בית דוד (דרשות) מח

התלבשות. כי נתעצמה נשמתם במקור הנבואה ונתאחדו בה ולזה חשבו בדעתם כי גם הם שווים למעלת משה בענין השגת הנבואה. וזהו אמרם הרק אך במשה דיבר ה, הלא גם בנו דיבר הרצון כי לא לבד במשה נתעצמה מקור הנבואה. כי גם בנו. [בל"א אין אונז] אמנם באה שגו ברואה כי הן אמנם כי נתעצמו ונתאחדו גם המה במקור הנבואה אמנם הי' זה בהיותם מופשטי החומר. שלולי הגשם והוא בעת השגתם הנבואה. אולם בעת הנבאם אל העם. היו שבים להתלבש בלבושם החומריי כי לא היו נעדרי החומר הגס מכל וכל כמשה. לא כן זה האיש משה. כי גם בעת הגדתו אל העם הי' מתקשר ומתאחד במקור הנבואה. וזה דבר הכתוב. ויאמר ה'. אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתוודע הרצון. כי בהקיץ בהיותכם מלובשים בלבוש החומריי. לא תיתכן אצליכם התקשרות הנבואה. רק כי יהי' בהתלבשות וזהו במראה אליו אתוודע [צו איהם]. בחלום אדבר בו. ירצה רק בחלום והוא בהיותכם מופשטי החומר. והנשמה תעזוב לעת ההיא חברת הגווי'. אז יתכן שתתקשר נשמתכם במקור הנבואה. וזהו בחלום אדבר בו. [אין איהם] לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות. ירצה. כי תתעצם בו הנבואה במראה. והוא בהקיץ. בהיות נשמתו נשואה על נושאה החומריי. ועכ"ז לא יהי' על פי חידות והוא שלא תצטרך עבור זה. שתתלבש ענין עצמת הנבואה. יען כי חומרו הי' זך ונעלה למאוד. עד כי לא הבדיל מסך חומרו בינו לבין ה' וזהו פה אל פה אדבר בו [אין איהם] ומראה הרצון בהקיץ בהיות נשמתו מתחברת בחברת חומרו. ולא בחידות הרצון. כי גם לא התלבשה כלל. עד כי תצטרך להיות דרך חידה ומשל. והוא מבואר ונפלא

ומעתה הנה נתבאר ענין אופן מעלת נבואת משה רבינו ע"ה. והתעלותו על כל הנביאים זולתו. היות כי כל הנביאים לא ימלטו משתי פנים. או כי תתפשט נשמתם מנשואם החומריי או כי תתלבש הנבואה בלבוש מה. ובזולת זה לא יתכן. ומשה רבינו ע"ה נתעלה מכל אלה כי לא הוצרכה נשמתו להתפשט מנשואה החומריי וגם לא נתלבשה הנבואה כלל בטרם הגיעה אליו רק כי השיג עצמת הנבואה בלי שום התלבשות ובבלתי התפשטות. והן עצמם השתי מעלות אשר פרט אותם ה' במאמרו. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. וכפי אשר בארנו. וכל זה לדקות חומרו כי חומרו הי' זך ונעלה כפי אשר הי' ראשית הבריאה בטרם חטא אדם הראשון כי על כן ישב בהר ארבעים יום לדעת חז"ל למרק אכילה ושתי' והוא כינוי להזדככות החומר

הצעה ב

כבר קדמו אמרינו. כי המן אשר אכלו אבותינו במדבר הי' מלובש בלבוש זך ורוחני עד כי הי' נבלע ברמ"ח אברים. ולא הי' שום דבר נדחה ממנו החוצה. והי' כענין המזון אשר הי' בטרם החטא. כי לא הי' בו שום תערובות פסולת וכזאת לא יהי' עוד רק בעת קץ. כי אז יבורר הטוב מהרע. והרשעה כלה כעשן תכלה כי אז יהי' חומריית המין האנושי זך ונעלה בערכו. כאשר הי' חומר האדם בתחילת יצירתו בטרם החטא. וזהו כוונת חז"ל באמרם כי המלך המשיח. אשר יהי' ב"ב יהי' מורח ודאין. ואסמכוהו אקרא דוהריחו ביראת ה'. וענין להיות כי בעת בריאת האדם. הי' כל חמשת החושים. הראות והשמע והריח. והטעם. והמישוש. כולם יחד נכונים ונאותים אל ההשגחה האלהיית. יען כי לא הי' בהם שים התערבות רע. וכולמו הי' אך טוב. כפי אשר הקדמנו בפתח אמרינו ומעת חטא אדה"ר. הנה נתגשמו כל החושים ונפרדו מהדבק בה' אולם בעת מתן תורה הי' מההכרח לזכך אלו השני חושים הראות והשמע. למען יהי' נאותים לקבלת שתי התורות שבכתב ושבע"פ. כי התורה שבכתב. בהכרח תצטרך אל חוש הראות והתור' שבע"פ תצטרך אל חוש השמע. ובזולת זה לא יתכן. לזאת הי' בעת מתן תורה הקולות והברקים הקולות לחוש השמע. והברקים לחוש הראות למען יזדככו ע"י זה עד כי יכונו לקבלת התורה וכן כל הדברים אשר הי' שמה. הי' הכל מענין השני חושים אלו ענן כבד אל הראות וקול שופר אל השמע. ולזה נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כי חוש השמע צריך להזדככות יתירה. יען כי הדבר הנראה בחוש הראות הנה נקל אל השכל לקבל אמיתתם ולהתבונן בהם. אמנם הדברים אשר אינם גלוים במראה. ורק לשמע אוזן ישמעו הנה לא יקובל אל השכל כ"כ. ובנקל תפול בהם העיוות וההטעה כידוע ומפורסם. ולזאת רבה האפיקורסת על התירה שבע"פ בעוונותינו הרבים יותר מעל תורה שבכתב כידוע מענין הצדוקים והבייתוסים וגם כל חכמי האומות מודים בתורה שבכתב. יען כי הדבר הנראה אל חוש הראות. הוא ייתר מתקבל. לזה הי' קול השופר הולך וחזק מאד למען יזדכך חוש השמע כי הוא אשר צריך להזדככות יתירה. אמנם אלו השלשה חושים. הריח והטעם. והמישוש עודם נשארו בגשמיותם. גם בשעת קבלת התורה ובטרם חטא אדם הראשון. היו כל החושים החמשה רוחניים. עד כי גם על חוש המישוש אשר הוא החוש הגשמיי יותר מכל החושים נאמר והאדם ידע וכבר ביארנו בדרוש לז' של פסח. כי תואר ידיעה לא יבא כי אם על פגישת שני רוחניים זה בזה. כי כן כאשר יתואר פגישת הגשמיים זה בזה בתואר הרגשה. ככה יתואר פגישת הרוחנים אלה את אלה בתואר ידיע'. וזהו ההתחלפות שבין תואר ידיעה. לתואר הרגשה. כמבואר שמה באורך. ומאלה נשכילה לדעת. אחרי אשר נאמר על החוש היותר גשמי מכל. תואר ידיעה. וודאי. כי כל חושיו בעת ההיא זכים ורוחניים למאד. יען כי לא הי' בהם שום התערבות, והי' משתמש בכולם להשגה האלהיית. כאשר נשמש אנחנו בשתי אלו החושים הראות והשמע. ובשעת מתן תורה לא נזדככו אלא אלו השני חושים כפי הצורך מההכרח לקבלת השני תורות שבכתב. ושבע"פ אמנם יתר החושים לא נזדככו. ולזאת לא נרגיש שום טעם מתיקות התורה. בחוש הטעם. הגם כי לא נעלם ממנו כי יש בה טעם מתוק למאוד. כדבר אדונינו המלך נעים זמירות ישראל [תהלים י"ט] מתוקים מדבש ונופת צופים. ונאמר [תהלים ל"ד] טעמו וראו כי טוב ה' עכ"ז אין אנו מרגישין זה בחוש. לקלקול החוש וגשמיותו כאשר יטעום החולה כל מתוק למר. יען כי נתקלקלו חושיו וככה לעומת זה להתגשמות חושינו הרוחניי' בלתי מורגש לנו טעם מתיקות התורה בחוש הטעם. אמנם לעתיד כאשר יבורר הטוב מהרע. והאדם יהי' אך טוב כאשר הי' בראשית הבריאה. אז יזדככו גם אלו השלשה חושים ואז בלי ספק. כי נרגיש בחוש טעם מתיקות התורה כאשר אנו מרגישין מתיקות הדבש היום. וע"ז נאמר. ישקני מנשיקות פיהו. הרצון שנרגיש טעם בחוש בתורתינו הקדושה. כטעם מתיקות אשר יורגש בנשיקת הבנים. ויען כי לע"ע לא נזדככו בעת מתן תורה רק אלו השני חושים. הראות והשמע. לזאת לא נוכל לשפוט משפטי התורה רק באמצעיות אלו השני חושים כדבר הכתוב [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע. ולזאת נתייסדו המשפטים. והדינים לדון ע"פ ראי' או. ע"פ שמיעה מפי עדים. אמנם יתר החושים לא יכונו לשפוט על פיהם משפטי התור'. יען כי לא נזדככו עודנה כאמור. אמנם לעתיד. כאשר יזדככו כל החושים. אז יהי' המשפט גם על פי יתר החושים. וזהו כוונת חכמינו ז"ל באמרם על מלך המשיח שיהי' מורח ודאין. ולזאת הי' להם למופת חותך על בן כוזיבא כי אינו המשיח האמיתי. יען כי אינו מורח ודאין כידוע מאמר חז"ל, דשלחו לעיוני בתרי' אי מורח ודאין. כיון דחזינהו דלא קמורח ודאין. אמרי אי הכי לאו משיחא הוא. ויען כי לעתיד אי"ה. יהי' חומריות המין האנושיי זך ונעלה. עד כי כל חמשת חושיו. יהיו זכים ורוחניים לעומת זה גם המזון האנושיי. יהי' זך ונעלה. מבלי שום התערבות מוץ ותבן. ומבלי שום פסולת. עד כי לא יהי' נדחה ממנו