה. היות מהידוע כי הקנאה באה מפאת הנפש החיונית. כאשר נראה כי המדה הזאת נמצאת גם בסוגי הבע"ח בלתי מדברים כי יקנאו זה בזה. ומדת התאוה. הנה היא נהייתה וגם באה. מפאת הנפש הצומחת. כי יען כי מפעולותיו הוא לגדל. הבנין הגופני ולהפרות ולהרבות הדמים והליחה השרשית. עד כי ימשך מזה ענין התאוה כידוע לטבעיים. והכבוד הנה הוא מתייחס אל הכח השכליי. כי סוגי הבע"ח הבלתי מדברים נמנע מהם בקשת הכבוד. כי הכח השכלי הנטוע בנפש האדם. הנה הוא מבקש הכבוד. כי למעלת זה הכח השכליי הוא ראוי אל הכבוד ככתוב [משלי ג'] כבוד חכמים ינחלו. כי הכבוד הוא ענין רוחניי ולא גשמיי ולכך הוא ראוי אל הכח השכליי. ולזאת באתה האזהרה לכבד את הזקן. ככתוב [ויקרא י"ט] מפני שיבה תקום יען כי השכל מצוי אצלם ומשתלם יותר בזקנים. וכאשר יצא באלו שלשה הענינים מן הגבול והשווי. הנה כי נגעה הרעה אל כל חלקי נפשו אחת מהנה לא נעדרה ולזה המה מוציאין את האדם מן העולם יען כי קיום האדם בעולם. הוא עפ"י החלקי הנפשיות שלשה וכאשר יגיע הקלקול והעיוות אל שלשתן אין לו במה להתקיים עוד והן הן עצמם ענין שלשה העבירות החמורות עבודה זרה. גילוי עריות. שפיכות דמים. אשר עליהם נתחייב העולם כלי' בדור המבול כדרשת חז"ל. ותשחת הארץ אין ותשחת אלא ע"ז. שנאמר פן תשחיתון ועשיתם כו' כל סמל. אין השחתה אלא דבר ערוה. שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. וגם בחורבן בית ראשון אמרו חז"ל מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו. ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כי אלו השלשה עבירות נוגעות ג"כ אל שלשה חלקי הנפש כי חטא גילוי עריות היא היא עצמת התאוה הבאה מפאת הצומחת. וחטא ש"ד יצמח מפאת הקנאה הבא מנפש החיונית. ולזאת נמצאת מידה זו גם בסוגי הבע"ח כידוע מענין החיות והעופות. הדורסים וטורפי'. וחטא ע"ז הוא מבואר כי הוא בא מפאת הנפש המשכלת אשר יפול ברשת האמונות הכוזבות והדעות הנפסדות הבנויות על יסודות רעועות לקוחות מדרכי השכל האנושי אשר הוא כוזב בעצמותו. בהיות השכלתו בבלתי ההשפעה אלהית ולזאת כאשר נתקלקלו בשלשתן. הנה כי נגעה הרעה אל כל חלקי הנפש ולא נשאר להם במה להתקיים עוד על פני הארץ ונתחייבו כלי' בעו"ה כדור המבול לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד וכילה חמתו בעצים ובאבנים. ולזה אמר רבי אליעזר הקפר. כי המדות האלה מוציאין את האדם מן העולם. הגם כי המדות האלו לא באתה עליהם האזהר' בפירוש בתור'. כי החמדה והתאוה. אשר באתה עליהם האזהרה בתורה הוא לבלתי נחמוד ונתאווה את אשר הוא לזולתינו והתאווה אשר דיבר בה ר"א הקפר. הוא אף על התאווה