בית דוד (דרשות) מה

המזון והוא השפע אלהיית אשר בו מזין להנשמה אלהיית ולבושו הדק אשר הי' לחומר לו. הי' מזון לחומריית המין האנושיי לבעבור כי חומרו הי' דק ונעלה ג"כ כאמור. ולא הי' נדחה שום דבר ממנו. אולם אחר החטא כאשר נתגשמו כולהם מההכרח שהחומר הגם אשר במזון. ידחה מכל וכל והשפע הרוחני אשר במאכל יען היותו מעורב טו"ר הנה לא יצלח להיות למזון להנשמה האלהיית כי אם אחרי הפרדו מבחינת חומרייתו וזה לא יתכן כי אם באמצעיות מצוות התלויות במזון ובאמצעיות הברכה וההילול. אשר נתייסדו על המזון לפניו ולאחריו. כי זה יועיל מאוד לעורר כח הרוחני. המתעצם בעצמת המזון להעתיקו ולהפריד מבחינת חומרייתו עד כי יהי' נכון ומעותד להיות שב ומתאחד עם הנשמה האלהיית והיו לאחדים. וזהו דבר הכתוב [דברים ח'] כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ירצה היות כי תואר האדם הוא תואר אל הנשמה האלהיית כי החומר יתואר בשם בשר אדם. [ככתוב שמות ל'] על בשר אדם לא ייסך כו' ולזה אמר כי מזון האדם והיא הנשמה לא על הלחם לבדו יחי' כו'. כי על כל מוצא פי ה' כו'. והוא שפע הרוחני המחי' אותו ומקיימו המתעורר להפריד מעל חומריית המזון ע"י הברכה וההילול אשר יסדו לנו אבירי הרועים. קודם המזון ולאחריו. ולתת תודות לה' על המחי' על הכלכלה. ומעתה נתבאר לנו הדבר אשר עמדנו עליו לחקור מה הוא מהות ואיכות מזון הנשמה האלהיית ובמה שכתבנו. הנה נודע הדבר ונתברר על נכון והותר הספק הראשון

ומזה נבוא אל ביאור ענין הקרבנות ומהותן. וטרם נבוא אל ביאורם. נעורר על ספק א' אשר כבר התעוררו עליו כל המפרשים כולם. והוא כי מדוע נתייחד הקרבן. רק אל המעשה אשר יעשה אותו האדם בשגגה אולם אם בזדון לבו עשה אחת מהמצוות אשר צוה ה' אשר לא תעשינה ואשם. יפטר מהקרבן ולמה זה לא יבוא על הזדון כמשוגה. ומדוע יהא חוטא נשכר. אולם אמיתית הענין זה הוא. היות כי מכוונת מעשי הקרבנות וענינם. הוא להפריד השפע הרוחניית הנמצא בקרבן. כאשר הקדמנו. כי כל נמצא יש לו ענין ושפע רוחני. אשר בזולת זה. לא הי' מתקיים כרגע על פני הארץ. ולהעתיקו מחומרייתו. עד כי שפע אלהי הרוחניי תשוב אל בית אבי' כנעורי' וחלקי החומר יהי' לשריפת אש. ע"ג המזבח. ובזה נתקן ענין החומר קצת. והנשמה והיא השפע המקיים אותה. יעלה בלהב המזבח לשמי מרום. כאשר עלה מלאך גדעון לשמי מרום בלהב להתאחד בשרש' ולהתקש' במקום אשר חוצבה משם ומעתה ענין מעשה הקרבנות ועבודתם. וכוונת תכליתם הוא עצמו ענין תכלית המכוון מעבודתינו לה' בתורה ובמצוות הנעשים כולהם. כי המכוון מ"ה הוא להשיב הנשמה האלהיית המתעצמת בעם הקדוש הישראלי. אל בית אבי' כנעורי' וענין הקרבנות הוא ג"כ להעלות שפע רוחניית הנמצאים בסוגי הדצ"ח. ולאחדן במקורן ושרשם. וזהו ענין הכתוב (ויקרא ב') על כל קרבנך תקריב מלח להעלות גם סוגי הדוממים. ובזה נתקנו כל סוגי הדצח"מ. כי הקרבן עצמו. הוא מסוגי החי והמנחה והנסכים ועצי המערכה הוא מסוג הצומח. והמלח המצטרך להביא על כל הקרבן. הוא מסוג הדומם וכל זה הוא אמנם. באמצעיות מצות התלויות בקרבן. ובאמצעיות כוונת כהן המקריב כידוע

ומעתה נתבאר הדבר. מדוע לא יביא קרבן על הזדון כשגגה. להיות כי מהידוע. כי האדם מורכב מכל חלקי הדצ"ח. ולזאת חלקו החכמים את מחלוקת נפש האנושיי"ת לשלשה גדרים. והן הנה הצומחת. והחיונית. והמשכלת אשר המה הכינויים עצמם שנזכרו בדברי חז"ל. בכינוי. נפש. רוח. נשמה (וכמבואר באורך בכמה דרושים שלפנינו) והנה כאשר יחטא האדם בשגגה מבלי דעת. הנה לא חטא רק בכח נפש החיונית אמנם הנפש המשכלת לא חטאה באלה. יען כי לא מחכמה עשה זאת ולזאת תמורת הנפש החיונית. יביא קרבן אשר הוא ג"כ נפש החי. וענינו הוא להשיב נפש החי אל מקורה ושרשה כאמור. ובזה יכופר חטא נפשו החיונית. כי תחת הפגם אשר פגם בנפשו החיונית. במעשה העבירה ההיא. תחת זה ישתדל לעשות תיקון אל הנפש החי המושפעת בקרבן. ע"י עבודת הקרבן ובזה יתוקן חטא ופגם נפשו החיוניית. אך אם יעבור ע אחת ממצוות ה' בודון לבו ובשלימות שכלו ובדעתו עשה זה. הנה החטא ההוא נמשך מפאת נפש המשכלת. ולזאת לא יועיל הקרבן. אשר הוא רק תיקון הנפש החי תמור עיוות הנפש המשכלת. והוא בריר. וזהו דבר הכתוב (מיכה י') האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הרצון להיות כי כבר קדמי אמרינו. כי לא יחייב השכל שיקובל לרצון קרבן בעל נפש החי תמורת חטא הנפש המשכלת. אך אם הי' אפשר להקריב קרבן בעל נפש משכלת. אם לא הי' נאסר בתורה קרבן הבנים. לפי הנדמה בקדמות הרעיון ובראשית המחשבה. הדין נותן שיקובל לרצון. ויעלה לכפרה קרבן בעל נפש משכלת תמורת חטא הנפש המשכלת. כי כן כאשר יועיל קרבן בעל נפש חי תמורת חטא נפש החיונית. ככה לעומת זה יתחייב שיועיל קרבן בעל נפש משכלת תמור עיוות יפגם הנפש המשכלת. אמנם כאשר נטיב העיון ונעמיק ההתבוננות באלה. נראה כי לא כן הוא ולא יתחייב מפאת משפטי השכל. שיהי' זה לתועלת. יען כי הן אמנם. כי קרבן נפש בעל חי יועיל לכפרת נפש חי האנושיית. לבעבור כי הקרבן הוא קנינו ומאודו. ויש לו העוז והממשלה עליהם על פי סדרי הבריאה כדבר הכתוב (בראשית א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים. ובמדרש כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו כו'. ולזאת יש להאדם עוז וממשלה עליהם. להקריבם תמור חטאת נפשו. אמנם הבנים בניו. הנה אין לו העיז והממשלה עליהם רק מפאת החומר. בהיותם עלולים ומסובבים ממנו. אולם בנפש המשכלת. אין לו שום ייחס והתקרבות עמם. כי מתת אלהים הוא כמאמר חז"ל שלשה שותפים באדם אביו ואמי והקב"ה. אביו נותן בו כו'. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו' וכשהגיע זמנו לפטור מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם ולזאת אמרו חז"ל. איש אמו ואביו תראו. יכול אפילו אמר לו אביו לעבור על התורה ת"ל אני ה' כו' והכוונה כי מפאת הנפש המשכלת. אין לו שום ממשלה על הבן כי איננה נמשכת ממנו. כדבר הכתוב (יחזקאל י"ח) הן כל הנפשות לי הנה כנפש הבן. וכנפש האב. הנפש החוטאת היא תמות. אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעין האב. והוא מבואר. ולזאת אחרי כי לא ימשול בנפש בניו ואינו מחוייב לשמוע בקולו לעבור את פי ה'. ולהשים חטאת בנפשו המשכלת ומעתה איככה יתואר שיקובל לרצון. קרבן הבנים בעלי נפש משכלת. תמור חטאת נפשי המשכלת. אחרי כי לא ימשול בנפשו המשכלת ואינה עלולה ממנו וזהו עצמו כוונת הכתוב אשר זכרנו ראשונה. האתן בכורי פשעי. ירצה הכי מהראוי שיותן הבכור לכפרת פשע. הלא אינו רק פרי בטני. ואיך יתואר שיקובל לרצון תמור חטאת נפשי. והוא מבואר ונכון. ועל כל פנים נתבאר לנו ענין הקרבנות ומהותן. היות הכוונה בהם להשיב את נפשו והוא השפע הרוחני הנמצא בו. אל האלהים אשר נתנה

ומעת הוסר התמיד. ובטלו הקרבנות בעוה"ר. הנה לא יתכן להשיב שפע הרוחני הנמצא בסוגי הדצ"ח אל המקור אשר חוצבו משם. כי אם באמצעיו' המזון האנושיי. כי אז תתעצם שפע רוחנייתם בעצם הנשמה האלהית כאשר הקדמנו. והנשמה האלהיית הנה היא נכונה ומעותדת. לאור באור פני מלך חיים לחזות בנועם ה'. ולהתענג בהיכלו. אחרי הפרדה מהחומר העכור הלזה. ואז תעלה עמה גם רוחניית חלקי הדצ"ח. אשר נתעצמו בה באמצעיות המזון. ולזה שולחנו של אדם דומה למזבח דמיון גמור. כי שניהם כוונה אחת להם. להעלות שפע רוחניית חלקי הדצ"ח ולהשיבן אל מקומן ולשרשן. ולזה מצוה להביא מלח על השולחן. כפי הידוע ממאמרי חז"ל. ומדברי הזוה"ק: להעלות גם חלקי הדומם כאשר נצטווינו בתורה על כל