בית דוד (דרשות) לה

ויהי כן לא נאמר כו'. כי מליצת והיה אין לה מקום פה לפי סדר הלשון ועוד הא בכל הנבראים כתוב מליצת ויהי כן. ולא נאמר בשום א' מהן והי'. וא"כ מאי קמדייק כן בבריאת האור. לזאת היה נראה יותר להגיה כמש"כ]

ומעתה נבוא לביאור מחלוקתן דר' יהודה ור' נחמי' דתרוויהו סבירא להו. דבמחשבה נבראו תחילה השמים והארץ וכמו שקדמו אמרינו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. את השמים לרבות תולדותיהן. ואת הארץ לרבות תולדותי'. כי נבראו הכל בפעם אחד בכח המחשבה. ולא נחלקו אלא בגמר יציאתן אל הפועל. דר' יהודה סבירא לי' שנברא בהברת קול פשוט ולכך בהכרח שקדמה גמר יציאתו אל הפועל לכל הנבראי' אחרי שנברא בהברת קול שקודם לדיבור. ור' נחמי' ס"ל שנברא במאמר ע"י הברות וצירוף אותיות. ולזה לא תקשה לשום א' מהן מהוראות הכתובים ולא נחלקו רק בענין המשל לבד. וכפי אשר יתבאר לקמן אי"ה. ולזה באו ר' פנחס ור"י בר סימון. ור' חנין בשם רשב"ר יצחק לסייע לר' יהודה מהך קרא. דפתח דבריך יאיר מבין פתיים. מפתח פומך הוה לן נהור. והכוונה כי בפתיחת הפה לבד. ע"י הברת הקול היוצא מפתיחת הפה הוי לן נהור. ור' יהודה בר סימון אזיל בזה לשיטתו דלקמן. דדריש ויהי אור כבר הי'. וכמי שבארנו לעיל בדברינו ודו"ק. וענין פלוגתתן בחלוקת משליהן הוא. להיות כי מהידוע כי מליצת החושך הנאמרת בכתוב עיקרו הונח על בריאת הרע. ככתוב עושה שלום ובורא רע וכמבואר בדרוש החלומות. והנה בתחילת המחשבה נברא העולם במדת הדין. ואז הי' שורש הרע מתפשט בעולם מאוד. כי כן כאשר ברא הקב"ה מתחילה את העולם כולו מים. ואח"כ עמד וגדשם בים. כי המים שבים המה גבוהים מעל הארץ. עד כי מטבע הים להתפשט על פני כל הארץ לשטפה ולאבדה. רק כי ד' ברוב רחמיו וחסדיו. שם לו חוק וגבול. לבל ישובון יכסון ארץ. וזהו דבר הכתוב אם מפני לא תחילו. אשר שמתי חול גבול לים ונעשה באופן זה בכדי שאם ירשיעו יושבי תבל. אזי יעלה עליהם הים ויכסם בטבע. כאשר יסיר הקב"ה השגחתו במעט קט. כמו שהי' בדור אנוש ככתוב הקורא למי הים וישפכם. ומליצת שפיכה נאמר על הדבר הנשפך מלמעלה למטה. וככה לעומת זה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם. והוצרך לברוא מדת הרע. ככתוב ובורא רע בכדי שיהי' מקום לשכר ועונש. ולהשריש בחינת הבחירה. לזאת בתחילת הבריאה הי' שורש הרע מתפשט בכל העולם [וענין התגברות של הרע עד היכן הי' מגיע בעת ההיא. אסור לנו החקירה בזה. והוא בכלל שאלת מה לפנים ומה לאחור. כמבואר במדרש משל למלך כו' אין רצונו להזכיר תוהו ובוהו. ותוהו ובוהו וחשך על פני תהום הוא כינוי לד' קליפות אשר המה שורש הרע] וענין הרע הוא הפסד וקלקול מגזרת רוע תתרועע הארץ תרועם בשבט ברזל שהוא הפסד ושבירה. וכן הוא מדתו של השטן. הוא יצה"ר. כי מלבד שהוא מקלקל הנפש הנה הוא עוסק גם לאבד את הגוף על ידי ריבוי המאכל והמשגל. כאשר האריכו בזה חכמי המוסר. ולכן בהיות הרע מתפשט. הי' בלתי אפשר לשכלל העולם בכללו שהיא מוציא תולדות והוא התהוות היש מיש. למען יתרבו על פני תבל. ולכך נברא האור הגנוז. כי על ידי נכנע הרע ונכנס בנוקבא דתהומא רבא. וזהו כוונת ר' נחמי' במה שהמשיל בריאתו למלך שבנה פלטין ועטרו בנרות ופנסין. והכוונה כי הנהגת הפלטין בלתי אפשר בזולת הנרות והפנסין. וככה לעומת זה גם הנהגת העולם בכללו. לא הי' אפשר בזולת בריאת האור הגנוז לשעתו. ולדעת ר' יהודה. אף עיקר בריאת העולם לצאת מכח אל הפועל. לא הי' אפשר עד שברא הקב"ה את האור הגנוז. ולזה נשא את משלו למלך שבנה פלטין והי' אותו מקום אפל. מה עשה הדליק נרות ופנסין. לידע האיך הוא קובע תימליוסין כי האפילה הוא כינוי לשורש הרע. ולזה הוי מפתח פומא בנהורא בכדי שיהי' הרע נדחה לנוקבא דתהומא רבא. ונשאר בכוחו להתפשט ע"י מעשה הרעשים כענין מי הים כאמור וישתכלל העולם בכי טוב: ועל דרך זה יתבאר לנו גם בדברי רשב"י במאי דפתח בהך קרא דשמחה לאיש במענה פיו. דעיקר דיוקא הוא מדלא קאמר בדיבור פיו או במאמר פיו רק במענה פיו כי מליצת מענה יתפרש כמו וענית ואמרת. וענו הלוים שענינו הוא הרמת קול ע"י הברה גרוניית לבד. כי בזולת זה מה מקום פה למליצת מענה. כי מי קרא לו ואל מי ענה ועיקר מליצת מענה או ויען. לדעתי הונח ג"כ על הקורא לזולתו. והוא יעננו בקול ע"י הברה גרוניית לבד. עד שיבין הקורא כי הנהו [בל"א אפגירופין זאך] ולכך בכל מקום שנצטרף לזה אמירת דברים. כתוב אצלו ויאמר ולזה נאמר בכל מקום ויען ויאמר. כי ויען הוא על הרמת הקול הקודם לאמירה. ואח"ז פרט האמירה. ולזה הושאל ג"כ על הרמת הקול ע"י הברה גרוניית מבלתי קריאת הקורא כמו וענית ואמרת וענו הלוים ודומיהן. ומצורף לזה הוקשה לו מה שאמר ודבר בעתו מה טוב דנראה מזה שטובו הי' בזמן זולת זמן מה שלא מצינו כן בכל הנבראים ומאלה שפט רשב"י. כי על בריאת האור הכתוב מדבר שנברא בפתיחת הפה לבד. וכדאמרן מפתח פומי' הוי לן נהור. והכוונה. כי כל זמן שהי' מידת הדין מתגבר בעולם. והרע הנאחז בתוקף ממידת הדין הי' מתפשט בכל העולם. כביכול אין שמחה לפניו. ובבריאת האיר הגנוז. מדת הרע למקומו ונשתכלל העולם בטוב. מאז הי' כביכול שמחה לפניו. ולזה כינה פה את הקב"ה בתואר איש מלחמה. שהוא תואר על עת היותו מתנהג במידת הדין. וזהו אומרו. שמחה לאיש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה. במענה. פיו. ויאמר אלהים יהי אור. והוא מבואר. אמנם להיות כן כי השמחה לא תהי' רק בדבר המתקיים לעד. ולזה. אמרו. הקב"ה לא שמח עדיין בעולמו. ואימתי ישמח לעתיד שנאמר יהי' כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר אלא ישמח. וא"כ בבריאות האור הגנוז לא שייך שמחה כ"כ אחרי שלא נברא רק לשעתו ונגנז. ולזה קמסיים ודבר בעתו מה טוב. שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב. והכוונה שעכ"פ לשעתו הי' טוב. להעביר תוקף מידת הרע מן העולם. וגם לעתיד אי"ה יתגלה טובו לצדיקים להשתמש בו לעולמי עד בלי שום הפסק. ולכך שייך בו שפיר שמחה ולזה הביא אותו מקרא כתוב וירא אלהים את האור כי, טוב. אשר ממנו למדו חז"ל מדלא כתיב וירא אלהים כי טוב כמו שאמר ביתר הנבראים. ואמר וירא אלהים כו' את האור כו'. אשר הוא שפת יתר. לזאת דרשו כשראה את האור הידוע. והוא האור הגנוז שאין העולם כדאי להשתמש בו. ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והכוונה. כי ראה כי יהי' טוב להשתמש בו לעתיד. ולזאת הביא אותו רשב"י לפרש הך קרא דדבר בעתו מה טוב והוא מבואר

ור"ש בן יהוצדק ששאל לר' שמואל בר נחמן מהיכן נבראת האור ואמר לי' מלמד שנתעטף בו הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו יש לכוונו ג"כ לדעת ר' יהודה. דסבירא לי' דנברא בהברת קול פשוט לבד. וכאינך כולהו תנאי ואמוראי דלעיל דס"ל כוותי'. וענין שאלתו הי' ג"כ על האור הגנוז ותוכן כוונת שאלתו הי' דמדכתיב ויאמר אלהים יהי אור. א"כ נברא ע"י מאמר ככל יתר המון הנבראים שעל פני כל הארץ. וא"כ מאין נמצא בו מהזכות והבהירות כ"כ עד שאמרו שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו. ואין העולם כדאי להשתמש בו הלא כל מה שנברא במאמר הוא מתולדות השמים והארץ. כמו שנאמר תוצא הארץ ישרצו המים. וא"כ לא יתכן היותו רוחני כ"כ. ולזה השיבו. מלמד שנתעטף בו הקב"ה כו'. והכוונה כי באמת אור הגנוז לא נברא במאמר. רק שהעטיפו הקב"ה לאור הגנוז בתוך אור הגשמיי. ונעשה אור הגשמיי הנברא ע"י מאמר כשלמה להאור הגנוז ולזה הבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. ולכך אמרה לי' בלחישה משום דאינו כבוד כלפי מעלה להלביש ענין רוחניי כאור הגנוז בתוך האור הגשמיי. והיינו דקמסיים עלה ומקמי כן מה הי' אומרים ר' ברכי' בשם ר' יצחק אמר ממקום בהמ"ק נבראת האורה והכוונה כי באמת נברא במאמר אשר הוא מתולדות