בית דוד (דרשות) לג

לנגן מאליו המתוקנים בתוך מורה שעות וכדומה. אשר מלאכתו בזה ידוע. כי יש בו חלילים חלילי' ולעומתן מתוקן שלחופית מעור דק אשר ע"י גלילי המורה שעות ואופניו דרך סביבו ומהלכו. הנה הוא מעלה ומוריד מגביה ומשפיל. את צד העליון מהשלחופית. באופן שיצא מתוכו רוח ומנשב אל תוך החלילים ומוליד קול פשוט. וע"י המסמרות הנטועים שמה. המסודרי' בסידור נכון. מפאת הפועל החכם. יתחלק הקול לקולות קצרים וארוכים דקים ועבים עד כי יורכב מהם איזה ניגון ערב על אוזן שומעת. וכן היא במנגן בפיו בחליל ועוגב כי ישיב הרוח מפיו לתוך החליל. ויוליד קול פשוט. וע"י הנקבי' העשויים בחליל יפרוט באצבעותיו. לחלק את הקול הפשוט לקולי קולות משתנים כפי רצונו. וכדמותו וכצלמו הוא ענין הדבור האנושיי. כי מרחיפת כנפי הריא'. ישיב הרוח לתוך הקנה. ומוליד קול פשוט. וחמשה כלי המבטא אחה"ע בומ"ף. גיכ"ק. דט"ל נ"ת. שזסר"ץ. המה מחלקים את הקול להברות מתחלקות. עד שיהי' כוונת המדבר נרגש לזולתו. כעין הנקבים העשויים בכלי זמר. אשר עליהן יחלק המנצח בשיר את הקול. לקולי קולות כפי רצונו

ועד"ז יש להמליך במה שאמרו חז"ל [בילקוט תשא] מהיכן זכה משהי לקרני הוד ר' יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התור'. נשתייר בקולמס קמעא. והעבירו על ראשו. ומשם נעשו לו קרני הוד. ע"כ. והדברים מתמיהים ומפליאים על אוזן שומעת. ובלי ספק כי אי אפשר לקבלו עפ"י פשוטו. האחד מפאת עצם הדבר. כי מה הוא ענין גודל מעלת הדיו הנשאר כ"כ. להשיג על ידו המעלה הנפלאה הזאת האם לא נמצא זכות אחר למשה בזולת זה. לתלות בו קירון עור פניו ומצורף לזה כי הלא ברדתו מן ההר. עודנו לא כתב את התור' בדיו כי לא כתבה עד סוף ארבעים שנה טרם מותו. כמבואר בכתוב ובמדרשי חז"ל. ובכתב הלוחות לא הי' בו דיו. ולא נעשה ע"י משה. כי המכתב מכתב אלה"י הוא חרות על הלוחות. שענינו הוא החקיק'. וכדברי חז"ל שאמרו מ"ם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין. ומי הביא הדיו לכאן. עד כי לא נוכל מלהתעלם. שיש בה איזה מליצה וכוונה אחרת. שלא כפי המובן מפשוטו. אולם יש להסבירו עפ"י מה שביארנו. להיות כי מפעולת הדבור הוא. להודיע כוונתו ומחשבת לבו לזולתו. ולזה הוא מוכרח להוציא קול פשוט. ולחלקו ע"י חמשה כלי המבטא. להברות מתחלקות. עד כי יהי' נרגש לזולתו. ועי"ז יבין כוונתו. אמנם כל זה בהיות השומע אצלו בקרוב. אולם אם הוא בריחוק מקום. אשר לא ישמע לקול דבריו ועכ"ז ירצה לגלות לו מחשבתו וכוונת לבו. הנה היכן לזה חכמת הכתב והמכתב. כי כן כאשר ע"י הברת הקול עודנו לא נודע פרטי כוונתו. רק כי הוא ראשית התגלות מחשבתו. כמו כן הוא כאשר יטבל הקולמס בדיו. הנה הוא ראשית ההתגלות. ועודנו לא יראו בדיו החוצה. ותמורת חמשה כלי המבטא המחלקים את הקול להברות מתחלקו'. עד כי מזה הוא נרגש לזולתו. ככה לעומתו בחכמת הכתב. יחלק את הדיו לאותיות. ובזה יבין הרוא' את כוונתו. ולרוב התדמותם הורגל בפי החכמים ולמשל שומה בפיהם לאמר. הלשון הוא קולמס הלב. והנה בענין קירון אור פני משה לו הונח הדבר לדעתינו בלי ספק כי משרים נשפוט כי השיג זה מפאת עוצם השגתו בתורת ה' ואם ישאלנו השואל. א"כ למה לא זכו כל ישראל לזה. אחרי כי לכולם למד משה את התורה נשיבנו מילין ואמרי צדק. כי לא למד להם רק כפי השגתם. אמנם בלי ספק כי משרע"ה העמיק בה עד להפליא אשר מהנמנע הי' ללמדם זה לפי ערך השגתם. ומזה החלק העיוני אשר לא הי' מהאפשר לפרוט בשפתיו זכה לקירון איר פניו. וזהו עצמו כוונת בעל המאמר. כי המשיל עומק השגתו בתור' אשר לא נפרט בשפתיו להברו' מתחלקו'. לדיו הנשאר בקולמס. אשר לא נתחלק לתמונו' ואותיות. והבן זה כי היא מליצה נפלאה

וממוצא דבר זה נשכילה לדעת. כי גם בבריאות העולם מההכרח שימצא הברת הקול פשוט. המתמצע בין המחשבה והדיבור. ובלי ספק כי גם מאתו נבראו א זה פעולות יקרות. כי כן כאשר המחשבה לבדה פעלה בנאצלים העליונים והדבור פעל בברואים למטה מהן. ככה בלי ספק גם הברת קול הפשוט. הוליד פעולות יקרות לפי ערך דקותו וזכותו. וכאשר חפשנו לדעת ולעמוד על תוכן פעולתו מדברי חז"ל מצאנו כי בו נבראו השמים העליונים למכון כסא כבודו וגם האור הגנוז אשר הפליגו חז"ל במעלת תהילתו כאשר יתבאר אי"ה

ומעתה הסכת ושמע. כוף אזניך לשמוע ולהבין דברי חכמים וחידותם ולבך תשית לדעתי כי באלה יתבארו לנו דברי המדרשים כולהם המדברים מענין בריאות האור אשר המה עלומי הכוונ' סתומי הביאור וכפי אשר הערנו בספיקות. אמנם יובנו לפי דברינו היות כי בריאות השמים הי' בהברת קול פשוט לבד וזהו כוונת המדרש באמרו. ר' ברכי' בשם ר"י בר סימון פתח. בדבר ה' שמים נעשו לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמי אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו אף הכא והי' אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר הי'. ירצה. דמיד שרצה לדבר והוכרח להוציא מתחילה הברת קול פשוט באלה נבראו השמים העליוני' ומעת' הותר הספק אשר נסתפקנו. דאם הדבור לא יתואר בתואר עמל. א"כ למה לי' למדרש כבר נעשו. הלא גם אם אחר כן ע"י הדבור נעשו. עם כל זה לא יתואר בתואר עמל. ואם הדיבור מתואר באמת בתואר עמל. אפס כי השמים נבראו בלא דיבור כלל. א"כ יפלא למה זה הוצרך לדיבור כלל. עד שאמר בדבר ה' שמים נעשו. אולם יובן לפי המדובר. דהן אמת דהדבור מתואר בתואר עמל. וכדאמרינן אדם לעמל יולד ובאתה ע"ז אמיתית דרשת חז"ל בסנהדרין [צ"ט ב] איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה. כשהוא אומר. כי אכף עליו פיהו. הוי אומר לעמל פה ועדיין אין אנו יודעין לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. הוי לעמל תור' נברא. הנה למדנו מדבריהם כי הדיבור מתואר בשם עמל והטעם משום דכל דבר הנתלה בזמן מתואר בעמל. וכמו שהורגל בפי המלך החכם בספר קהלת. וכל אשר יעמול תחת השמש. ולזאת גם הדבור יען יצטרכו להמשך הזמן להברה אחר הברה. ולצירוף אותיות ותיבות לכך מתואר בשם עמל. ולזאת גם אנו מכנים גם כל אותן הנבראים מאיתו יתברך. שנבראו על ידי דיבור ומאמר כאלו נבראו בעמל כביכול. אף כי הוא ית' הוא למעלה מהזמן. וזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב וא"כ גם הדבור אצלו יתברך. איני נתלה בזמן. ולא שייך לכנותו בעמל כלל. עם כל זה כבר הורגלו החכמים והנביאים לכנות לו יתברך תוארים כאלו בכדי לשבר את האוזן כאשר מצאנו בכתובים מכנים לו ית"ש כינוי העצב והשמחה והכעס. והרוגז. והבכי והאבל והרצון והחדווה. ודומיהן והכוונה. כי כל פרטי המדות הנמצאים בנו הגורמים לסבב פעולת כאלה. נתאר גם פעולותיו כביכול בהנה אף כי הוא נעלה ומרומם מזה. רב העילוי והרוממת ואצלו הנה פעולת הדברים האלי. המה פועלים מבלי שום שינוי וחילוף במדותיו ח"ו. רק באחדות נפלא. אשר אין כח בשכל האנושיי לשער זה. כל עוד היותו נשוא על חומריית הגוף הנגוף הלזה. אפס בכדי לשבר את האוזן אנו מכנים לו יתברך כינויים כאלה. וכמו כן גם הדיבור והמאמר. יען כי אצלינו יתואר בתואר עמל ויגיעה להיותו נתלה בזמן. לזאת אנו מכנים גם דיבורו ית"ש בתוארי' אלו. אף כי הוא נעלה ומרומם מכל אלה רב העילוי והרוממת. אולם כל זה הוא באותן הנבראים שנבראו ע"י דיבור ומאמר אשר עליהן יבוא מליצת עמל. בכדי לשבר את האוזן יען כי הדבור אצלינו הוא עמל ויגיעה. אמנם התהוות